יום רביעי. אפי ואני אוספים את הבן של אפי ואת אמו לטקס בוגרי כיתות ח' של בתי הספר ברמת גן שנערך באצטדיון וינטר. כבר שלושה שבועות שהבטן שלי מתהפכת. משבר קרה ביני לבין העובדת שלי.

אף אחד לא הכין אותי לנכות שלי, אף אחד לא הכשיר אותי להיות מעסיקה. הוויזה שביקשתי ממשרד הפנים היא ויזה מיוחדת שנכים או קשישים יכולים לבקש עבור מטפל שהיתר ההעסקה שלו פג. המעסיק שמבקש את ההיתר הוא המעסיק האחרון של אותו עובד. זוהי ויזה מטעמים הומניטריים. השם מוצא חן בעיניי, כי זה הקו שמנחה אותי בחיים. להיות הומנית, הוגנת, לראות את זה שמולי, לראות גם את המצוקה שלו, להקשיב לו, להתייחס אליו כמו שאני הייתי רוצה שיתייחסו אליי.

אי אפשר לסגור את העסק

העובד הסיעודי הוא לא כמו עובדים אחרים במפעל, בחברה פרטית או במשרד פרטי, וגם המעסיק הנכה הוא לא כמו מעסיק אחר. מצד אחד, כמעסיק חלים עליו כל החובות שחלים על מעסיק אחר: משכורת, תנאים סוציאליים וכדומה. במקרה של פיטורים הוא צריך להיערך לסכומים גדולים. צריך גם לשלם פנסיה. כמו כן האחריות למצוא עובד מתוך מאגר של עובדים שיודעים שהביקוש לעובד זר בתחום הסיעוד עולה על ההיצע, חלה עליו (ובמקרים שבהם הוא פונה לחברה שתעשה זאת, עליו לשלם דמי השמה בסך 2,000 ש"ח). 

מצד שני, אני לא מכירה עוד מעסיק בשוק הפרטי שהפעלת העסק שלו תלויה בקצבה של הביטוח הלאומי, קצבה שאינה מביאה בחשבון את העלויות הכבדות הנגזרות מההעסקה של העובד שלו: השכר המבוקש בשוק כשהפער בינו לבין שכר המינימום ומה שהוא אומר לכלול הוא עצום, תוספת נפרדת עבור סופי שבוע וחגים; דרישות מצד העובד להעלאה במשכורת; הפרשות חודשיות לפנסיה שיועברו לעובד בתום העסקתו; פיצויי פיטורין שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים; דמי הבראה ופדיון ימי חופש בסוף כל שנה שהם כמעט כמו משכורת נוספת. ועדיין אי אפשר להחליט שסוגרים את העסק, כי לסגור את העסק זה לסגור את החיים.

מצד אחד המעסיק התלוי בעזרת הזולת ובקצבה הוא הבוס, האמפלוייר, הוא זה שצפוי לעונשים, לקנסות ולתביעות אם יפעל בניגוד לחוק. גם אם הוא יהיה הכי בסדר אך העובד יחליט בסוף ההעסקה לתבוע אותו, חובת ההוכחה חלה עליו. הוא זה שמחויב לשחרר את העובד לחופשות סופשבוע, לחגים ולחופשה, אבל המדינה לא מציעה לו פתרונות במצבים אלה שבהם נדרש למצוא עובד מחליף. האחריות כולה שלו כאמפלוייר שאמור לספוג את הכל.

מצד שני, הנכה הוא כמו ילד קטן. הצרכים הבסיסיים הקיומיים שלו תלויים בעובד שלו. בזכותו הוא הולך לשירותים, בזכותו הוא מתקלח, אוכל, שותה, מתלבש. העובד הוא כמו אבא ואימא שלו, שומר עליו, מגן עליו, מחזיק אותו שלא ייפול, מכניס אותו למיטה, מכין לו אוכל ומגיש לו אותו, מלביש אותו כמו שמלבישים ילד קטן.

גם העובד הוא כמו ילד קטן. כמו ילד הוא מנסה לעיתים למתוח את הגבולות. הוא ומשפחתו תלויים במשכורת שהמעסיק משלמת לו. המעסיק, האבא, דואג לרווחתו ולצרכיו, משמש כמתווך עבורו מול אנשים וגופים שונים בארץ, עוזר, מייעץ, מגן, תומך, דואג לפינוקים הקטנים והגדולים, מעודד, מקשיב. אין יחסים כאלה במקומות אחרים בשוק הפרטי. ביחסי עובד-מעסיק נדרש ריחוק שמתקיים ברוב מקומות העבודה, אבל ביחסים שבין נכה לעובד שלו זה כמעט בלתי אפשרי. הקשר ביניהם מצריך מגע פיזי, והמגע הפיזי הזה משנה לחלוטין את פני הדברים. אי אפשר להתכחש לו.

