זה היה שלשום, בדרכי לרכב שלי. אישה כבת חמישים צעדה על המדרכה, לפתע היא מעדה על בליטה קטנה מברזל שהיתה עליה, והשתטחה על הארץ. לא יכולתי לעזור לה לקום, אבל נשארתי לצידה. היא קמה ונעמדה והחלה לאסוף לאט את הדברים שנפלו מתיקה והתפזרו לכל עבר. שאלתי אותה אם היא רוצה שאקח אותה ברכב שלי. היא הודתה לי ואמרה שהיא בסדר. 

האירוע הזה החזיר אותי 12 שנה אחורה, לכל הפעמים שבהן נפלתי בבית כשאני לבד או כשאני בחוץ. הבום הזה שאתה אף פעם לא צופה אותו, שמשכיב אותך על הרצפה בבת אחת, מעמת אותך עם האכזריות של החיים. איך לפני שנייה היית למעלה, ועכשיו אתה למטה.

אני זוכרת שגרתי עם שותף בדירה שכורה בתל אביב. באותן שנים הצליעה שלי, שהחלה באופן מרומז והדחקתי אותה, כבר היתה ניכרת. הדירה שגרתי בה לא היתה מטונפת, אבל גם לא ממש נקייה. במצבי מילאתי את חלקי בניקיון רק בדברים שיכולתי. פה ושם היו ג'וקים בדירה, ותפקידו של השותף שלי, עודד, בצד הורדת הזבל, היה להרוג אותם. הוא היה אלוף בזה. היה ג'וק אחד גדול שלא הצלחנו לתפוס אותו ככל שניסינו. הוא היה חמקמק וערמומי ובכל פעם הצליח להתחמק מהנעל הענקית מידה 46 של עודד. לא לאורך זמן. לבסוף הנעל שלו תפסה את הג'וק ומחצה לו את הצורה. זהו, הוא כבר לא הציק לנו יותר. אלא שלעודד היה הרגל מגונה, הוא לא פינה את הג'וקים שהוא הרג, והשאיר אותם על הרצפה, מעין תזכורת לגבורתו הגדולה, אולי מחווה מתוך רחמים. זה לא הפריע לי במיוחד. בכל פעם שעברתי ליד הג'וק המובס לגלגתי עליו, שמחה לאידו. חשבת שאתה גיבור גדול אה? חשבת שאתה חכם, תראה לאן הגעת.

זה קרה כשחזרתי לדירה עם שקיות מהסופרמרקט. היה לי קשה מאוד לסחוב אותן במדרגות עד לקומה השנייה. הייתי מותשת. תנועה אחת לא נכונה כשפתחתי את הדלת בכניסה לדירה, ובום, נמרחתי על הרצפה. עודד לא היה בבית. כך שכבתי כמה דקות על הארץ. תמיד כשאני נופלת אני צריכה כמה דקות של שקט עם עצמי. כשנופלים לבד בבית, אין מישהו שיעזור אבל לפחות אין את ההמולה מסביב. כשאני נופלת בחוץ אנשים מתקהלים סביבי ומיד מתחילים להיכנס לשורה של פעולות שבמהלכן נתלשת לי יד, נעקרת לי עין, נמחצים לי הציצים, נופלים לי המכנסיים וכואב לי, הכל כואב נורא. הם נלחצים ורוצים לעזור מיד מבלי לדעת איך עוזרים לאדם נכה. אחר כך, כשהם הולכים, אני נשארת לבד עם המבוכה, ההלם והכאב. איך, איך זה קרה לי? איך הגעתי לזה? למה? 

אז נשארתי ככה שוכבת בשקט על הרצפה הקרה בדירה, מנסה לעכל את מה שקרה לי ולהתאושש בזמן שלי. לאט לאט הרמתי את הראש והסתכלתי סביבי. השקיות מהסופר היו קרועות, כל הדברים שקניתי היו פזורים על הרצפה. ושם, בין העגבניות לבין קופסת הגבינה שנמחצה לגמרי, ראיתי אותו, את הג'וק. הוא הסתכל בי ישירות, אני הסתכלתי בו. זה היה רגע של אמת. ראיתי בעיניו את התבוסה שלי. אז מה, חשבת שאת גיבורה גדולה, אה? לא הצלחת להתחמק. הנעל הגדולה של החיים תפסה גם אותך. עכשיו גם את על הרצפה, בדיוק כמוני.

אחרי דקות ארוכות התחלתי לקום לאט, אז עוד יכולתי להתרומם בעצמי. אספתי את העגבניות אחת אחת, את הגבינה, את הלחם, את החלב. לקחתי חתיכת נייר טואלט, אספתי לתוכה את הג'וק וזרקתי לפח הזבל. כשעודד הגיע ביקשתי ממנו שיוריד את הזבל למטה.

הבליטה על המדרכה שהאישה מעדה עליה. צילמתי ודיווחתי לעיריית רמת גן