המפלצת כאן. יש לה שתי רגליים ענקיות, גוף וראש. על פי הנוהל של משרד הבריאות, אני צריכה להתנסות במפלצת משומשת בהשאלה לפני שאקבל אישור לקנות מפלצת חדשה שתהיה רק שלי. הבאתי אותה באוטו שלי מעזר מציון. בקושי נכנסה לשם. היא נועדה למעברים מכיסא הרחצה לכיסא הממונע אחרי המקלחת. עכשיו היא מוצבת כעובדה בסלון שלי שנראה יותר כמו בית חולים סיעודי קטן. כיסא רחצה, כיור חפיפה מפלסטיק, כיסא גלגלים, מושב הנהג שהוצא מהרכב (אני נוהגת מכיסא הגלגלים), מנוף הרמה, מטפלת סיעודית ונכה שלא יודעת איך זה כל זה נחת עליה.

הבחור מעזר מציון הסביר לי איך מפעילים את המנוף. "בוא, אני אדגים עליך", הוא אמר לאחד הגברים שהגיע עם אשתו כדי לשאול מנוף עבור אביה. הוא הניח את הערסל מאחורי גבו של הגבר ועטף אותו. לערסל יש 4 רצועות. שתי רצועות באות משני צדי הכתפיים – האחת נתלית בצד אחד של הראש של המפלצת, שנראה כמו קולב לתליית בגדים, והשנייה נתלית בצדו השני. את שתי הרצועות האחרות מכניסים מתחת לכל רגל אחרי שדוחפים עד כמה שאפשר מכל צד את החלק העבה מתחת לישבן ולירכיים. את הרצועות שיוצאות מהרגליים מצליבים ותולים משני צידי הקולב. עכשיו מתחילים להרים את הקולב בעזרת השלט (צריך להאכיל את המפלצת בכל לילה כדי שהשלט יעבוד).

הקולב משך איתו את הרצועות שמשכו את הגבר. התחלתי לצחוק. הגבר הגדול והחסון הזה נראה כמו אפרוח חסר אונים. רגליו מקופלות וביניהן הערסל שנראה כמו חיתול. אפשר לעשות איתו מה שרוצים. תצחקי תצחקי, נראה אותך צוחקת כשירימו אותך בבית.

לא צחקתי בבית. "אפי, תצלם את הכל", אמרתי לאפי בשארית כוחותיי. פאני הפיזיותרפיסטית ומגי התחילו לחבר אותי למפלצת. הרגשתי כמו נידון למוות שקושרים אותו לכיסא חשמלי. "זהו", פאני אמרה אחרי שהיא תלתה את הרצועות על הקולב, "אפשר להרים". המפלצת החלה להרים את ראשה אט אט. תוך כדי כך הישבן שלי החל להתנתק מבסיס האם, ממקור היציבות שלי. לאאאאא לאאאאאא תורידו אותי למטה. אלוהים, איך יכול להיות שזה קורה לי? מה עשיתי רע? לא לא לא אני לא מסכימה, תעצרו את המפלצת אני רוצה לרדת, תשאירו אותי בכיסא שלי, הוא טוב, הוא נוח, הוא בטוח, הוא מתאים לי, לא רוצה לעבור למקום אחר, לא רוצה להתקלח, רוצה להיות מלוכלכת, טוב? תעזבו אותי במנוחה. תחזירו לי את הכיסא שלי, תורידו אותי למטה, עכשיו, עכשיוווווווווווווווו

נשארתי שקטה ונתתי למפלצת לעשות בי כרצונה. גורלי נחרץ, אי אפשר לברוח מהמפלצת, אי אפשר לברוח מהנכות. אני מחייכת חיוך מאולץ למצלמה, מרגישה כמו בטיפול שורש. שרק ייגמר, שייגמר כבר.

שבת בבוקר. המפלצת עדיין כאן, רגליה הארוכות תחובות מתחת לספה, הגוף צמוד לספה והראש מתנוסס לו בגאווה. אפי ואני מתרגלים את הקשירות. אני כבר פחות בהלם, קצת יותר רגועה. אפי מעלה אותי למעלה. אני בוחנת את מצבי מחדש. זה דווקא נעים להיות ככה באוויר, מרגיע, כמו תינוק ללא דאגות. מה רע לך כל כך? תגידי תודה שיש פטנטים כאלה, תסתכלי על הטוב, על החיובי, על מה שנשאר, סיכמנו שתעבדי על הקטע הזה נכון? נכון, אבל איפה זה ייעצר? הרי זה רק עניין של זמן עד שאצטרך להשתמש במפלצת למעברים למיטה ולשירותים. הכל הופך להיות מסובך, פעולה הכי פשוטה בעולם, הכי פשוטה בעולם. למה גוזלים ממני את המעט שהיה לי? הקרבתי מספיק, ויתרתי על הריקודים, על הים, על המקלחת כפי שהכרתי אותה, על הסקס כפי שהכרתי אותו, על הנוחות. שישאירו לי משהו. שטויות, את תתרגלי מהר מאוד. הרי לא האמנת שתגיעי לכיסא גלגלים, וזה קרה ונשארת בחיים. לא האמנת שתזדקקי למטפלת, זה קרה ונשארת בחיים. יש לך בן זוג, הוא כאן איתך, לצידך. את יוצרת, את חיה, את עושה טוב לאנשים, אנשים עושים לך טוב. תעריכי את זה, תזכרי את זה כל הזמן. אני משתדלת לזכור, לפעמים אני מפשלת ושוכחת.

את יודעת מה? נזרום. אפי, בוא צלם אותי בפוזות. צלם אותי בפוזה הזאת. עכשיו ככה. נראה איך יצא. עכשיו בוא סלפי, אתה אני והמפלצת. שיט, יצאתי על הפנים. עכשיו סובב אותי באוויר לכאן, כמו שווארמה. דיר בלאק לא בפראות, אל תנצל את המצב. עכשיו ככה. עכשיו ככה. איזה יופי זה, הלוואי שזה היה חלק מהציוד הקבוע בקליניקות אצל גינקולוגים, רופאי שיניים, מיטות בקליניקות של רופאים, מיטות טיפוליות כמו למשל בבדיקה לצפיפות העצם שלא יכולתי לעשות אותה כי לא יכולתי לעבור למיטה, ואז אפשר היה להעביר נכים מהכיסא שלהם לכיסא בקליניקה. צריך ללמד רופאים ואחיות איך קושרים את הנכה בערסל, הרי זה פשוט, ואז החיים שלנו היו הרבה יותר קלים. זהו, נראה לי שיש מספיק צילומים. יאללה תוריד אותי, מספיק לי, התגעגעתי לכיסא שלי. תוריד אותי למטה, נו, בחייאת אפי זה לא מצחיק. כמה פעמים אפשר לבקש, תוריד אותי למטה. אפי תוריד אותי, אני מתחרפנת כאן. תוריד אותי, אפיייייייי  אפפפפפפפיייייייייייייייייייייייייייייייי