לחזור הביתה או לא לחזור – זאת השאלה

חנוכה, מסימניו המובהקים של החורף. האויב הכי גדול שלי חזר. קר, כפות רגליים קפואות, התנועות מסורבלות עוד יותר בשל הקור והבגדים העבים, הכל רטוב ודביק, והסקס, שגם בימים רגילים הוא סיפור, בעיקר הלפני והאחרי, הופך למטלה מטרידה.

אני באוטו בלי המטפלת, תקועה שעות בפקק שנוצר בגלל מופעי חנוכה לילדים. השלפוחית מתחילה להציק. אני רוצה לעצור באיזה מקום ולהיכנס לשירותים אבל יודעת שגם אם המטפלת היתה איתי לא היינו מסתדרות שם, מכיוון ששירותים ציבוריים לנכים במדינת ישראל מתבטאים רק בכך שאפשר להיכנס לתוכם בכיסא גלגלים – לא מעבר לכך. התלבטות: האם להתאפק עוד קצת ולעשות את הסידור שתכננתי ולגמור עם זה, או לחזור הביתה לשירותים שלי בדירה השכורה, השירותים שהנגשתי אותם שוב באלפי שקלים מכיסי? אני נשברת ועושה את דרכי בחזרה.

לעשות פן בכפות הרגליים

קר לי, קר, בעיקר בכפות הרגליים. הדם לא זורם אליהן. עד שהן מצליחות להתחמם קצת אני צריכה להוריד את הגרביים בשירותים ולדרוך על הרצפה הקרה כדי לא להחליק עליה. שמעתי על הגרביים שאי אפשר להחליק איתן. הבעיה היא שאני גוררת את הרגליים על הרצפה וצריכה שהן יחליקו קצת, ולכן הפתרון הוא להוריד אותן ולגרוב אותן, זאת כמובן בתנאי שיש מי שיעשה את זה עבורי. בחורף שעבר, כשעדיין לא היתה לי מטפלת ויכולתי איכשהו להשתמש בשירותים בעצמי בשעות הרבות שבהן הייתי לבד (היום זה כבר בלתי אפשרי), גרבתי גרביים גזורים כדי שמצד אחד לפחות חלק מהרגליים יהיה מכוסה, וכשאני בשירותים האצבעות החשופות יאחזו את הרצפה, וכך הסתובבתי כל היום. כפות רגליי היחפות הן סמל למצב העגום שהמדינה, במחדליה ובקריטריונים השרירותיים שקבעה. מישהי שראתה אותי בסופר צילמה אותי והעלתה סטטוס בפייסבוק
אני יוצאת מהשירותים ומחממת את כפות הרגליים בפן. איזה כיף, איזה פינוק. מאוחר יותר אגלה שגרמתי לעצמי כוויה.

16 בינואר 2012. צולם בסופרמרקט על ידי עירית גובי

לא כולם שונאים אותי

גשם יורד. אני מגיעה לחניית הנכה שהוקצתה לרכב שלי. הדירה השכורה שעברתי אליה לפני חודשיים נמצאת ברחוב ראשי ברמת גן, בחלק שבו החניה ברחוב אסורה. בתקופת החיפושים שלי אחר דירה שכורה נגישה ידעתי שאם אשכור את הדירה הזאת, חניית הנכה שלי תמוקם בצד השני של הרחוב ובמרחק רב מהדירה, כשבדרך אליה עליי לחצות עם הכיסא שני מעברי חציה שאין בהם רמזור, ובחורף זה יהיה סיפור, וזאת לא הבעיה היחידה בדירה הזו, אבל כשמנגד המדינה מונעת ממני במשך שנים פתרונות במסגרת הדיור הציבורי ובעל הדירה השכורה הקודמת מאיים עליי בצו פינוי אם לא אפנה את דירתו בזמן, נאלצתי בלית ברירה לשכור את הדירה הזו.

