לא תמיד אני זוכרת שאני אישה, וכשאני נזכרת בזה, אני תמיד צריכה להיזכר שאני אישה נכה, וכשאני נזכרת שאני אישה נכה, אני נאלצת לזכור שאני אישה נכה בישראל, ישראל שלא ערוכה לנגישות לנכים בכלל ולנשים נכות בפרט.

להיות אישה נכה בישראל זה להיכנס לשירותי נכים שאינם מתאימים לנכים, ולהחליט: או שמתאפקים עד שמגיעים הביתה, או שמתמרנים מהכיסא בעזרת המטפלת ובקבוק מפלסטיק שאני נושאת איתי, והנשמה יוצאת כי המבנה הפיזי הנשי לא מאפשר לי לשלוף כמו גבר. וזה נורא, איום ונורא. (לפוסט "תתאפקי")

להיות אישה נכה בישראל זה לדעת שאני לא יכולה ללכת לכל מספרה שאבחר בה. מספרות רבות לא נגישות, וגם לעבור לכיסא החפיפה זה בלתי אפשרי. (לפוסט "כמו קליגולה באני קלאודיוס")

להיות אישה נכה בישראל זה לשלוח פקס' למכבי שבו אני מבקשת טופס 17 לבית חולים מעייני הישועה כדי לעשות שם בדיקה שגרתית במרפאת נשים. בפקס' ששלחתי השבוע הסברתי להם שרק שם יש כיסא אלקטרוני עולה ויורד שאני יכולה להיעזר בו בבדיקה, אבל זה לא הספיק. הפקידה ממכבי התקשרה ואמרה לי שאני צריכה להביא לה הפניה מרופא. "אני רוצה לשאול אותך שאלה", אמרתי לה. "כשאישה רוצה ללכת לרופא נשים היא יכולה לבחור את הרופא שלה?" – "כן". "והיא לא צריכה הפניה כדי ללכת אליו, נכון?" – "נכון". "אז לא מספיק שבגלל שאין בקליניקות של רופאי הנשים כיסאות שמתאימים לנכות וחלק גדול מהן גם לא נגישות ואני לא יכולה לבחור רופא נשים ונאלצת להגיע לבית חולים כדי לעשות בדיקה שגרתית, אתם עוד מטרטרים אותי ודורשים הפניה?" "טוב, אני אבדוק את זה ואתן לך תשובה", היא אמרה. (לפוסט "אישי מאוד אבל גם ציבורי")

להיות אישה נכה זה לא רק להתמודד עם חנויות עם מדרגות אלא גם עם תאי הלבשה שאי אפשר להיכנס אליהם בכיסא הגלגלים. זה בעייתי גם לגברים נכים, אך מה קורה כשרוצים למדוד חזייה? אתמול הגעתי למשביר בקניון איילון כדי לקנות לעצמי חזייה. חזיות טובות הן דבר יקר, אבל החלטתי לפרגן לעצמי כאישה ולתת קצת מנוחה לחזייה היחידה הטובה שיש לי שאני לובשת אותה על בסיס כבס-ולבש. הגעתי לבד, בלי המטפלת. במקרים שבהם אני יכולה להסתדר בלעדיה אני לא לוקחת אותה איתי. לא רוצה מישהו שצמוד כל היום לתחת שלי, וגם לה זה נוח יותר, בייחוד ביום שישי שהוא יום קצר.

המוכרת הנחמדה עזרה לי לבחור חזייה והסכימה לעזור לי, אבל במסדרון הצר עמדו קופסאות קרטון כבדות שלא אפשרו להיכנס לתאים. גם כך התאים שם קטנים וצרים מאוד ובפעם הקודמת שהייתי שם זה לא היה אפשרי לתמרן עם הכיסא הממונע. בחנויות רבות זה לא אפשרי כלל להיכנס לתאי מדידה ואני מוותרת. הפעם כל כך רציתי חזייה, ורציתי מהמשביר כי היה לי זיכוי שרציתי להשתמש בו שהיה יכול לכסות חלק קטן מהמחיר וגם זה משהו.

"טוב, אז נמדוד במסדרון", אמרתי לה.

יאללה, אני מוחלת על כבודי, שכולם ייראו את גופי העירום, העיקר שהציצים האלה ייתמכו בחזייה חדשה ולא מרופטת.
"שחור, לבן או צבע גוף?" היא שאלה.
"כל צבע חוץ משחור או לבן, ובשום אופן לא צבע גוף", התקלתי אותה.

היא הביאה לי כמה דוגמאות ועזרה לי להוריד את החולצה ולמדוד את החזייה. אני לא יודעת כמה גברים עברו שם, לא שמתי לב. כל כך התרגלתי למצב הזה עד שבשלב כלשהו כשאחת הלקוחות יצאה מתא המדידה ורצתה לצאת מהמסדרון אמרתי לה "אין בעיה" ונסעתי לאחור עם הכיסא בלי לשים לב שאני בלי כלום, אשכרה בלי כלום.

לבסוף נמצאה החזייה שנראתה מתאימה. רציתי לראות במראה איך זה נראה. מה, לא מגיע לי? לא. המראות נמצאות בתוך תאי ההלבשה. "יש עוד מראה שם", המוכרת הצביעה על אזור הומה מאנשים. עם כל הרצון הטוב ותחושת השחרור לא יכולתי להרשות לעצמי להגיע לשם עם חזייה. אחת הלקוחות הביאה לי מראה קטנה מהתיק שלה אבל זה לא עזר ולא הצלחתי להתרשם. יאללה, אני לוקחת אותה, על החיים ועל המוות. הורדתי אותה, כי צריך להוריד את הזמזם, וניגשתי לקופה.

כשהגיע תורי התקרבתי לדלפק הגבוה. ניסיתי להושיט למוכרת את החזייה. לא הגעתי אליה.
"סליחה", המוכרת פנתה לגבר מבוגר שעמד מאחוריי, "אתה מוכן להביא לי את זה ממנה?"
"כן, בוודאי", הוא אמר אבל לא הספיק, אישה שעמדה לידי הקדימה אותו ונתנה למוכרת את החזייה.
"למה? למה?" הוא התקומם, "אני רציתי לתת לה את החזייה האדומה הזאת, כל החיים חיכיתי להזדמנות  לעשות דבר כזה".

כולנו צחקנו. איזה חמוד. הוא התקרב ועמד לידי.

יו, איזה קעקוע יפה יש לך", הוא החמיא לי, "והלק בציפורניים שלך מאוד יפה", הוא הוסיף, "אני מאחל לך שנה טובה". 

פתאום הרגשתי שכיף להיות אישה. אישה נכה בישראל, אבל כיף.

קופסאות קרטון במסדרון צר המוביל לתאי ההלבשה במשביר, קניון איילון

קופסאות קרטון במסדרון צר המוביל לתאי ההלבשה במשביר, קניון איילון

 

תא הלבשה לנכים בקניון עזריאלי, קומה ראשונה, חנות "21 פור אבר". צולם על ידי דרורה נוימן. הועלה לפייסבוק ב-6.4.15