נכנסתי למצב של המתנה. אני עושה רענון לאימייל לראות אם יש הודעה מנאמנת נ"ר, כך מוגדר התפקיד של עובד משרד השיכון שנמצא בקשר עם ה"זכאי". הזכאית היא אני. אין כלום. יופי, יש תקווה, אבל אולי היא תתקשר ותודיע לי בטלפון שהדירה נפסלה בכל זאת למרות שהשכנה מסכימה לרמפה. אני מכינה את עצמי לאפשרות הזאת. ומה יהיה אז?

לפעמים אני מרגישה שיש בי כל כך הרבה כוח ושאני מחזיקה את העולם בביצים. הכתיבה שלי, כושר הביטוי שלי, הצגת הטיעונים. אני טובה, אני יודעת שאני טובה, וזה חשוב, זה עוזר. לא סתם החזיקו ממני במשרד עורכי הדין שעבדתי בו.

 "4. לאור מצב חדש זה, שלפיו אין מניעה להתקין רמפה המוזילה באופן משמעותי את עלות ההנגשה, וכן לאור הגישה המקלה עם נכים בעיריית רמת גן*, אבקשכם לאשר את הדירה כדירת נ"ר המתאימה לצרכיי כנכה.

5. על פי סעיף 5.3.4 בפרק 8 – אכלוס, נוהל רכישת דירת נ"ר, הוראה מס' 08/06, 'במקרה והשינויים לצורך התאמת הדירה לנכות הזכאי מצריכים שינויים ברכוש המשותף, יעביר נאמן נ"ר סקיצה של השינויים הנדרשים לזכאי. באחריות הזכאי לקבל את הסכמת רוב השכנים לביצוע שינויים ברכוש המשותף ולהחתימם על הסקיצה'. לצערי, פסילת הדירה התבססה על בחירה באופציית המעלון מבלי שניתנה לי הזדמנות לקבל את הסכמת רוב השכנים לאופציית הרמפה, ואני מבקשת שהיא תינתן לי כעת".

זה חזק, זה טוב. אני קוראת שוב ושוב את המכתב שלי, הכולל עוד טיעונים. אני מרוצה. זה נותן לי תקווה, תחושה של שליטה. אני גדולה, אין עליי, אין. 

אני חוזרת לתקופת לימודיי באוניברסיטה לקראת התואר הראשון. בחרתי להיבחן במועד ב' במבחן כלשהו, אני לא זוכרת במה. המבחן היה אמריקאי, השאלות היו מכשילות, ונכשלתי. לא הייתי מוכנה לכך. החלטתי להיאבק. אבל איך? מי ייתן לי הזדמנות נוספת אחרי שלקחתי סיכון ונבחנתי במועד ב'? לא מעניין אותי. המבחן לא היה הוגן ואני לא מוותרת. הגשתי ערעור, ניסחתי אותו יפה, וקיבלתי הזדמנות להיבחן שוב. הציון – 90. מאז נתקלתי במכשולים רבים שנראו מוחלטים, אך בכוחן של המילים, ההיגיון והנחישות הצלחתי לשכנע ולהשיג דברים.

ולפעמים אני מרגישה כל כך קטנה ונמוכה בכיסא הגלגלים שלי. כך הרגשתי בביקור של המהנדס והמרפאה בעיסוק בדירה שאיתרתי אחרי מאמצים רבים כדירת נ"ר. בגלל המדרגות נשארתי מחוץ לדירה, וגם לחצר הקדמית לא יכולתי להיכנס, בעוד הם נכנסים פנימה לתוך הדירה ולחצר, מודדים, נראים לא מרוצים, חורצים את גורלי. הם אומרים לי שיש בעיות, אני לא מבינה אילו בעיות אבל אני מרגישה שהם הולכים לדפוק לי את כל העניין. לא, לא, לא, בבקשה לא! בא לי לבכות, אני רוצה לתפוס לה בקצה החולצה ולא להרפות, להתחנן, בבקשה אל תעשו לי את זה. אני מתכווצת, אני נחלשת, הם נראים לי ענקים.

"זאת רק הדירה הראשונה שלך שאני בודקת", אומרת לי המרפאה בעיסוק, "יהיו עוד דירות. נכים מוצאים בסוף". אני רוצה לצרוח. בטח שזאת הדירה הראשונה שאת בודקת, כי אין דירות בתקציב הזה ולא מצאתי עד היום דירה להציע. כי אחרי שנתיים הוציאו אותי מהזכאות למשך שנה ואיבדתי זמן יקר. כי אחרי שחידשו את הזכאות העברתי את הזמן בחיפוש דירה שכורה במקום דירת נ"ר. ומה זה "נכים מוצאים בסוף"? ומה קורה בינתיים? לצאת שוב מהדירה השכורה ולחפש דירה אחרת, לקחת עוד הלוואה ולהנגיש, לעוף שוב מהזכאות? מה זה "בסוף"? עכשיו זה הסוף, עכשיו!

ניסיתי להסביר בשקט כשדמעות יורדות מעיניי, אבל מה אני שווה כשהאנשים האלה לא רואים אותי? מה הם יודעים על המצוקות שלי. אני יכולה להסביר להם שעות עד כמה קשה לי אבל הם יחזרו ויטענו שהם באמת רוצים לעזור לי, וכשהם יגידו את זה אני ארגיש עוד יותר קטנה.

אני מחכה לתשובה ומכינה את עצמי למלחמה הבאה. גם אם הדירה תאושר, זה רק עוד שלב מתוך כמה שלבים. זה עוד לא נגמר. כל מה שאני מבקשת הוא שייתנו לי מועד ג'. תנו לי מועד ג' ותראו שאני אוציא תשעים, אני אוכיח לכם שאני ראויה, שאני טובה, ואני אחזיר את הטוב הזה לעולם. אל תיתנו לי להרגיש קטנה. תנו לי להיות גדולה בכיסא הגלגלים שלי.

__________

* מתייחס להיתר מהעירייה