אני בטוחה שאחרי שסימנו לי את החניה באזור הזה שמצוקת החניה בו קשה מאוד וכבר היו בו 3 חניות נכים נוסף על הכניסות לחניונים בבניינים שלא מאפשרות חניה, כולם קיללו אותי. מאחוריי ישנה חניית נכה, לפניי חניה רגילה שלפניה חניית נכה. אני אלופה בחניות אבל קשה מאוד לחנות ברברס עם ואן כשמקדימה ומאחור חונים רכבים ותנועת הרכבים סואנת. זה מסוכן. אני חייבת להיות מדויקת בפעם הראשונה ולהתפלל שאף רכב חולף לא ייכנס בי. אם זה לא מצליח לי עליי לסובב את ההגה החשמלי כמה פעמים ימינה ושמאלה במקום עד שאני מתיישרת, כי אי אפשר לעשות את התיקונים בכביש הסואן. אחרי שאני מתמקמת אני מוודאת שהשארתי מספיק מקום בחניה שלי כדי שלרכב שלפניי יהיה מקום לחנות, ונוסעת לאחור עד כמה שאפשר ולפעמים אפילו פולשת קצת לחניית הנכה שמאחוריי.
אני מסיימת לחנות ונשארת כמה דקות ברכב כדי להתאושש. מישהו מגיע ואומר לי: "אני שמח שאני רואה אותך. רציתי להגיד לך תודה שאת תמיד משאירה מקום לחניה שלפנייך. כל הכבוד". הדברים שהוא אומר מרגשים אותי. אני באמת עושה מאמץ, ונחמד שמישהו מכיר בכך.

הרכב שלי חונה שני מצד ימין. מאחוריי חניית נכה, לפניי חניה רגילה ולפניה חניית נכה. בהמשך יש כניסות לחניונים בבניינים + 3-4 חניות, מתוכן חניית נכה אחת

אני פותחת את המעלון ברכב ונעמדת עליו עם הכיסא. ברגע הזה הגשם מתחזק. לא נורא, אם אמהר אולי אספיק להגיע הביתה לפני שיהיה מבול. אבל למעלון יש זמן משלו. הוא יורד לאט, ונדמה לי שבגשם וכשאני ממהרת הוא איטי הרבה יותר. הגשם מתחזק. אני נוסעת קדימה ויוצאת מהמעלון. עכשיו צריך להרים אותו בחזרה לרכב. הוא עולה לאט לאט. נו כבר, נו. כשהוא מתיישר למעלה הדלת נסגרת. גם היא איטית מאוד. בינתיים נרטבתי כהוגן.

המעלון ברכב שלי

רולטה רוסית

עכשיו צריך לחצות שני מעברי חציה בכביש הסואן. אני עומדת בצד, הגשם מצליף בפנים ומרטיב את כולי. אי אפשר להימלט ממנו. אני מחכה על המדרכה לצדיק שיעצור את הרכב כדי שאוכל לעבור. לפעמים יש לי מזל והנהגים מתחשבים ועוצרים, אבל צריך לחצות בזהירות ולהיזהר מהחכמולוגים לצידם שממשיכים לנסוע. לפעמים אף אחד לא עוצר ואני נאלצת לחכות עד שהשטח יהיה פנוי מרכבים חולפים כדי שאוכל לחצות את הכביש. לפעמים אני לוקחת סיכון וכשאני רואה רכב במרחק סביר אני יורדת לכביש וחוצה אותו במהירות המרבית שהכיסא הממונע האיטי שלי מסוגל להגיע אליה.  
לבסוף מישהו תופס את תפקיד משמרת הזה"ב ומרים את ידו כדי שהרכבים יעצרו, וכך גם במעבר החצייה השני. 

