הפעם הראשונה היתה באוגוסט 2012, אחרי יומיים של הפגנה מול הבניין הגבוה שבו ממוקם משרד השיכון בתל אביב, כשקיבלתי הודעה שגם הוועדה הציבורית שערערתי בפניה שוללת את הזכאות שלי לדיור ציבורי, שהסתיימה אחרי שנתיים. יומיים שבהם החזקתי שלט "משרד השיכון מעניש אותי" ותליתי שלטים נוספים. 

שלט מההפגנה באוגוסט 2012 מול משרד השיכון:  "משרד השיכון מעניש אותי". הוועדה העליונה המחוזית חישבה באופן שרירותי ומוטעה את ההכנסות המשותפות עם אפי, וביטלה את זכאותי. הוועדה הציבורית בירושלים שערערתי בפניה חזרה על ההחלטה ללא התייחסות לערעור וללא אזכור שלו.

שלט מההפגנה באוגוסט 2012 מול משרד השיכון: "משרד השיכון מעניש אותי". הוועדה העליונה המחוזית חישבה באופן שרירותי ומוטעה את ההכנסות המשותפות עם אפי, וביטלה את זכאותי. הוועדה הציבורית בירושלים שערערתי בפניה חזרה על ההחלטה ללא התייחסות לערעור וללא אזכור שלו.

בקשתי להלוואה מהבנק לצורך הנגשת הדירה השכורה והוצאות מעבר והתאמה

שלט מההפגנה הנ"ל: "אני רוצה להתקלח". הפסקת הסיוע המוגדל בשל ביטול הזכאות, מול דמי השכירות הגבוהים וההחזרים להלוואות שלקחתי כדי להנגיש את הדירה השכורה, לא מאפשרים להעסיק עובדת זרה שעלות העסקתה עולה בהרבה על קצבת השר"ם הניתנת ע"י הביטוח הלאומי. התחלתי להעסיק עובדת זרה רק בפברואר 2013, כשזכאותי חודשה לאחר מאבק של שנה, ואחרי ששברתי תכנית חיסכון קטנה שהיתה לי.

שלט מההפגנה הנ"ל: "אני רוצה להתקלח". הפסקת הסיוע המוגדל בשל ביטול הזכאות, מול דמי השכירות הגבוהים וההחזרים להלוואות שלקחתי כדי להנגיש את הדירה השכורה, לא מאפשרים להעסיק עובדת זרה שעלות העסקתה עולה בהרבה על קצבת השר"ם הניתנת ע"י הביטוח הלאומי. התחלתי להעסיק עובדת זרה רק בפברואר 2013, כשזכאותי חודשה לאחר מאבק של שנה ואחרי ששברתי תכנית חיסכון קטנה שהיתה לי.

 

שלט מההפגנה הנ"ל: "אין לי ילדים בגלל בעיית הדיור": 1) הפסקת הסיוע המוגדל בשל ביטול הזכאות, מול דמי השכירות הגבוהים וההחזרים להלוואות שלקחתי כדי להנגיש את הדירה השכורה, לא אפשרו לי להעסיק עובדת זרה שתעזור לי לטפל בילד. 2) המצב שבו צריך לחפש עם תום חוזה השכירות דירה אחרת שצריך להנגיש אותה מחדש בהלוואה, ולעבור בכל פעם לדירה אחרת, לא מאפשר לגדל ילד; 3) גם במסגרת הזכאות לדיור ציבורי, מגבלות התקציב לאיתור דירת נ"ר לא מאפשרות לאתר דירה שיהיה בה מקום לילד.

שלט מההפגנה הנ"ל: "אין לי ילדים בגלל בעיית הדיור": 1) הפסקת הסיוע המוגדל בשל ביטול הזכאות, מול דמי השכירות הגבוהים וההחזרים להלוואות שלקחתי כדי להנגיש את הדירה השכורה, לא אפשרו לי להעסיק עובדת זרה שתעזור לי לטפל בילד. 2) המצב שבו צריך לחפש עם תום חוזה השכירות דירה אחרת שצריך להנגיש אותה מחדש בהלוואה, ולעבור בכל פעם לדירה אחרת, לא מאפשר לגדל ילד; 3) גם במסגרת הזכאות לדיור ציבורי, מגבלות התקציב לאיתור דירת נ"ר לא מאפשרות לאתר דירה שיהיה בה מקום לילד.

צילום מההפגנה הנ"ל

 

הרוח החזקה העיפה את השלטים, השמש היוקדת שרפה את פניי ואת גופי, וכלום לא קרה. לפני שיצאתי מהבית הוצאתי מהמדפסת 50 עותקים של תקציר שהכנתי על מה שקרה לי כדי לחלק לאנשים ולעיתונאים שיגיעו. הדפים האלה הפכו לדפי טיוטה. חזרתי הביתה מובסת, ואז ויכוח טיפשי עם אפי מוטט אותי. אמבולנס הגיע ונלקחתי לבית החולים. "רק תחזיק לי את היד, אל תעזוב", אמרתי לפרמדיק שליווה אותי באמבולנס, "אל תעזוב".

