"אני סומכת עלייך", אמי אמרה לי כשסיפרתי לה על המשבר עם המטפלת שלי. עד היום היא לא סמכה עליי שאסתדר בעולם הזה, היא אפילו לא סמכה עליי שאוכל לשמור על התיק שלי כשאני נוסעת לאיזה מקום. "תשמרי על הדברים", היא נהגה להגיד לי, ואחרי שנייה נזכרה להוסיף "וגם על עצמך". ובכל זאת, בשנים האחרונות משהו גרם לה לצאת מהפחדים שלה ולראות שאני מצליחה להסתדר די יפה עם הקשיים הגדולים והקטנים בחיים.  "אני סומכת עלייך", היא אמרה לי. איזה משפט מרגיע, הייתי צריכה לשמוע את זה ממנה כבר מזמן. זה היה חוסך לי שנים של טיפול פסיכולוגי.

כמו בכל יום שישי אחר הצהריים היא ירדה למטה ונכנסה לרכב שלי. הייתי צמאה והחלטתי לנסוע לדרך השלום, למקום שמכינים בו מיץ טבעי וסלט פירות. הייתי שם פעמיים עם אפי אבל לא נכנסתי פנימה בגלל המדרגה הגבוהה. כשהגענו לשם לא היה מקום לחנות בו. וגם אם הייתי מוצאת חניה במקום כלשהו, האם שווה לי כל הבלגן? לחנות, לרדת במעלית, לנסוע לשם עם הכיסא ועדיין להישאר בחוץ ולבקש מהמוכר שיצא החוצה? אם הוא צריך ממילא לצאת החוצה, שיצא לאוטו.

נעמדתי בדאבל פארקינג מול המקום, הורדתי את החלון וקראתי לאחת הבחורות שעבדו שם. אמרתי לה מרחוק שאני נכה וביקשתי שתצא לרכב. היא לא הבינה אותי וסימנה לי שהיא עסוקה. היא בטח חשבה שאני סתם פרימדונה שלא בא לה לרדת.

"את רוצה שארד ואקנה לך?" אימא שאלה אותי.

אימא מתהלכת בקושי רב, ואת המדרגה שבכניסה היא לא תצליח לעבור. וחוץ מזה אין לי מקום לפתוח את המעלית כדי שתרד.

"לא, אני אסתדר".
"אבל הם לא מבינים".
"תסמכי עליי, אני אסתדר", אמרתי לה.
אחרי שנייה בחור צעיר שעבד שם מיהר לרכב שלי.
"סליחה", הוא אמר, "לא ראינו שאת…"
"אה, אוקי", חייכתי אליו.
"מה תרצי?"
תכננתי לבקש מיץ אבטיח אבל מרוב התרגשות התבלבלתי.
"מיץ תפוזים עם תפוח, זה אפשרי?"
"בטח, אני כבר מביא לך".

"איזה יופי", שמעתי את אימא ממלמלת מאחור. היא לא האמינה שזה קורה לי. אחרי כמה דקות הבחור הצעיר הגיע עם כוס המיץ. לא הצלחתי לקחת אותה ממנו ופתחתי לו את הדלת של המעלית. הוא בא מאחור והגיש לי את הכוס. הושטתי לו שטר של 20 שקלים. "לא, זה בסדר, היום זה עלינו", הוא אמר לי.

אימא היתה בהלם. היא לא יודעת שזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. גם בבתי קפה או במסעדות פעמים רבות נותנים לי קינוח בחינם, עוגה או עוגיות בחינם, בארומה מביאים לי את ההזמנה לאוטו ומרעיפים עליי שוקולד. עם הזמן למדתי ליהנות מזה, מההרגשה שאני מיוחדת. אני יודעת שזה לא רק בגלל שאני בכיסא גלגלים, זה משהו במבט שלי, בעיניים, בפנים שגורם להם לרצות לפנק אותי, לא רחמים.

אחרי דקה הבחור חזר ונתן לי כרטיס ביקור של המקום. "בפעם הבאה תוכלי להתקשר ונביא לך כל מה שתרצי", הוא אמר. כמעט נחנקתי, אימא התחרפנה לגמרי.

יום שבת. מגי בחופשת סופשבוע. אפי ואני נוסעים לטייל קצת באוטו. בשבע בערב אפי אמור להיפגש עם בנו לסרט. תכננו להגיע הביתה לפני כן ואז אפי אמור לצאת שוב, אבל התברברנו עם הזמן. אם נחזור הביתה הוא יאחר לסרט.

