זה היה בתקופה שבה הרופא אבחן את המחלה שלי ומומחה לרפואה סינית שהלכתי אליו המליץ לי על דיאטה טבעונית מיוחדת שאולי תרפא אותי. בכל יום שישי אחרי העבודה הגעתי לשוק הכרמל עם האופנוע שלי וקניתי פירות, ירקות וטחינה ושמתי אותם בארגז מאחור. הכרתי את כל הסוחרים בשוק, ידעתי בעל פה את המחירים, בחרתי בעצמי את המלפפונים, את התפוחים, מיששתי, נגעתי, בררתי, חיפשתי, מצאתי. הייתי מלכה בשוק הכרמל.

לפני שבועיים הגעתי לשם עם מגי שחיפשה משהו לעצמה. חנינו בתחילת שוק הכרמל, חצינו את השוק ומשם המשכנו לאלנבי. כמו רוב החנויות בארץ שאינן ממוקמות בקניונים, החנויות באלנבי לא נגישות לנכים. כמעט בכל חנות יש מדרגה גבוהה, חלק מהחנויות צרות וקטנות ואי אפשר להיכנס לתוכן עם כיסא הגלגלים, הבגדים תלויים גבוה ואי אפשר להגיע אליהם, ומדידה זה לא דבר אפשרי. לא רק זה, אלא שהחניה באלנבי אסורה, וברחובות הצדדיים זה בלתי אפשרי למצוא חניה שמתאימה לרכב מסחרי עם מעלון צדדי.

בכל פעם שמגי נכנסה לחנות ומדדה משהו נשארתי בחוץ וחיכיתי לה. איזה כיף לה שהיא יכולה למדוד בגדים, איזה כיף לה שהיא יכולה למצוא בגדים זולים שיתאימו לה. גם אני רוצה חזייה ב-25 ש"ח, גם אני רוצה לחפש חולצה יפה וזולה שתתאים לי, גם אני רוצה לנבור בתוך ערימות הבגדים שבמבצע ולמצוא סמרטוט מדהים שנראה מיליון דולר ולקבל עליו מחמאות כמו פעם. "וואוו, איזו חולצה מדהימה" – "יפה נכון? תנחשי כמה זה עלה לי." – "100?" – "תורידי, תורידי" – "50?" – "תורידי עוד" – "מה? אל תגידי לי ש…" – "20 שקל!" – "וואוו, את גדולה, מלכה!"

"אצלנו את מקבלת איכות, הבדים שלנו טובים וזה נשאר לך שנים", אמרה לי המוכרת ב"אריסטו שמט" בקניון כשקבלתי על המחיר הגבוה, 129 ש"ח, של עליונית פשוטה מבד טריקו שרציתי שתבוא מעל הגופייה ב-10 שקלים שקניתי מאלנבי. למי אכפת מהאיכות? כולה טריקו, לא צריך לעשות מזה עניין. תני לי זבל, תני לי את זה ב-20-30 ש"ח ומצידי שיחזיק לי רק לעונה הזאת ובעונה הבאה אקנה שוב באותו מחיר, בצבע אחר, רענן, חדש, נקי ויפה. משתלם לי. אני לא צריכה בגד יקר שיימאס לי ממנו. נשים אוהבות לקנות, לגוון, להחליף, לשנות, נשים רוצות מחיר טוב, נשים רוצות מציאות ויודעות לזהות אותן מיד בחושיהן החדים. זה מובנה אצלנו, זה אחד היתרונות שלנו על פני גברים. אנחנו פרקטיות, אנחנו מחשבות מיד בראש אם זה משתלם לנו או לא, אנחנו לא פראייריות. אני לא צריכה מזגן בחנות (קררררר כאן נורא), לא צריכה ריח של בושם באוויר, לא צריכה בית קפה ליד, לא צריכה קריין ברקע, אז תפסיקי לקשקש לי על איכות.

ביום שישי נסעתי לבד לשוק הכרמל כדי לחפש מתנה לידיד של מגי שנולד לו בן. הצפיפות היתה גדולה, התקדמתי בקושי אבל האנשים עזרו לי. "סליחה, תפנו לה דרך", הם אמרו ופילסו עבורי את הדרך. חזרתי להיות מלכה, בדרך שלא בחרתי בה – אבל בכל זאת מלכה. הריחות והצבעים שיכרו אותי אבל השתדלתי להיות מאופקת ולא להשתולל. הבנתי את אימא שלי שלא מצליחה לעמוד בפיתויים בשוק. "אולי את רוצה קצת שעועית ירוקה? קניתי ואני לא צריכה", היא אומרת לי. "אם את לא צריכה למה קנית?" אני שואלת אותה. "שעועית כזאת יפה, לא יכולתי לא לקנות".

