אף פעם לא כתבתי על החלומות שלי. פה ושם סיפרתי לאנשים שקרובים אליי על חלום שבו הם הופיעו, אבל לרוב אני שומרת את החלומות לעצמי, לא רק בגלל שזה עלול להיות מייגע עבור אנשים, אלא משום שמבאס אותי לספר על חלומות. זה בלתי אפשרי להעביר את המראות, הצבעים, הדמויות, האווירה, המעברים הלא ברורים מתמונה לתמונה, אז אני נשארת עם המחשבות על החלום. החלומות עושים אותי אחרת, אבל רק לרגעים שבהם אני זוכרת אותם. בדרך כלל ההשפעה שלהם נמשכת דקות אחדות אחרי שאני מתעוררת, לפעמים זה נמשך יום שלם, אחר כך זה מתפוגג ונמוג.

אתמול חלמתי על ר', מישהו שלא ראיתי כמעט 20 שנה והיה משמעותי מאוד בחיי. מדי פעם אני חושבת עליו, אבל למה הוא הופיע אצלי דווקא אתמול בחלום – אני עדיין לא יודעת. כנראה משהו שאמרתי או עשיתי שהעלה את הזיכרון שלו לתת המודע שלי.

מאז שאני נכה, באף אחד מהחלומות שלי אני לא בכיסא גלגלים, ולא רק שאני לא בכיסא גלגלים – בחלומות רבים אני רצה. אמנם אני רצה או הולכת עם מודעות לקושי מסוים וההליכה או הריצה כאילו לא טבעיים לי, אבל אם ביטוח לאומי היה רואה את התפקודים האלה במציאות הוא היה מעיף אותי קיבימינט ותובע אותי על הונאה.

אתמול חלמתי שאני רואה את ר' בשכונה זרה לי. הוא ישב שם ודיבר איתי ועם אדם נוסף. כשנפרדתי ממנו והתרחקתי משם, הסתכלתי מרחוק כדי לראות אם הוא מסתכל עליי כשאני הולכת. הוא לא הסתכל. תוך כדי הליכה משם הבחנתי שהארנק שלי נגנב והבנתי שתשומת הלב שהקדשתי לר' מנעה ממני את הערנות הנדרשת. התחלתי לרוץ ולבכות על האובדן, רצתי דרך ארוכה, בוכה בקול, עד שנתקלתי במחסום קטן שאי אפשר היה לעבור דרכו. עצרתי וביקשתי מהאנשים שישבו בחדר הסמוך שיפתחו אותו עבורי. "אני נכה", אמרתי להם, "בבקשה תפתחו לי את המחסום". הם קמו ופתחו את המחסום במפתח ועברתי לצד השני.

איך זה שרצתי כל הדרך ופתאום מול המחסום הנכות שלי התעוררה? אולי זה בגלל שהחלומות שלי מתעדים את עינת שפעם הלכה, רצה, רקדה, טיפסה והשתוללה והיום היא נכה. אולי הבכי שלי תוך כדי ריצה מבטא את התסכול שאני חשה כשאני בוכה במציאות. כשאני בוכה אני רוצה לזרוק את עצמי על המיטה, ללכת ממקום למקום, להתפרק, להשתחרר, אבל אני תקועה בכיסא.

אולי זה אומר שהנכות שלי נמצאת תמיד ברקע, וכשאתה נכה, כלומר אני, הכל בסופו של דבר מתקשר לנכות וגם ברגעי שמחה או אושר שבהם אני שוכחת מהנכות או ברגעים שבהם אני חווה כאב או אובדן שלא קשורים לנכות, היא צפה ועולה.

אולי ביקשתי הקלה והתחשבות למרות שהנכות שלי לא נראתה כלפי חוץ, כי לנכים יש כל הרבה קשיים שנובעים מהנכות שלהם ואנשים לא מודעים להם, גם לא מי שחי איתם. רק מי שחווה ועובר את זה יודע על כך.

אולי זה קשור למקרה ההוא בקניון לפני שנים רבות שסיפרתי עליו ב"חולצה חדשה". השומר בקניון לא הכיר בנכות שלי וסירב לפתוח לי את הדלת. אולי משהו שקרה לי אתמול עורר את זה שוב ובחלום היתה לי חוויה מתקנת.

אולי מה שרציתי בחלום, כמו במציאות, הוא פשוט קצת תשומת לב, כי כשאנשים פותחים בפניך את הדלת, אז החיוך שלהם, תשומת הלב שלהם וההכרה שלהם בך כאדם היא תרופה לכאב, לאובדן, לנפש הפצועה.