לא חלשה

אנחנו ברכב, אפי, הנער, האם ואני. יש לי חור בבטן, מהמועקה. ע' ואפי שואלים אותי אם בא לי להצטרף לטקס. אני משיבה להם שאחד היתרונות בכך שאין לי ילדים הוא שאני לא צריכה להשתתף בטקסים כאלה. כולם צוחקים ואני יודעת שהנער המתבגר מעריך את חוש ההומור שלי. אני גאה שהצלחתי לבנות עם אמו יחסי חברות ואמון. זה לא מובן מאליו. אפי ואני תמיד צוחקים כשאנחנו נזכרים באותה פעם, אחת מרבות, כשהסעתי את הבן ואת אמו לתור שנקבע אצל הרופא. כשהרופא יצא לחדר ההמתנה הוא מצא את ארבעתנו מדברים וצוחקים. "את האבא אני זוכר", הוא אמר לאפי, "גם את האימא כמובן", הוא אמר ל-ע', "אבל מי זאת?" הוא הצביע עליי. "זאת בת הזוג שלי", אפי אמר. הרופא נשאר פעור פה. זה מה שחשוב, אני אומרת לעצמי. הנער מסיים כיתה ח' ואני מתרגשת. לראשונה אני מרשה לעצמי קצת לצחוק.

אפי מתכתב ברכב בווטסאפ עם חברה שלנו ומקריא לי מה היא כותבת לו ולי. "היא חלשה", היא כותבת לו, "חבל". אני לא חלשה. נכון, אני פוחדת, אבל אני נחושה והפחד לא משתק אותי. להיות חזקה זה לשמור על העקרונות שאני מאמינה בהם ולא לשכוח אותם. להיות חזקה זה להקשיב למה שאנשים אומרים לי, אבל לעשות בסופו של דבר את מה שהרגש, השכל הישר, הלב וצו המצפון שלי מורים לי לעשות. להיות חזקה זה להאמין בעצמי ובאמת שלי. להיות חזקה זה להיות מישהי להוציא את הטוב, לא לדרוך, לא להשפיל, לא לנסות להכניע, לא להוריד, לא לנצל. להיות חזקה זה לשמור על כבודי ועל כבודה, לשמור על צלם אנוש. להיות חזקה זה לזכור את המגע, לזכור את הטוב.

יונתן

הנער והוריו יורדים מהרכב ואני נוסעת לקנות להם סנדוויצ'ים. סיכמתי עם אפי שהוא יצא מהטקס לקחת ממני את האוכל ואני אחזור הביתה. אולי אוכל משהו קטן סוף סוף, כבר הרבה זמן שאני לא מצליחה לאכול וזה באסה כשאין תיאבון. אני רוצה שהתיאבון הבריא שלי יחזור.

כשאני חוזרת לוינטר עם הסנדוויצ'ים, שומר חמור סבר אומר לי שהטקס התחיל מזמן ושאין לאן להיכנס ושכל מקומות החניה תפוסים. אפי מתקשר ואומר לי שהוא לא יכול לצאת אליי ושכדאי שאחזור הביתה. אני לא מוותרת. אני שולחת לשומר את אחד החיוכים המיוחדים שלי ואומרת לו שאני כבר אסתדר עם החניה. לפתע כל השערים נפתחים לפניי, השומרים מלווים אותי ומנחים אותו למגרש ענק ריק של אח"מים, שם אני חונה, צמוד לשער של השופטים והשוטרים. השומרים מתבדחים איתי, מוודאים שאני מסתדרת, פותחים לפניי את השער, מלווים אותי, אני מקבלת יחס של מלכה. אני מגיעה למדרכה שצמודה לשורה הראשונה, שם יושבים אפי ו-ע'. אפי מסתכל עליי כלא מאמין. "חלשה, אה?" אמרתי לו וצחקתי.

הכל נשכח, המשבר, הבעיות, הפחד, העצב. כל מה שעניין אותי זה הנער המתבגר והטקס הזה שאני לא מבינה איך חשבתי לוותר עליו. אני אוהבת אותו כל כך, אוהבת את המשפחה שלי. ברקע נשמעות ברכות ושירים. בחיי, זה מרגש. בתור VIP יש לי גישה לנוע באופן חופשי לאורך המדרכה ולצלם. אני מחפשת את הנער. הנה עוד מעט יגיע תורו לקבל את ספר התנ"ך מהמורה שלו. אני מחכה לשעת כושר. בדיוק ברגע שהוא מתקרב הצלם נעמד מולי ומצלם נערים אחרים.  לעזאזל. אני חוזרת בחזרה ומתמקמת בקצה המדרכה כדי לא להסתיר לקהל.