מהממונע לכיסא הגלגלים הרגיל ולהפך

אחרי שנים ארוכות שבהן אני מנסה לאתר דירה שאוכל לגור בה בדיור ציבורי, מול המגבלות הבלתי אפשריות שמציב משרד השיכון, בעיקר מגבלות התקציב, איתרתי דירה. הדירה לא נגישה מבפנים ומבחוץ (4 מדרגות עד לקומה הראשונה), אבל זוהי כל המשמעות של דירת נ"ר (נכסי רכישה) – דירה קבועה בבעלות משרד השיכון שתותאם לצרכיי כנכה, בניגוד לדירות השכורות שאני גרה בהן, מנגישה אותן על חשבוני ובכל פעם צריכה לפנות אותן ולחפש מקום אחר. די, מספיק, אני רוצה לנוח מהבלגן הזה.
המרפאה בעיסוק והמהנדס צריכים להגיע לדירה ולבדוק אותה. אם הם מאשרים, צריך את אישורו של שמאי המקרקעין. אחר כך צריך לעבור עוד כמה תהליכים בירוקרטיים עד שמשרד השיכון קונה את הדירה. עד אז צריך להתפלל שהמוכר לא יתייאש וימכור את הדירה למישהו אחר.
הפגישה בדירה עם המרפאה בעיסוק והמהנדס נקבעת ליום ד', היום שבו הודיעו שתהיה סערה. אמרו לי שעליי להשתתף בפגישה. מכיוון שאני נוהגת כשאני ישובה על הכיסא הממונע, אני יודעת שיהיה עליי לעבור לכיסא הגלגלים הרגיל כדי שאפשר יהיה להעלות אותי איתו במדרגות, אחר כך עליי לחזור לכיסא הממונע. זה מה שעשיתי עשרות פעמים בדירות השכורות שבדקתי. 
אם ירד גשם סוער זה יהיה ממש לא נעים לעשות את המעברים האלה תחת כיפת השמיים. הפגישה נדחית.

 להתעורר במיטה החשמלית ללא חשמל

יום שישי בבוקר, אנחנו בעיצומה של הסערה. אני מתעוררת ומגלה שאין חשמל כבר כמה שעות. אני מבינה שאני בבעיה כיוון שהמיטה החשמלית לא עובדת. אולי גם הכיסא הממונע לא נטען מספיק. אני חייבת לקום לשירותים. במצב רגיל אני מביאה את משענת המיטה למצב של 90 מעלות, אחרי שעוזרים לי להגיע למצב של ישיבה אני מעבירה את המיטה לאט לאט למצב של high תוך כדי כך שמחזיקים אותי ביד, עד שאני עוברת לעמידה. משם אני עוברת עם עזרה צמודה ובצעדים קטנים, זהירים ומפוחדים לכיסא הממונע.

אני מחכה שהחשמל יחזור אבל השלפוחית תובעת את שלה. זה אומר שאפי והמטפלת צריכים להרים אותי מהגובה הנמוך של המיטה עד שאעמוד על רגליי ואוכל לעבור לכיסא. אמנם רזיתי די הרבה בתקופה של חיפוש הדירה השכורה, אבל עדיין בטטה. למרות זאת המבצע מוכתר בהצלחה ואני עוברת לכיסא הממונע. כמובן, ברגע שאני מתיישבת על הכיסא החשמל חוזר.

למות מקור

גשם חזק יורד. אני יוצאת מהבית כדי לקחת את המטפלת לחופשת סופהשבוע, ובדרך לעזור לאימא במשהו שביקשה. החופשה הזאת נכפית על המטפלת, שכמו עובדים זרים רבים רוצה לעבוד גם בסופי שבוע ולקבל תוספת של 270-300 עבור כל סופשבוע, ונכפית גם עליי. גם אני רוצה שהיא תעבוד בסופי שבוע כיוון שאפי מתקשה מאוד לסייע לי, אבל קצבת הסיעוד מהביטוח הלאומי היא השתתפות בלבד במימון העסקת עובד זר והיא לא מביאה בחשבון את ההוצאות הרבות הכרוכות בהעסקתו. התוצאה היא  שהנכה צריך להוציא מדי חודש אלפי שקלים מכיסו כדי לעמוד בהתחייבויותיו כמעסיק. לכן מי שיש לו פתרון חלופי כדי לחסוך קצת מההוצאות מבלי לפגוע בזכויותיו החקוקות בסלע של העובד הזר, עושה זאת.

