העניין של שכר ועונש הוא דבר מתעתע מאוד כיום. אני עושה מעשים טובים, אני ישרה, עוזרת לאחרים כמיטב יכולתי, נכונה לתת מעצמי, לוותר, לסלוח, ובכל זאת כשאני נענשת, אני נענשת קשות. אף אחד לא עושה לי שום הנחה, אין הקלות, אין חמלה, ואם לבסוף דברים מסתדרים עבורי איכשהו, המחיר שאני משלמת בדרך כה כבד, כבד מנשוא. אני מסתכלת על הפוליטיקאים שלנו. אצלם זה עובד אחרת, כמו בסרט של וודי אלן "פשעים ועברות קלות". יהודה רוזנטל הוא רופא עיניים מצליח. יש לו בית יפה, אישה תומכת ומסורה, ובת אוהבת. כשהפילגש שלו מאיימת שהיא תספר לאשתו על היחסים ביניהם ותחשוף שמעל בכספי המרפאה שהוא עובד בה, הוא מזמין את רציחתה. בליל הרצח הוא מגיע לדירתה ומשמיד ראיות שיעידו על הקשר ביניהם. רוזנטל מצליח להסיר מעליו את האיום וממשיך לחיות את חייו המושלמים מבלי לשאת בתוצאות.

גם אצלנו הפוליטיקאים ממשיכים לחיות את חייהם מבלי לשאת בתוצאות. הנאשם התנהג באורח מאוד לא ראוי, נכתב בפסק הדין מ-1997 על אהוד אולמרט, אחר כך הוא נחשד בהתנהגות ציבורית לא תקינה ופעילות בניגוד עניינים, פעילות בדרך פסולה, חשד לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נטילת שוחד, מרמה, הפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד. הכל נסגר. חוסר ראיות, אי התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי, היעדר תשתית עובדתית, ראיות שאינן מוכיחות מעבר לספק סביר את האשמה. באולמרט לא נדבק כלום. הוא שועט קדימה וממשיך בחייו הנהנתנים, אפילו מוזמן להרצות במכון למחקרי ביטחון לאומי ודבריו מובאים במהדורת החדשות. אז עכשיו, כששולה זקן מכריזה שיש בידיה ראיות שיכולות להושיב אותו בכלא, זה כבר לא מזיז לי. ברור לי ששום דבר לא יצליח לגעת באמת בחומת השריון שאנשים כמו אולמרט נולדו איתה. הם מחוסנים, הם שייכים לזן הלא פגיע. אין עונש, רק שכר.

גם בזוג נתניהו דבר לא יפגע בחומה הבצורה שהם בנו סביבם. התנהגות לא ראויה, בזבוז, התעמרות, השפלות, פדנטיות חולנית, אובססיביות, אי סדרים – הכל מאבד משקל לנוכח הגיבוי שנותנים החברים הנאמנים, עורכי הדין, הכסף, המעמד, הקשרים, התקשורת הסלחנית, הזיכרון הסלקטיבי שלנו וההמצאה החדשה שנקראת "פוליטיקה חדשה". במסגרת הפוליטיקה החדשה, אנשים שהיו נזרקים מזמן על ידי הציבור מחזקים את מעמדם וממשיכים להיות מתוגמלים, למשל, באמצעות זימון לתכנית "מצב האומה", זו שמחשיבה את עצמה לתכנית סטירה פרועה אולי כמו זו של הקומיקאי זאק גליפיאנקיס.

"אתה רוצה לשתות משהו?" שואל ליאור שליין.
"כן", עונה ראש הממשלה.
"מה אפשר להציע לך?"
"קפה הפוך עם חלב משקית".
"ברור, ברור משקית, בוודאי". ברקע צחוקים ומחיאות כפיים מפרגנות.

נראה שהתלונות וההאשמות נגד הזוג נתניהו מחזקים את מעמדם יותר ושזה רק עושה להם טוב. בכל תלונה או האשמה נגד שרה, ביבי מחלץ מעצמו הצהרה סוחפת יותר בדבר האהבה והנאמנות שהוא חש כלפיה. "היא מקור הכוח שלי, זאת האישה שאני אוהב", הוא אומר לליאור שליין בעברית מתורגמת מאנגלית. אם בעבר ראשי ממשלה התראיינו בטלוויזיה רק באירועים חגיגיים כמו יום העצמאות, עכשיו כל מה שצריך הוא שהמועסק יגיש תביעה נגד ראש הממשלה ורעייתו, וביבי ימהר להשתמש במה שהפוליטיקה החדשה מציעה לו. ומהי אותה פוליטיקה חדשה אם לא אמצעי להתנער מאחריות. על פי האסטרטגיה הזו, כל סטייה וחריגה מהנורמות המצופות מאנשי ציבור תיסלח ותישכח אחרי הופעה משעשעת או סרטון מושקע ביוטיוב. כך נגמול לפוליטיקאים שלנו על נכונותם להשתטות ולחשוף את עצמם ואת הפן האנושי שבהם. אבל הם לא באמת יורדים אל העם, הם פשוט מקווים שנשכח שפעם זה היה אחרת, שפעם בפוליטיקה הישנה היה שכר ועונש, והפוליטיקאים לא היו זקוקים לנו כדי שנעניש אותם. היה להם מספיק כבוד עצמי כדי לעשות את זה בעצמם.