אתמול עשיתי טסט לאוטו. לפני שיצאתי מהבית מרחתי אודם. אני לא נוהגת להתאפר, אבל האינטואיציה הנשית שלי אמרה לי שזה אף פעם לא מזיק להיראות הכי טוב שאפשר כשהולכים למקום ששולטים בו גברים. 

חיכיתי באוטו בתור בכניסה לדינמומטר בתל אביב, יד אליהו. כשהגעתי למעבר הצר לקראת השטח הרחב שבו בודקים את הרכבים, מישהי שעמדה לפניי עם יונדאי לבנה עצרה את הרכב שלה, יצאה ממנו, נעלה אותו ונעלמה, וככה תקעה אותי מאחוריה. צפצפתי לה כדי שתחזור, היא לא חזרה. רציתי לרדת במעלון שברכב ולהראות לה מה זה, אבל כמובן שלא יכולתי, המעבר הצר לא אפשר את פתיחת המעלון. וחוץ מזה, לכבות את המנוע (ברכב קיים מנגנון בטיחות שלא מאפשר התנתקות של כיסא הגלגלים מהרכב בלי לכבות את המנוע), לפתוח את המעלית, לרדת למטה, אחר כך לחזור לאוטו ולעשות את כל הפעולות הנדרשות במסגרת הנעת הרכב עם מערכת חשמלית, כשמאחוריי משתרך תור ארוך של נהגים עצבניים, זה ממש לא מומלץ.

נכים עם רכב מסחרי מכירים את הבעיה הזאת. לפעמים אתה נתקע בחוץ כי מישהו חנה מול המעלון וחסם את הכניסה, ולפעמים אתה תקוע בתוך האוטו ללא יכולת לצאת ממנו כיוון שאין לאן לפתוח את המעלון. אני זוכרת פעם אחת שעמדתי לצאת מרחבת חניה, מישהי רצתה לחנות במקומי והתקדמה עם הרכב שלה, חסמה את היציאה היחידה לכביש ולא אפשרה לי לצאת. היא היתה רחוקה ממני. ניסיתי לסמן לה ביד שתיסע לאחור עם הרכב, אבל בגלל החולשה ביד לא יכולתי להרים אותה למעלה. צעקתי לה שתזוז לאחור, היא לא זזה ממקומה. הגברתי את קולי, היא סימנה לי שהיא לא שומעת. הבנתי שהיא מצפה שארד מהאוטו ואדבר איתה, אבל לא יכולתי לרדת, לא היה מקום לפתיחת המעלון. היא המשיכה להישאר באוטו שלה ולסמן לי שהיא לא שומעת אותי. התחרפנתי. בסוף היא יצאה מהאוטו שלה והתקרבה אליי. "אני רוצה לחנות במקומך, למה את לא יוצאת?", היא שאלה. "אני צריכה שתיסעי קצת אחורה כדי שאוכל לצאת לכביש", אמרתי לה. "אה, לא הבנתי אותך. למה לא אמרת לי?" ניסיתי, לעזאזל, ניסיתי.

בחזרה לדינמו. גבר אחד ניגש לחלון של הרכב שלי. "מה קרה?" הוא שאל בחיוך רחב.
"תראה איך היא תקעה אותי כאן", אמרתי לו.
הנהגים שחיכו מאחוריי ברכבם עדיין לא ידעו שאני עומדת במקום בגלל היונדאית שלפניי, הרכב שלי הסתיר להם את מה שקורה. הם כנראה חשבו שהתור לא מתקדם בגלל שהבדיקות נמשכות, אחרת הם היו יוצאים מהרכב ומקימים מהומה.
"אל תתרגזי, העולם יפה", הוא אמר לי. מה אל תתרגזי. אני באטרף בהמתנה מורטת עצבים לתשובה ממשרד השיכון ועמידר בנוגע לדירת נ"ר, רק היונדאית הזאת חסרה לי עכשיו.
"אבל זה מעצבן. תראה מה היא עשתה, למה להעמיד את האוטו דווקא כאן במעבר הצר כשהיא חוסמת את כולם?"
"מה לעשות, ככה זה אנשים", הוא מחייך אליי.
"זה לא בסדר, תקרא לה שתחזור לאוטו, אתה עובד כאן". היה לו סווצ'ר דומה לזה שלבשו עובדי המקום.
"אני לא עובד כאן, באתי לעשות טסט. שמעתי שצפצפת ובאתי לראות מה קרה. אקרא לה".

