אחד הרגעים שבהם קלטתי שאני כבר לא לבד היה כשהמטפלת שלי הרימה את רגליי, שמתברברות ועפות תמיד מהרגליות, והניחה אותן על הרגליות בכיסא הגלגלים.

כשאני יורדת מהרכב אחרי נהיגה, הרגליים שלי פשוטות קדימה, כיוון שאני נוהגת כשרגליי מונחות על רמפה מיוחדת ולא על הרגליות – זאת הדרך שמצאתי כדי לדמות ככל האפשר את הנהיגה למצב שקדם לנכות ולהרגיש את הרכב ואת הכביש. לפעמים גם כשאני לא נוהגת ברכב ויוצאת מהבית כשרגליי על הרגליות בכיסא הגלגלים, הרגליים עפות לי קדימה תוך כדי נסיעה והיתקלות במהמורות ובהבדלים בין גבהים בין המדרכה לכביש. לא רק שזה ממש לא נוח להסתובב כך כשהגוף נמרח על הכיסא, זה גם מסוכן, וכשהרגליים משתפשפות ברצפה זה כואב נורא.

בדרך כלל אין לי בעיה לבקש מאנשים עזרה, אבל צריך לבחון היטב מה מבקשים וממי מבקשים. הרי אני לא יכולה לעצור כל אחד ולבקש ממנו שיניח את הרגליים שלי על הרגליות. אני גם לא יכולה לבקש מכל אחד שיחזיק לי את התיק בזמן שאני מנסה להרים את הרגליים שלי. אולי הוא יחליט לברוח עם התיק שלי, ואז מה אעשה? אז אני בוחנת היטב את הפרצופים שעוברים לידי. לא, מזה לא אבקש – הוא נראה מוטרד מדי, מזאת לא אבקש – היא נראית לחוצה. לפעמים אני מחכה הרבה זמן עד שאני מאתרת את הדמות שנראית לי מתאימה. מהסקר שערכתי גיליתי שלבקש משניים – גבר ואישה, שני גברים, שתי נשים, שני נערים, שתי נערות, נער ונערה, אימא וילד, אבא וילד – זה הכי טוב, הנכונות גבוהה, אבל גם אנשים בודדים לא אכזבו אותי.

"סליחה, אתה מוכן להחזיק לי את התיק רגע כדי שאוכל לסדר את הרגליים שלי?" אני שואלת גבר שעבר את המבחן המהיר שלי.
"כן, בטח". הוא החזיק את התיק שלי בזמן שניסיתי להיאבק ברגליים הסוררות. בחורף, כשלובשים סוודר, זה הרבה יותר קשה.
"את רוצה שאני ארים לך?" הוא שאל אותי.
רציתי, אבל לא היה לי נעים להגיד לו את זה.
"בואי, זה בסדר", הוא הרים לי בעדינות את הרגליים והניח אותן על הרגליות. כשהוא התרחק, הרשיתי לעצמי לבכות.

אני זוכרת, זה היה לפני כשנתיים, כשמשרד השיכון שלל את זכאותי לדירת נ"ר ואיתה את הסיוע המוגדל בשכר דירה. לא יכולתי לשכור את שירותיה של מטפלת, ובינתיים מצבי הפיזי התדרדר. החניתי את הרכב באחד הרחובות הפנימיים של הרצל ברמת גן וירדתי מהרכב, הרגליים מחוץ לרגליות. הייתי כל כך על הפנים, לא היה לי כוח לעשות את הסקר הפרטי שלי, לא בא לי לבקש מאף אחד שום דבר. ואז ראיתי גבר ישוב בכיסא גלגלים, לצידו הולכת בחורה צעירה שנראית לא ישראלית. הוא חייך אליי, חייכתי אליו.
"אפשר לבקש מהמטפלת שלך שתעזור לי במשהו?" שאלתי אותו.
"בטח", הוא אמר.
"את יכולה להרים לי את הרגליים?" פניתי אליה. 

ברגע שהיא עשתה את זה התחלתי לבכות. כל כך רציתי מישהי שתדאג לי, הרגשתי כל כך לבד.

באפריל לפני שנה פגשתי את מגי. אמנם את רוב הנסיעות אני עושה בלעדיה כי כך אני מעדיפה, אבל כשאני מבקשת עזרה מאנשים זרים והם עוזרים לי, אני כבר לא בוכה, אין תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה.

לפני שבועיים פגשתי את הגבר הזה במשרד הפנים ברמת גן. הגעתי לשם עם מגי. הוא היה עם מטפל סיעודי. אמרתי לו שלום, אני לא חושבת שהוא זכר אותי. כשיצאנו משם הרגליים שלי עפו קדימה. מגי הניחה לי אותן על הרגליות.