"אימא, מה קורה עם שושנה? לא ראיתי אותה הרבה זמן", שאלתי את אמי לפני כחודש. כשאני באה לבקר את אמי בימי שישי, היא יורדת למטה ואנחנו עושות סיבוב באוטו או יושבות על הספסל. לפעמים במפגשים איתה אני פוגשת אנשים שהיו חלק מהנוף בשכונת יד אליהו, אבל את שושנה לא ראיתי שנים. היא גרה בקומה השלישית בבניין מול אמי. אישה תימנייה, שקטה, טובת לב, צנועה. שיערה שחור קצר, היא תמיד ממהרת, אוחזת בסלים או בסירים עם אוכל.

כל כך הרבה אנשים מתים סביבנו, זה לא נפסק, אין לנו שליטה על זה. הרגשתי שאם אימא תגיד לי ששושנה בסדר, שהיא ממשיכה ללכת עם הסלים והסירים, יש עוד תקווה. שושנה תנצח את המוות, היא תדחה אותו ותבעט בו ותצחק לו בפרצוף. ככה אני מרגישה כשאני רואה את ציפי, חני, אילנה, דוד, מאיר. הם התבגרו, אבל הכל נשאר אותו הדבר. אותו דיבור, אותה הליכה, קצת שמנו, קצת רזו, אבל הם כאן. בבקשה, תישארו, אני רוצה להגיד להם, אל תלכו לשום מקום, אני זקוקה לכם. אולי אם אבקש זה יעזור. על אבא לא ביקשתי, והוא חמק ממני בגיל 49. בעוד שנתיים אהיה בגילו, ואני כבר מרגישה זקנה. אפשר להגיד הרבה קלישאות על נכות ועל כך שאפשר לעשות הכל אם רק רוצים, אבל הנכות שלי מקרבת אותי לזקנה ולמוות. אני מוגבלת, בקושי זזה, צריך להחזיק אותי, להזיז אותי, לסובב אותי, להרים אותי, להרים לי, להלביש אותי. כמו זקנה שקרובה לסוף. 

אסי דיין מת. הוא היה שונה מאבי אבל דומה לו בשבריריות שלו, בפגיעות שלו, בהרס העצמי. איזה גבר יפה, איזה חיוך משגע, אני מסתכלת עליו ולא יודעת שובע, רוצה לטבוע בדמות שלו. בשבועות האחרונים אני מסדרת את אלבומי התמונות של המשפחה שנמצאים בביתה של אמי בקומה השנייה. ביקשתי ממנה שתוריד לי אותם כדי שאסרוק את התמונות למחשב שלי ואעביר אותן לאלבומים חדשים. זה כואב להסתכל בתמונות, צובט בלב, תחושה מתמדת של החמצה. אני זוכרת כשהייתי בכיתה ד' המורה בכיתה המקבילה שמה על הקיר תמונות של עיניים וכתבה: "עיניים צוחקות", "עיניים עצובות", "עיניים שובבות", ולא הבנתי איך העיניים לבדן יכולות להיות צוחקות או עצובות, הרי זה הפה שמחייך או עצוב. העיניים בתמונות באלבומים שלנו עצובות גם כשהפה מחייך. כשרע, הזמניות שבחיים בולטת.

אבל אם שושנה בסדר, אולי יש תקווה. אימא אמרה שגם היא לא ראתה את שושנה הרבה זמן ושהיא לא יודעת מה קורה איתה. אולי שושנה בבית אבות וקרה לה שם משהו שאנחנו לא יודעים עליו. היא הבטיחה שתברר. לפני כמה ימים אימא התקשרה. "יש לי משהו משמח לספר לך", היא אמרה. "ראיתי את שושנה בשוק. היא בסדר. השיער שלה לבן והיא הזדקנה, אבל היא בסדר. נו, את רגועה?"