"אז בוא אקח אותך לשם ואחזור לבד".
"אבל איך תיכנסי?" אפי שאל.
"אני אסתדר".
"איך תפתחי את הדלת?"
"אל תדאג, סמוך עליי".

ידעתי שלבד לא אוכל לפתוח את הדלת. זה בלתי אפשרי לאחוז בידית (ידית טריקה) ולנסוע לאחור בו זמנית. גם להכניס את המפתח למנעול ולסובב אותו אני לא יכולה. זה החזיר אותי לתקופה שעד לפני שנה וחצי כשלא היתה לי מטפלת בגלל מגבלות התקציב שנוצרו מהבלגן עם משרד השיכון, הו, משרד השיכון. הייתי צריכה להתמודד עם המצב הזה כמעט בכל יום, לבחון בכל יום את פניהם של אנשים זרים ולהחליט האם הם נראים לי מספיק אמינים וישרים ומספיק נכונים לעזור כדי שאתן להם מפתח לבית שלי. האם אפשר לסמוך עליהם.

"סליחה, אתה מוכן לפתוח לי את הדלת?", "את מוכנה לנעול לי את הדלת?", "אתה מוכן להביא לי את השקיות מהאוטו?" "אתה מוכן לשים לי את זה באוטו?" וכשהשכנה היתה בבית ביקשתי שתגרוב לי גרביים, שתלביש לי את הסוודר, שתשים לי את הסלט בקערה ותפתח לי את קופסת הטונה ואם אפשר שתכין לי קפה, כן, אני יודעת שאת עושה את זה בכיף ובכל זאת לא נעים לי.

ברגע שהחניתי את הרכב ראיתי אותה, את לילי, אישה מקסימה שגרה ליד המקום שאני חונה בו. היא ובעלה חזרו מהליכה ובדיוק עלו במדרגות שמובילות לכניסה שלהם. חצינו את שני מעברי החצייה והם פתחו עבורי את הדלת. רק אחרי שהם הלכו וסגרו מאחוריהם את הדלת ראיתי שמרוב התרגשות שכחתי לבקש מהם שידליקו לי את האור. הדירה לא מונגשת מבחינת מתגים. בדירה הקבועה המתגים ימוקמו נמוך, הדלת תהיה חשמלית, ואסדר עוד כמה פטנטים ככל שהתקציב יאפשר לי. השעה היתה כבר לקראת שמונה והבית היה חשוך. עכשיו צריך לפתוח את הדלת מבפנים. בזה אני קצת מתורגלת. לקחתי את הסרט שייעדתי אותו לדלת עוד מתקופת טרום מגי, הנחתי אותו על ידית הדלת, כופפתי את הידית ונסעתי לאחור לאט ובזהירות. הדלת נפתחה. רק אל תהיי סתומה ותיתקעי בחוץ. וידאתי כמה פעמים שהמפתח ביד שלי. ללילי לא אוכל להגיע. עליי לצאת למסע ציד.

חיכיתי בחוץ, אורבת לקרבן המתאים שידליק עבורי את האור. אחרי כמה הוא עבר, בחור צעיר ונאה. חישבתי מהר בראש האם הוא מסוכן עבורי או לא. החלטתי מיד שאפשר לסמוך עליו.
"סליחה, אתה יכול לעזור לי?"
"בשמחה", הוא חייך.
"אתה יכול להדליק עבורי את האור בבית?"

הבחור נראה מופתע מהבקשה המוזרה שלי. הרגשתי שהוא עומד להגיד לי שהוא לא מוכן. זה כבר קרה שאנשים התייחסו אליי כאל פסיכית כשביקשתי עזרה, לא הרבה, אבל קרה.

"אוקי", הוא אמר לבסוף.

הוא נראה לי קצת לחוץ. הרגשתי שהוא לא סומך עליי. מרחוק ראיתי שתי נערות צעירות. לעזאזל, יכולתי לבקש מהן. שתי נערות צעירות זה הכי טוב, הכי בטוח. אבל עכשיו אני לא יכולה להתחרט.

הוא פתח את הדלת.

"הנה, זה כאן", הראיתי לו את המתג.

נראה לי שהוקל לו כשהוא נוכח לראות שהבחורה הזאת רצתה בסך הכל שידליקו לה את האור. הוא הרים את המתג ויצא. ויהי אור.