יש אנשים שהשמחה מובנית אצלם באישיות. הצחוק שלהם משוחרר וגדול, מכל הלב, והוא פורץ בכל רגע נתון. אני מסתכלת על האנשים האלה בפליאה. איך הם עושים את זה? איך מאמצים את התכונה הזאת, של השמחה והצחוק והאהבה הגדולה לחיים? גם אני רוצה להיות כזאת, לחבק את החיים חזק וליהנות מהם עד תום, לצחוק הרבה, אפילו צחוק קטן, אבל אמיתי.

ביום שישי אחר הצהריים הלכנו עם חברה לבית קפה וניס בגבעתיים. זה היה שבוע לפני המלחמה. ישבנו במרפסת בחוץ. מבפנים בקעה מוסיקת ג'אז שמחה. נכנסתי פנימה. גבר ואישה שרו בליווי תזמורת. מולם היה שולחן גדול וארוך וסביבו ישבו אנשים מבוגרים. הם אכלו, שרו, רקדו, צחקו, נראו מאושרים, טורפים את העולם עם השמחה שלהם. זה היה עולם אחר לגמרי שלא מוכר לי. הסתכלתי עליהם, אולי השמחה תחלחל לתוכי, אולי אלמד משהו. אנשים כמוני שלא נולדו עם זה צריכים קודם כל לרצות להיות שמחים, זה השלב הקל, השלב הקשה הוא לזכור ליישם את זה ברגעי האמת.

אני מסתובבת עם כל כך הרבה דאגות, כל כך חוששת ממה שיהיה, לא אופטימית. אני כמו שלמה הדוור מתכנית הטלוויזיה "קרוסלה" שכל כך אהבתי בילדותי. "אני לא דואג, אני רק קצת מודאג", הוא נהג להגיד. אני דואגת ומודאגת. הדאגות מכרסמות בנשמתי. תזרמי, אל תתרגזי, תירגעי, תשחררי את המועקה, תרגיעי את הבטן, תמתני את קצב הלב, תנסי, תנסי.

אני מנסה. נעניתי להזמנה של אפי להצטרף אליו ליוגה צחוק למרות שידעתי שאני לא בנויה לדברים האלה ושעם כל הנכונות והרצון הטוב והידיעה שהצחוק טוב לבריאות, אני לא יכולה לצחוק סתם כך, זה לא באופי שלי. כשהמדריכה אמרה לכולם לצחוק, פתחתי את הפה, ניסיתי להוציא קול של צחוק, אבל כל מה שיצא היה געייה מפחידה שנבלעה בין הצחוק של כולם. רציתי לברוח משם, לבקש שייתנו לי להתרחק ולצפות בהם מהצד, בשקט, אבל לא היה לי אומץ.

גם כשאני מחייכת החיוך שלי קצת נוגה. מתי צחקתי צחוק גדול באמת? זה היה בסרט  "ויקטור ויקטוריה" מ-1982, בקטע שבו טודי (רוברט פרסטון) החליף את ויקטוריה (ג'ולי אנדריוס) ושר ורקד. נקרעתי מצחוק. הסרט השני היה "ראובן ראובן", סרט אמריקני מ-1983, צחקתי בקטע שבו דווקא כשהגבר, הדמות המרכזית בסרט, התחרט והחליט לא להתאבד, ראובן הכלב הענק שלו רץ והעיף לו את הכיסא. ראיתי את הסרטים האלה באולם הספורט בקיבוץ שבו גרתי, רחוק מהבית. אם הייתי רואה את הסרטים האלה היום זה לא היה עושה לי כלום. ובפעם אחרת, זה היה כמה שנים אחר כך בטיול שלי באירופה, אני זוכרת צחוק גדול אצל ידיד שלי באנגליה. הוא שם לי משהו בחביתה מבלי שידעתי. הכל הצחיק אותי, הכל.

זאת היתה תקופה טובה עבורי, שנות השמונים. אני מנסה להיאחז בה, מתרפקת על השירים שמחזירים אותי לרגעי התמימות שבה יכולתי להרשות לעצמי לצחוק. היום אני אחרת, דואגת, מחייכת אבל לא צוחקת צחוק של ממש. כך זה היה לפני המלחמה וכך גם אחריה. אני יושבת מול מסך הטלוויזיה וצופה באימהות, באבות, באחים ובאחיות, בבנות הזוג, בחברים ובקרובי המשפחה. לפעמים בוכה, לפעמים מחייכת, אף פעם לא צוחקת.

4.7.14, צילומים מבית הקפה "וניס": האישה עם הכובע - מילה; הזמר - יוסי דרומי

4.7.14, צילומים מבית הקפה "וניס": האישה עם הכובע – מילה; הזמר – יוסי דרומי