כמובן, גם שוק הכרמל לא נגיש לנכים. לחנויות הבגדים שבשוק לא הצלחתי להיכנס. כמעט לכולן צריך להגיע דרך מדרגה ומעבר צר ושוב מדרגה, אבל קניתי לאפי מכנסי ג'ינס זולים שהיו תלויים למעלה ומתנה לתינוק שנולד ואפילו הורדתי להם קצת במחיר. זה היה קל, לא התאמצתי במיוחד. יש לי קצת טראומה מהתמקחות. בילדותי אבי קנה לנו את כל הבגדים והנעליים מהתחנה המרכזית הישנה או מדרך יפו. כבר למדתי להכיר את חוקי המשחק: המוכר נוקב במחיר, אבא שלי נוקב במחיר שלו ואם המוכר מסרב אבי עוזב את החנות. "בואי נלך", הוא אומר לי ואני הולכת אחריו בשתיקה, מתה מפחד שהמוכר לא יקרא לנו. ברוב המקרים זה הצליח והמוכר קרא לנו לחזור. לפעמים המוכר היה עקשן במיוחד ואז אבי נאלץ לבלוע את גאוותו ולחזור לשם ביוזמתו. עד היום כשאני נזכרת בכך זה כואב לי.

השקיות נערמות מאחורי הכיסא שלי. הפעם לפני שעליתי במעלון זכרתי לבקש שישימו לי אותן בתוך האוטו. לפעמים אני שוכחת מהשקיות ואז הן נוגעות בכפתור של המעלון והוא עולה למעלה עוד לפני שהתמקמתי עליו כמו שצריך. מפחיד.

חזרתי הביתה, מכנסי הג'ינס שקניתי לאפי היו קטנים עליו וחזרתי לשוק ביום ראשון. החלטתי לחפש באותה הזדמנות עליונית קייצית במחיר שפוי שתבוא מעל הגופיות הצמודות הזולות ותקנה לי מראה סולידי. אחרי שהמוכר החליף לי את המכנסיים המשכתי לאלנבי. עברתי חנות חנות. בחלק מהחנויות הצלחתי לבדוק רק את הבגדים שהיו בפתח החנות, בשאר החנויות נאלצתי להסתפק במבט מבחוץ. כבר התרגלתי לכך שאין לי שום סיכוי ליהנות ממבצעים מיוחדים שבחנויות זולות, המלכה נשארת בחוץ, מחוץ לתחום. אחר כך המשכתי לקינג' ג'ורג'. גם שם אותו סיפור. בחנות אחת היתה עלייה לכיסא גלגלים, אבל היו בה רק שמלות. אוח, הלוואי שיכולתי לחזור לשמלות ולחצאיות. זה כל כך נשי, הבדים כל כך יפים, כל כל שמחים. הייתי לוקחת את השמלה הזאת והזאת והזאת. באסה, באסה. מלכה מתוסכלת.

הערב יורד. ידעתי שבשעות האלה הסוחרים בשוק הכרמל זורקים את כל הזבל לכביש המרכזי. מגי ואני למדנו על כך מהפעם הקודמת, הזבל מילא את הרחוב ובקושי הצלחתי לעבור עם הכיסא. הפעם אני לבד, אם יהיה שם זבל בכמויות גדולות אני בצרות. התחלתי לחזור לכיוון הרכב שעמד בצד השני של השוק. הזבל כבר מילא את הרחוב והיה כמעט ריק ממבקרים. הייתי שם די לבד, עושה את דרכי בזהירות בין הזבל שנערם, מלכת הזבל. כמה גברים נועצים בי מבטים או שזה נדמה לי. קצת מפחיד, רק שלא יחטפו לי את המכשיר שאני מצלמת איתו. אני מצלמת ומכניסה לתיק וסוגרת, מצלמת, מכניסה לתיק וסוגרת. מלכה מפוחדת. ברגע שאגיע לרכב אנעל אותו מבפנים בנעילה המרכזית המיוחדת שעשו לי השבוע בחברה המאבזרת. עד עכשיו זה היה ממוקם רחוק ממני, עכשיו בלחיצה אחת קטנה הרכב ננעל ואף אחד לא יכול להיכנס פנימה. 

לבסוף הצלחתי להתגבר על הזבל ולהגיע לרכב שלי. הגלגלים בכיסא ירוקים מחסה מעוכה ופטרוזיליה. אני מחכה כמה שניות עד שהאוטובוסים הענקיים יחלפו על פניי, מורידה את המעלון, מתמקמת עליו ברברס, לוחצת על הכפתור ועולה למעלה כמו מלכה, נכנסת פנימה ומתמקמת בעמדת הנהיגה שלי. אני נועלת את הרכב מיד מבפנים. זהו, עכשיו אני מוגנת, אני בשליטה. עכשיו המלכה יכולה לחזור לדירה השכורה שלה ברמת גן, אמנם בלי הבגד שרצתה, אבל לפחות היא השיגה למלך שלה ג'ינס ליווייס משופשפים בחמישים שקלים. עדיין מלכה.