ידיעה שהתפרסמה לפני ימים אחדים ב-ynet הזכירה לי את הפוסט "חולצה חדשה" שכתבתי ב"תפוז". בידיעה נכתב על שומר שלא אפשר לנכה בעלת תו נכה לחנות בחניה המיועדת לנכים, בטענה שאין לה כיסא גלגלים. הפוסט שלי נכתב על מקרה אחר שאירע לי במאי 2004 כשעדיין לא השתמשתי בכיסא גלגלים, אך כמו הידיעה הוא עוסק באטימות כלפי נכים בעלי מוגבלות בהליכה שאינם משתמשים בכיסא גלגלים. לעומתם, היחס לנכים בכיסא גלגלים הוא יחס של כבוד ויראה.

באופן מוזר, דווקא כשהתהלכתי בצליעה מורגשת, כמעט לא הציעו לי עזרה ברחוב. דווקא כשהייתי צריכה שייתנו לי לשלם בסופר בלי תור כי התקשיתי לעמוד – כולם הקימו צעקות, דווקא כשהייתי צריכה שייתנו לי להיכנס לתור במשרד הרישוי ללא תור כי התקשיתי לשבת בכיסא, לקום ממנו ולהגיע לפקידה – עשו לי בעיות. דווקא כשהייתי זקוקה להקלות בחניה כיוון שקשה לי ללכת למרחקים, לא קיבלתי אותן לעומת נכים בעלי תו נכה כחול.

כשעברתי לכיסא גלגלים והכל הפך לקל יותר כי לא צריך להתאמץ בהליכה (למרות שלא יכולתי להסיע את הכיסא בעצמי) הפכתי פתאום לחשובה וכל העולמות נפתחו בפניי. לעומת תו הנכה הירוק, התו הכחול המעיד על שימוש בכיסא גלגלים אפשר לי נסיעה בנתיבי תחבורה ציבוריים, חניה ללא תשלום בחניונים עירוניים (אפשרות להיכנס ללא המתנה בתור בחלק מהמקומות – אפשרות שאני לא משתמשת בה אלא אם כן אני נמצאת במצוקה, למשל בשל הצורך להגיע במהירות לביתי כדי להשתמש בשירותים המותאמים למצבי). כשעברתי לכיסא גלגלים ממונע והייתי עצמאית והיה לי הכי קל להגיע מהרכב למקום שאליו רציתי להגיע (אבל אם יש מדרגה או יותר – אכלתי אותה עם הממונע בעוד שעם כיסא גלגלים רגיל אפשר לתמרן), מספר האנשים שפנו אליי ושאלו אותי אם אני זקוקה לעזרה גדל ואפשרויות החניה שלי גדלו. חניונים רבים נפתחים עבורי ברגע שאני מתקרבת למחסום וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. עבורי זאת הצלה כיוון שאני לא מסוגלת להושיט את היד החוצה ולקחת את הכרטיס ולהכניס אותו ביציאה, וכשצריך לשלם עמדת התשלום ממוקמת גבוה. אבל גם עבור נכים רבים המתקשים בהליכה ושאין להם כיסא גלגלים זה סיוט.

נראה שבמקרה של נכים התפיסה המנחה היא שהגודל קובע. נכה המתקשה בהליכה אך אינו משתמש בקביים או במקל הליכה הוא בתחתית הפירמידה, אחריו ממוקם נכה הנעזר בקביים או במקל, אחריו נכה המשתמש בכיסא גלגלים רגיל, ובראש הפירמידה יושב נכה המרותק לכיסא גלגלים ממונע. הכיסא הממונע גדול יותר ובולט יותר בשטח מכיסא גלגלים רגיל. הגישה המנחה גם בביטוח הלאומי היא שככל שהנכות נראית יותר, היא נחשבת לקשה יותר והזכויות רבות יותר.

