אני מחכה ברכב למגי כדי לקחת אותה ליום החופשה שלה לכבוד חג המולד. אני מתה לבכות אבל מתאפקת. לא עכשיו, זה לא הזמן, בדרך חזרה יהיה לך הרבה זמן לבכות, אל תקלקלי לה. היא נכנסת לרכב. "האפי קריסטמס", אני מחייכת אליה. "תודה", היא משיבה לי בחיוך. אני מתחילה לנסוע. הדמעות יורדות בכל זאת. "מה שיקרה זה מה שאלוהים ירצה", היא אומרת לי.

כמו שזה נראה עכשיו, אלוהים לא רוצה שהדירה הזאת תהיה שלי. אולי יש לו תכנית סדורה שבסופה יקרה לי משהו טוב, אבל אני לא יכולה להיבנות מהמחשבה הזאת, כי אין לי אמונה. הפחד שלי הוא ההגנה שלי, אני נאחזת בו כדי להיות מוכנה לגרוע מכל, והוא קורה. אני חוטפת מכה, נלחמת, מתאוששת, מתחזקת קצת, ואז בום – עוד מכה, ועוד אחת, ועוד. זה לא נגמר.

ביום ראשון נערך ביקור נוסף בדירה שהצעתי למשרד השיכון כדירת נ"ר (נכסי רכישה) במסגרת הדיור הציבורי. לדירה הגיעו מרפאה בעיסוק מקופת החולים ומהנדס מחברת עמידר. הם צריכים להחליט אם לאשר את הדירה הזאת או לא. הם אמרו לי שעליי להביא בחשבון שהדירה לא תאושר. לא בגלל שהמבנה מסוכן, לא בגלל שיש בעיות קשות בדירה, לא בגלל שהדירה לא מתאימה לי כנכה – אלא בגלל מעלון. 

כמו דירות קרקע רבות בבניינים משותפים, הדירה שאיתרתי נמצאת בגובה של 4 מדרגות. האפשרות להיכנס לדירה בכיסא גלגלים היא באמצעות התקנת רמפה בחזית, מול המרפסת. אחד השכנים מתנגד לרמפה בחצר המשותפת, ולכן אפשרות אחרת לכניסה היא להתקין מעלון. אבל הובהר לי: תהיה בעיה לאשר מעלון – זה יקר.

אחרי שנים של מגורים בדירות שכורות, שנים שבהן אני מרגישה הכי נכה, הכי דחויה, לא רצויה, פגיעה, חשופה ולא מוגנת – מה שיתקע אותי עכשיו הוא המעלון. אחרי חיפושים ממושכים אחר דירה שתתאים למגבלות התקציב, מכתבים לשר השיכון, לחברי כנסת ולמשרד מבקר המדינה שבהם תיארתי את המלכוד הבלתי אפשרי שנכים מצויים בו בנושא דירות נ"ר, את ההשלכות החמורות, את המעשים שנכים נאלצים לעשות בייאושם כדי לממש את זכאותם, מצאתי לבסוף דירה במגבלות התקציב, לא כי יש דירות כאלה אלא בשל נסיבות מיוחדות הקשורות לאותה דירה, ואז – המעלון.

כל זכאות לדיור ציבורי נמשכת שנתיים. בכל שנתיים זכאותי נבחנת מחדש על ידי משרד השיכון. כשהסתיימו השנתיים הראשונות של זכאותי הוחלט לפני שנה לשלול אותה. זה אומר שאין סיוע בשכר דירה, ושכל החיים עליי לגור בדירות שכורות – כל החיים. לעבור מדירה שכורה לאחרת, להתחנן לבעלי דירות, לספוג איומים מבעלי דירות שדוחקים בי לצאת, לקחת עוד הלוואה, ועוד הלוואה, ועוד הלוואה, ולשפץ, ולשנות, ולהחזיר את המצב לקדמותו – כך כל החיים, וכל זאת משום שבהכנסות שלי ושל בן הזוג, שבהן נכללות גם קצבאות הנכות שלנו, נקבע בחישוב שמקורו בטעות שעברנו את הגבול שנקבע. 