היא חזרה לרכב. התקדמתי פנימה. יופי, אני בתוך הרחבה. עכשיו צריך לטפל בתשלום בדואר.
הבחור עדיין עמד לידי. "אתה מוכן לקרוא לאחד העובדים שיבוא לעזור לי?" ביקשתי.
"מה את צריכה?"
"להעביר את הטפסים בדואר".
"לא צריך לקרוא להם. אני אעזור לך. תביאי לי רישיון נהיגה, ביטוח חובה וטופס טסט".

נתתי לו. אחרי רגע הוא חזר מהדואר. "צריך לשלם 110 ש"ח", הוא אמר. אחרי דקה הוא חזר עם עודף.
"תודה רבה, אתה מקסים", חייכתי אליו חיוך עם אודם.
"גם את מקסימה", הוא חייך בחזרה.

תורי הגיע. שלומי מדינמומטר טיפל בי.
"עינת, תזיזי את ההגה ימינה, עכשיו שמאלה, עינת. וינקר ימינה, עינת. עינת, וינקר שמאלה. תני גז, עינת. עוד קצת, עינת, עוד קצת, עינת".

עינת, עינת, עינת, עינת. אני כל כך אוהבת כשאנשים הוגים את השם שלי, זה חם ואישי, נותן תחושה של נוכחות, של התייחסות אישית. בקיבוץ שגרתי בו שרבבנו בכל משפט את השם. "אבל עינת, את צריכה להבין ש…" "זה לא אומר שזה בסדר, עינת". 

במוקדי השירות של החברות הגדולות הם כנראה הבינו שזה תורם לקשר בין הלקוח לנציגי השירות, ובצ'טים הם משיבים לך כל הזמן תוך אזכור השם הפרטי שלך. "אשמח לעמוד לשירותך, עינת". כנראה יש להם שם שבלונה כזאת עם משפטים קבועים שרק צריך להכניס בתחילת השיחה את השם של הלקוח. בשיחות הטלפון זה לא קורה. לרוב אני מגיעה לשירות הודעות חיצוני או למוקד טלפוני של חברה חיצונית. היום במסגרת מה שהם מכנים "התייעלות" זה כמעט בלתי אפשרי להגיע ולדבר עם פקידי העירייה, עם פקידי תאגיד המים, עם פקידי הביטוח הלאומי, עם פקידי משרד הבריאות. להגיע אליהם זה כמו להגיע לראש הממשלה. לפני חודש היתה בעיה עם העברת השם שלי לחשבון המים אחרי מעבר הדירה. בארנונה כבר ביצעתי את החלפת שם הצרכן לשמי. מילאתי את הטפסים וביקשתי ממי רמת גן שיחליפו את שם הצרכן לשמי. הגעתי למוקד שירות טלפוני. הם אמרו לי שתחילה עליי לעשות את התהליך בארנונה בעיריית רמת גן. אמרתי להם שכבר החלפתי, הם אמרו לי שמופיע אצלם שם אחר ושעליי לדבר עם העירייה. התקשרתי לארנונה. הגעתי למוקד שירות טלפוני. הם אמרו לי שהשם שלי מופיע בארנונה ושהכל בסדר. ביקשתי שידברו עם מי רמת גן ויאשרו בפניהם שזה אכן כך, אבל הם אמרו שהם לא בקשר עם מי רמת גן ושעליי לפנות אליהם בעצמי. ביקשתי לדבר עם מישהו מעיריית רמת גן, הם אמרו שזה בלתי אפשרי. התקשרתי למי רמת גן, הגעתי למוקד הטלפוני. אמרתי להם שבעיריית רמת גן אישרו שהשם שלי מופיע. במוקד של מי רמת גן הם אמרו שאצלם מופיע שם אחר. ביקשתי לדבר עם מישהו ממי רמת גן, הם אמרו שזה לא אפשרי. ביקשתי שידברו עם עיריית רמת גן – הם אמרו שזה לא אפשרי. אמרתי להם שאי אפשר להסדיר דברים כשאני בתווך בין מוקד טלפוני אחד לאחר, שזה לא בסדר, שזה מאלץ אזרחים להגיע אליהם פיזית ושזה לא אמור להיות כך. ממש התייעלות. לא אמרתי לה דבר על כך שכל השיחות מתנהלות בלי אף "עינת" אחד.

העיקר שבסוף קיבלתי בדינמו את המדבקה הכחולה של 2015.

עינת, סעי בזהירות, ואל תתרגזי, עינת. תקווי לטוב, עינת.