תווי נכה - מלמעלה למטה: תו חניה לנכה; תו חניה לנכה בכיסא גלגלים; תו חניה לנכה צה"ל; תו חניה לנכה צה"ל בכיסא גלגלים (מתוך אתר נגישות ישראל)

תווי נכה – מלמעלה למטה: תו חניה לנכה; תו חניה לנכה בכיסא גלגלים; תו חניה לנכה צה"ל; תו חניה לנכה צה"ל בכיסא גלגלים (מתוך אתר נגישות ישראל)

זה קרה ב-19 במאי 2004. עבדתי אז במשרד עורכי דין. באותה תקופה נעזרתי במקל הליכה. עגלת השוק שעזרה לי לאזן את ההליכה התווספה מאוחר יותר ורק אחריהם בא כיסא הגלגלים. עבור אנשים רבים נראיתי כנראה נכה לא מוגדרת. באותו יום הייתי די אומללה ובודדה. הייתי בודדה גם בימים אחרים, אבל יש מקרים שמטיחים את הבדידות שלך ישר בפרצוף. זה היה אחד מאותם ימים. סיימתי את העבודה בערב וכמו בכל יום בתום העבודה חיפשתי איך לדחות את החזרה הביתה. החלטתי לקנות לעצמי בגד. מן הסתם זאת תהיה חולצה, לא נעליים או מכנסיים שקשה למדוד אותם. החלטתי להגיע לקניון איילון ברמת גן, המקום המועדף עליי.

באותו יום היה משחק כדורגל באצטדיון רמת גן. קבוצת בני סכנין נגד הפועל חיפה. החניון הפתוח היה עמוס במכוניות אבל מצאתי מקום חניה בדיוק מול השער של חנות המשביר. נכנסתי לחנות וחיפשתי משהו שישמח אותי. אחרי כמה דקות הודיעו שסוגרים את הקניון מוקדם מהרגיל בגלל המשחק. הבנתי שאני צריכה להחליט מהר. בחרתי חולצה בצבע שחור, לבשתי אותה, שילמתי עליה ועשיתי את דרכי לכיוון דלת היציאה מהקניון.  

ניסיתי לפתוח את דלת הזכוכית שדרכה נכנסתי לקניון אבל היא היתה נעולה. מחוץ לדלת עמד שומר. סימנתי לו שאני רוצה לצאת, והוא סימן לי בידו לעשות סיבוב ולצאת משער אחר. זה אומר שאני צריכה ללכת את כל הדרך עד לשער השני ומשם בחזרה לרכב שנמצא ליד השער שדרכו נכנסתי. זה ממש לא בא בחשבון, בקושי זזתי ולא הייתי מסוגלת לעשות אפילו צעד אחד לשם. אמרתי לו מבעד לדלת שאני נכה ושאני לא יכולה ללכת מסביב, הראיתי לו מבעד לדלת את המקל שלי, הוא לא הגיב. צעקתי – הוא המשיך להתעלם. ביקשתי שיקרא לקצין הביטחון, הוא לא עשה דבר. בינתיים האנשים התאספו והתבוננו בי במרחק בשתיקה. 

הרגשתי שאני משתגעת. ואז חטפתי את הקריזה. זאת לא הייתה ממש קריזה ללא שליטה אלא קריזה מחושבת. כעסתי מאוד אבל גם רציתי להקים מהומות כדי שהשומר יצא מהאדישות שלו כלפיי. זאת היתה הדרך היחידה לעורר אותו. החזקתי במקל והתחלתי איתו להכות בדלת וצרחתי כשאני בוכה: "תפתחחחח את הדלתתתתת! תפתחחחח את הדלתתתתת!" 

בחיי, איזו דלת עמידה. זכוכית משוריינת. היא לא נשברה ואפילו לא נסדקה. גם אצל הצופים שהתבוננו מהצד שום דבר לא נסדק. הם פשוט הסתכלו, אף אחד לא פצה פה, אף אחד לא בא לנחם אותי, אף אחד לא ניגש לדבר עם השומר, אף אחד לא עזר לי. רק אני מול השומר האטום. 

הדפיקות עם המקל על הדלת הפעילו אותו. ראיתי אותו מדבר במכשיר הקשר. תוך כמה דקות הגיע קצין הביטחון. "תגידי, השתגעת? את רוצה לשבור את הדלת?" זה מה שעניין אותו, הדלת. הוא פתח אותה מיד. באותה הזדמנות האנשים שצפו בי יצאו דרכה. יצאתי גם אני, בוכה. אף אחד לא אמר לי מילה.

בכיתי כל כך עד שהנשמה יצאה לי. נכנסתי לאוטו. באותו רגע כולם יצאו מהמשחק. צהלות, צעקות שמחה, שירים, אנשים שמחים. בערב היסטורי בלתי נשכח בני סכנין ניצחה את הפועל חיפה 1:4 והיתה לקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי שזוכה בגביע המדינה. ולי היתה חולצה חדשה.