ילד קטן, נראה כבן שש או שבע, נתלה על הגדר שבין השורה הראשונה לבין המדרכה. "תביאי לי את הבקבוק", הוא אומר לי. בקבוק המים שלו נפל על המדרכה והוא לא הצליח להגיע אליו. ידעתי שאני לא יכולה להביא לו אבל ניסיתי בכל זאת. "אני לא יכולה", אמרתי לו לבסוף. "למה?" הוא אמר לי. "קשה לי, אני לא יכולה". אחרי דקה הוא ביקש ממני שוב. "תביאי לי את הבקבוק". "אני לא יכולה, מותק, לא יכולה", אמרתי לו. אחרי כמה דקות הוא הציע פתרון יצירתי. "תבקשי מהשוטר", הוא אמר לי. וואלה, לידי עמדו הרבה שומרים ושוטרים. פדיחה לבקש מהם, אבל הילד רוצה ומי אני שאגיד לו לא? "סליחה, אתה יכול להרים את הבקבוק שנפל לילד?" ביקשתי מאחד השוטרים. "בטח", הוא אמר לי, הזיז את המחסום ונתן לילד את הבקבוק. כנראה הוא חשב שזה הילד שלי. קטעים.

החל מרגע זה היחסים ביני לבין הילד השתנו. הילד נתן בי אמון. הוא שלח אלי חיוכים, רקד ועשה לי פוזות מצחיקות. איזה ילד מתוק, אלוהים. "קוראים לי עינת, איך קוראים לך?" – "יונתן". "יונתן, אתה מרשה לי לצלם אותך?" – "עוד מעט", הוא אמר לי. הוא המשיך לרקוד ולעשות לי עיניים, ואני כבר לא יכולתי להסיר את המבט ממנו. רק שלא ייפול. אחרי כמה דקות שאלתי אותו "עכשיו אפשר?" – "עוד מעט", הוא צחק. קלטתי את כללי המשחק. אני אמורה לחזר אחריו ולתת לו את השליטה. אסור לי להפר את האמון שנוצר בינינו, אסור לי לצלם מבלי שייתן לי אישור מפורש. "עכשיו אפשר?" – שאלתי אותו. "עוד מעט", הוא אמר. המשכתי לצלם קצת תמונות מהטקס, עוקבת במקביל אחר יונתן. "עוד מעט", הוא אמר לי כבר מבלי ששאלתי. "בסדר", חייכתי אליו.

הטקס עומד להסתיים ואני בלי תמונות של יונתן. "יונתן, עוד מעט אני צריכה ללכת ולא תהיה לי תמונה שלך", אמרתי לו. "נו, טוב", הוא התרצה. צילמתי אותו בכמה פוזות, רוקד, מטפס ושר. איזה ילד, איזה ילד. מרחוק ראיתי את אמו מסתכלת בנו בחיוך. קראתי לה ושאלתי אותה אם היא מסכימה שאעלה את התמונה שלו בפוסט שלי. "אין שום בעיה, בשמחה", היא אמרה, וסיפרה לי קצת על הבן שלה.

הטקס הסתיים. ע' נעזרה בכיסא הגלגלים הממונע שלי כשהיא מחזיקה בידיות. התקדמנו לאט לכיוון היציאה. אפי סיפר לי שהם היו צריכים להילחם בשומרים שלא התחשבו בקשיי ההליכה של ע' ואילצו אותה לעלות במדרגות. כשהתקדמנו לכיוון שער השופטים, לפתע השומר אמר לכל האנשים מסביב: "סליחה, סליחה, נא לעצור". ע' ואני לא הבנו מה קרה. השומר הזיז את השער ימינה (עד אותו רגע היתה בו מדרגה) עד שנוצר משטח רציף. "בואי, בבקשה", הוא אמר לי תוך התעלמות מ-ע'. "ראית מה זה?" אמרתי ל-ע' כשיצאנו. זה עצוב, האפליה שעושים בין נכים בכיסא גלגלים לבין נכים שמתקשים בהליכה. כתבתי על כך ב"חולצה חדשה". ע' ואני צחקנו על זה. מה כבר אפשר לעשות?

חזרנו הביתה. עדיין אין תיאבון, הבטן עדיין מתהפכת. באסה.

למחרת

משהו טוב קרה. אני מוכיחה לעצמי שוב שכאשר עושים טוב, הטוב חוזר בחזרה. בארוחת הצהריים אני אוכלת קצת, אבל אני עדיין בהלם ומשאירה הרבה בצלחת. בערב חזרתי לעצמי סוף סוף. אני מבקשת ירקות מבושלים, אורז, חזה עוף, מרק, סלט ירקות, ולקינוח אני רוצה סלט פירות. אני רוצה לטרוף את העולם, טוב לי, טוב לי. העובדת שלי מחייכת. היא יודעת שכשיש לי תיאבון הכל בסדר.