 

הפעם השנייה היתה בספטמבר 2013. אחרי חודשים ארוכים של חיפוש דירה מתאימה להשכרה, סירובים של בעלי דירות להשכיר לי את דירתם, התנגדות לאשר לי להתאים את הדירה למגבלות שלי, דרישה לערבויות ולדמי שכירות שלא יכולתי לעמוד בהם – נראה היה שמצאתי בעלת דירה שתסכים שאאחד בין המקלחת והשירותים, אבל היא משכה אותי חודש וחצי. חודש וחצי שיגעה אותי, כשמנגד בעל הדירה לוחץ לפינוי. יומיים לפני מועד הפינוי ועדיין אין לי חוזה למרות שהיא אומרת שנחתום ובכל פעם יש תנאים חדשים, אי אפשר לתאם עם הובלה ועם השיפוצניק, וממילא זאת דירה שהיתה בעייתית מאוד עבורי, עם מעלית צרה וקטנה שאני בקושי נכנסת לתוכה וצריך ללחוץ עבורי מבחוץ, וכשאני יוצאת מהמעלית אני צריכה לחכות עד שאפי או מגי יעלו או ירדו בנפרד כדי לפתוח לי את הדלת בלובי הכניסה או את הדלת לבית.

הודעת הסמס ששלחה אליי בעלת הדירה כמה ימים לפני מועד הפינוי מהדירה השכורה שבה גרתי: "עינת אני אחתום איתך על חוזה שכירות ביום א' הקרוב כפוף לדוח נתוני אשראי שלך ושל אפי".

החלטתי להיות אמיצה ולחפש משהו אחר. זה היה ביום שישי בערב. אפי ואני הגענו לשכונת רמת עמידר ברמת גן. אני מתה על השכונה הזאת, יש בה משהו כל כך פשוט, ביתי וחם. זאת היתה דירה בקומת קרקע, עם 3 מדרגות אבל לא נורא, זה לא בניין משותף ואפשר לעשות רמפה קטנה. דירה מרווחת, שירותים ומקלחת ביחד שאמנם מצריכים שינויים והשקעה, אבל לא חשוב, אולי אפשר להסתדר בלי לבקש את האישור של בעל הדירה שעלול להפיל את כל העסק. הדיירת הצעירה שעוזבת היתה חמודה, דיברה וצחקה איתנו, אמרה לנו שיהיה בסדר עם הבן של בעלת הדירה.

הבן הגיע לדירה אחרי חצי שעה, אמרתי לו שאני מעוניינת לשכור את הדירה, ורק ביקשתי את אישורו לפתוח קצת יותר את המעברים בכניסה לחדרים. הוא אמר שהוא צריך לדבר עם האחים שלו אבל לא נראה לו שתהיה בעיה. שאלתי אותו אם אפשר בטוח לחתום על חוזה, הוא אמר שכן, נחתום על חוזה, "את יכולה לסמוך על זה במאה אחוז, אל תדאגי". סיכמנו שאתקשר אליו למחרת במוצאי שבת.

אחרי שהוא הלך אפי ואני נשארנו עוד קצת עם הדיירת, צחקנו, שתינו מיץ, בכיתי קצת מהתרגשות, התקשרתי למגי וסיפרתי לה שמצאתי דירה. בדרך הביתה היה לי מצב רוח כל כך טוב, חודשים שלא הרגשתי כך. ריחפתי, הרגשתי שאני תופסת את העולם בביצים, ושתזדיין זאת שהתעללה בי, שיזדיינו כולם, בסוף הכל יצא לטובה, הכל היה מכוון מלמעלה כדי שאגיע לדירה הזאת, וברגע שאני עוברת לשם אני ממשיכה להשקיע מאמצים בחיפוש דירת נ"ר שתתאים לתקציב, לפני שיבטלו את הזכאות שוב וכדי שהסיוט הזה לא יקרה שוב.

למחרת התקשרתי אליו. הוא אמר שהוא עדיין לא דיבר עם האחים, עוד מעט הוא ידבר איתם ויתקשר אליי. אחרי חצי שעה הוא התקשר.
"אני מצטער, אני מצטער, זה לא אפשרי", הוא אמר.
"אז לא צריך להרחיב את הפתחים, אני אסתדר, אמרתי לך שגם אם הם לא מסכימים להרחיב אני רוצה לשכור".
"לא, זה לא… קחי, דברי עם אחותי".
"אני מצטערת", היא אומרת לי, "אנחנו לא יכולים להשכיר לך את הדירה. הדירה הזאת למכירה".

אחרי שהשיחה הסתיימה הרגשתי שהכל סוגר עליי, חושך, הכל חרא, חרא, כלום לא הולך. התפרקתי, התמוטטתי, איבדתי את עצמי לגמרי.

 

הפעם השלישית שבה התמוטטתי היתה לפני 3 ימים, אחרי שקראתי את האימייל ממשרד השיכון לגבי דירת נ"ר שאיתרתי וביקשתי לגור בה בדיור ציבורי. הם סגרו אותי מכל הכיוונים. הכל אבוד.