הגשם הופך לברד כבד שמכסה את המדרכות. מגי מתלהבת מהברד. אנחנו מחכות שהברד ייפסק ויוצאות החוצה לגשם העז. מגי מחזיקה מעליי ומעליה מטרייה גדולה שלא מצליחה לכסות אותי. צריך לעבור שני מעברי חציה עד לרכב. הבעיה היא שבין המדרכה לכביש יש שלולית גדולה של מים ואני פוחדת שהם ייכנסו למערכת החשמל של הכיסא. אם אתקע בשלולית זה הסוף שלי. אני אומרת למגי שתחזור לבית ותחליף את נעלי הספורט שלה במגפיים. אני מחכה לה מתחת לבניין הסמוך, רועדת מקור, שונאת את העולם. כשהיא חוזרת היא מבקשת שאצלם אותה ליד הקרח. אני מופתעת. "you want me to take a picture of you?" אני שואלת אותה כדי לוודא שאני מבינה נכון. כן, היא רוצה. אני נעתרת לבקשתה, לא רוצה להסתבך. מי יודע, אולי כתוב בזכותון של העובדים הזרים שאם הם רוצים להצטלם ומסרבים להם זה נחשב לפגיעה חמורה בזכויות שלהם. אחר כך היא תוקעת את המטרייה ביד שלי ומצלמת אותי. אני כל כך אומללה, חושבת על מה שעוד מחכה לי בדרך לרכב. 

צילום שלי, שנעשה במרחק מהדירה השכורה שאני גרה בה כיום. ברקע רואים את הרכב שלי שעליי להגיע אליו.

הכיסא שלי עובר בשלום את השלוליות הגדולות. אני נכנסת לאוטו, רטובה כולי, הידיים קפואות, אני לא מרגישה את כפות הידיים שלי. אני מניעה את האוטו ומדליקה את החימום אבל זה לא משפיע כיוון שהמנוע קר. אני שמה את יד ימין שלי על ההגה הקטן החשמלי, ואוחזת ביד שמאל בגז-ברקס החשמלי. שרוול יד שמאל המונח על מסעד הכיסא רטוב, וגם מסעד הכיסא רטוב והיד לא נעה בחופשיות קדימה ואחורה כדי להזיז את המוט. אני נוסעת לאט, זה היום היחיד שבו יש לי לגיטימציה לנסוע לאט עם האוטו הזה. אחרי קילומטר וחצי אני עושה את דרכי בחזרה הביתה.

טייסת ללא רישיון טיסה. בשל החולשה בידיים הותקן ברכב אבזור חשמלי: יד ימין אוחזת בהגה החשמלי, יד שמאל אוחזת בגז-ברקס החשמלי (התמונות צולמו למחרת, ביום שבת)בשל החולשה בידיים אני נוהגת בהגה חשמלי (העיגול הקטן השחור)יש שמאל אוחזת בגז-ברקס החשמליבשל החולשה בידיים הגז-ברקס ברכב הוא חשמלי

שוב צריך לעבור כברת דרך ארוכה מהרכב לדירה בגשם ובשיטפונות. אני מגיעה הביתה רטובה וקפואה, לא מרגישה את הגוף שלי. אפי מסתער עליי עם פן ומגבת ספוגה במים רותחים. זה מרגיע קצת, אבל אני חייבת להפסיק את הכל ולהיכנס דחוף לשירותים, להוריד את הגרביים ולדרוך על הרצפה הקרה. הקור בלתי נסבל. אני מתה.

מדינה לא נגישה לנכים

מה את מתלוננת? מצבך מעולה. תראי את האנשים האלה שנתקעו בלי חשמל כמה ימים ולא יכלו לצאת מהבית. תראי את הקשישים, החולים והנכים שאין להם כסף לשלם על חשמל ולחמם את הבית. תראי את האיש הזה שנפטר כי לא היה לו איך להתחבר לבלון החמצן, תראי את הנכים שנתקעו בלי כיסא ממונע, בלי מנוף, בלי קלנועית, בלי מיטה חשמלית. תראי את הנכים שאין להם פתרון בסופי השבוע וחוסכים מהאוכל של עצמם כדי לממן את הטיפול הסיעודי. תראי את הנכים שיש להם רק את קצבת הנכות הזעומה ואין להם ממה לחיות. תראי את הנכים שעובדים בשביל 25 ש"ח ליום על פי השכר שקבעה להם המדינה. אז תמשיכי ליהנות מהחשמל שלך ותשתקי.

כרית חימום עם גרעיני כוסמת

לילה, אני במיטה. אפי שם במיקרוגל את כרית החימום שקניתי בסופרפאם ומניח אותה על כפות הרגליים הקפואות שלי. זאת כרית מיוחדת עם כוסססאמק.