יש לי חלום, חלום של עורכת. אני מפנטזת שיאיר לפיד שולח אליי את הטקסטים שלו לעריכת תוכן לפני שהוא מפרסם אותם כמאמרים או כסטטוסים בעמוד שלו בפייסבוק, ואני עושה לו שם סדר אחת ולתמיד, ובעיקר מטפלת בכל ה"אנחנו" הממלכתי הזה שהופך את הטקסטים שלו ללא אמינים, לא אמיתיים, לא אמיצים, לא ישירים, לא צנועים, זה מה שהייתי כותבת לו על סטטוס התפילה שיושב לי על הלב עוד מפסח ועל הסטטוס מיולי 2014 שאני מכנה אותו "סטטוס הווליום":

"תפילה (פרטית) לפסח
אבינו שבשמיים, קצת לא נעים לנו לפנות אליך שוב… לא היינו רוצים שתתחיל גם הפעם את הביצוע בדם, אש ותמרות עשן… אנחנו זקוקים לך הפעם דווקא בשקט, בפינה, לשיחה שקטה של אדם עם אלוהיו".

שים לב מה עשית כאן. כתבת בסוגריים "(פרטית)", ובאותה נשימה פנית לאלוהים ברבים, בשמי ובשם העם. אם זאת תפילה פרטית, למה זה בסוגריים? ולמה אתה מדבר בשם כולנו? דבר בשם עצמך, בגוף ראשון יחיד: "תפילה פרטית לפסח: אבי שבשמים, קצת לא נעים לי לפנות אליך שוב… לא הייתי רוצה שתתחיל גם הפעם את הביצוע בדם, אש ותמרות עשן… אני זקוק לך הפעם דווקא בשקט, בפינה, לשיחה שקטה של אדם עם אלוהיו".
זה עניין של אמינות. ואגב, אם זוהי תפילה פרטית (אם כי פרטית בסוגריים) שאמורה להיות שיחה שקטה של אדם עם אלוהיו, למה אתה מנהל אותה בדף הפייסבוק הציבורי שלך ולא בפרטיות עם אלוהיך בלילה במיטה למשל, או באוטו בדרך למשרד או כשאתה תקוע בפקק?

זה בסדר להגיד "באנו" כשאתה מדבר על המפלגה שלך, או "החלטנו" כשאתה מדבר בשם הממשלה, אבל זה לא בסדר לדבר בשמי ובשם רבים אחרים שלא הסמיכו אותך לכך. בסטטוס התפילה כתבת: "כבר לא ברור לנו כלום…  היינו רוצים שתלמד אותנו לחיות בשלום עם עצמנו… ואנחנו צריכים שתעזור לנו, אלוהינו, בעיקר באהבה. מפני שאם נרגיש, איכשהו, שאתה אוהב אותנו, אולי נלמד שוב לאהוב את עצמנו". לפי מה קבעת שהעם כקולקטיב לא חי בשלום עם עצמו ולא אוהב את עצמו? אפילו הפסיכולוג של להקת הדג נחש לא היה אומר את זה לחברי הלהקה שהלכו אליו לטיפול.

כשאתה רוצה לספר על העשייה שלך, אתה יודע לכתוב על עצמך בגוף ראשון יחיד. כך כתבת בסטטוס הווליום: "בימים האחרונים אני מסתובב לא מעט בבתי חולים. שלשום ב'סורוקה', אתמול ב'ברזילי', מבקר פצועים. ילדים בגיל של הבן שלי, עם זיפי זקן ושיניים לבנות שמבצבצות מבעד לתפרים והשריטות".
נכון שזה היה מוזר לכתוב "בימים האחרונים אנחנו מסתובבים לא מעט בבתי חולים. שלשום ב'סורוקה', אתמול ב'ברזילי', מבקרים פצועים. ילדים בגיל של הבן שלנו, עם זיפי זקן ושיניים לבנות שמבצבצות מבעד לתפרים והשריטות"?
או כשכתבת לפני כמה ימים בפייסבוק על "מאמר שפרסמתי היום ב'טלגרף' הבריטי". לא כתבת "מאמר שפרסמנו היום ב'טלגרף' הבריטי", לא נתת לנו, לעם, קרדיט על המאמר שלך. אז למה אתה כותב בלשון רבים כשאינך יודע מה אנחנו חושבים ומרגישים באמת?

"חלקנו לא יהיה עמכם", אתה כותב בסטטוס הווליום, בשם "השיח הישראלי האמיתי לו שותפים 99% מתושבי המדינה". "לא ניתן לכם להיות הפנים של מדינת ישראל, לא ניתן לכם לקבוע את דמותנו, את השיח שלנו, את הדרך בה אנו חיים יחד… זו החברה שבה אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לא ניתן לצעקנים מימין ומשמאל לקחת אותה מאתנו". למה שלא תכתוב שזו החברה שאתה היית רוצה לחיות בה – אתה. הנה כך: "זו החברה שבה אני רוצה לחיות".

כך הייתי כותבת לו, ללפיד, כי כשהוא כותב "אנחנו" ולא "אני", עבורי זהו ווליום גבוה וצורם שאני – אני, כן? – הייתי רוצה להוריד אותו. 

_______________

הסטטוס מאפריל 2014 בפייסבוק ובפי-די-אף

הסטטוס מיולי 2014 בפייסבוק ובפי-די-אף