האם המשמעות של החריגה הזו היא שאני יכולה לקום ולהתהלך פתאום? האם בכוחה של החריגה הזו לתת לי פתאום כוחות שיסייעו לי לעבור מדירה לדירה בכל שנה-שנתיים במהלך כל חיי? האם זה אומר שכנכה המוגדרת על ידי הביטוח הלאומי כמי שנגרם לה אובדן כושר הכנסה אני יכולה לממן שכר דירה כל חיי? האם בזכות זה אני יכולה להנגיש מכספי דירות שכורות כל חיי? האם זה אומר שאני יכולה לקנות בית משלי? אבל זכאותי נשללה. אחרי מאבק ממושך בהחלטה, שנמשך שנה, הזכאות חודשה לשנתיים. בעוד שנה וחודשיים היא תסתיים. ואז יבוא שוב חוקר שישלח משרד השיכון, יבדוק, ישאל, יבקש מסמכים, דפי חשבון, אישורים, מסמכים, ואני אחכה לתשובה שתגיע בדואר, וייתכן שיחליטו להעיף אותי שוב. הסיוע בשכר דירה ייפסק, הזכות לחפש דירה קבועה לא תהיה. ואני אדע שזה היה יכול להיות אחרת לגמרי אם רק היו מאשרים את המעלון. אבל הם לא רוצים, זה חריג, זה יקר.

כל המהות של דירת נ"ר היא להתאים אותה לצרכיו של הנכה בלי להיות תלויים בבעל דירה בשוק הפרטי. זאת דירה של המדינה ואפשר להתאים אותה בלי לשאול אף אחד, ובכך לספק פתרון ראוי. עוד נכה יכול לחזור לבית מוגן שבו הוא יחיה בבטחה וללא פחד. זה בדיוק כל העניין של דיור ציבורי לבעלי צרכים מיוחדים. אבל לא כשמדובר במעלון.

ואז בישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה שדנה בהקצאת דיור ציבורי לזכאים (7.5.13), אומר מר רונן כהן, סמנכ"ל בכיר אכלוס במשרד השיכון: "אין נכה אחד שהוא מנוע מלממש את הזכות שלו. לנכים יש פריבילגיה שאין לאחרים – עומד לרשותו תקציב, הכדור נמצא בידיים שלו. הוא יכול למצוא דירה ולהגיד שהיא מתאימה".
חבל שמר כהן לא ציין את כל המכשולים והמגבלות שעומדים בדרכו של הנכה, את ההלוואות שנכים לוקחים, גם מהשוק האפור, כדי להוסיף כספים למוכר בסתר מתחת לשולחן עבור דירה שתהיה בבעלות המדינה. הוא לא תיאר בפני חברי הוועדה את אופיו של שוק הנדל"ן. כשהדירה נמכרת בסכום נמוך, תמיד יש איזה קץ': דירת מוש"ע (בעלות משותפת של הדיירים על הקרקע), מצב הנדסי רעוע, נדרש שיפוץ מאסיבי, ואז הקונה בשוק הפרטי או משרד השיכון לא מוכנים להיכנס לסיפור הזה, או שמדובר בדירה קטנה מאוד שלא מתאימה לנכה במצבי, או שהדירה ממוקמת באזור פשע המסכן את הנכה שיגור בה. וכשהדירה טובה ובמחיר המתאים, המוכר לא יחכה עד שמשרד השיכון יסיים לעשות את הבדיקות הארוכות שלו. יש לו קונים בשוק הפרטי שסוגרים איתו עסקה במקום. וגם על המעלון מר כהן לא סיפר. הכדור לא נמצא בידיו של הנכה. הוא לא היה בידיו מעולם.

אנחנו כמעט מגיעות. מגי אומרת לי שאני יכולה להוריד אותה אפילו קצת לפני. "איי וויל גיב יו דה הול סרוויס", אני צוחקת וממשיכה עד שאנחנו מגיעות למקום. מחר גם אחזיר אותה. אם יש לי רכב, מה אכפת לי? אני מחפשת כל הזמן הזדמנויות לתת לה ולעזור לה. איזה חיים יש לה? לקום, לעזור לי, להוריד לי, להרים לי, לחכות, ללכת, לחזור, להביא, להחזיק, לסחוב. היא נותנת את הנשמה כדי להביא את עצמה ואת המשפחה שלה לחיים טובים יותר, הלוואי שתצליח.

חג מולד שמח, מגי.

תמונה שמגי צילמה בכנסייה בירושלים