אותו יום שישי מפורסם שבו קניתי את החזייה החדשה שנמדדה במסדרון "המשביר" בקניון היה יום מיוחד. זה התחיל במוכרות שהיו מקסימות ועזרו מאוד. משם הגעתי ל"מגה" שממוקם אף הוא בקניון. אני משתדלת לא לקנות ממגה בעיר, יקר שם, אבל הייתי צריכה לעשות השלמות לקנייה השבועית שעשיתי עם המטפלת. רק לחם וחסה.

איזה רק לחם וחסה. לקחתי גם לחמניות במבצע – אחת ב-2 ₪ ו-6 ב-10 ₪ (קניתי 4, פרנציפ), עוגיות סנדוויץ' במבצע (אפי אוהב), כמה בננות (המטפלת אוהבת), חלב (המטפלת התקשרה), בקבוק זירו (לאפי), גבינה במשקל ועוד כמה דברים. משם עברתי למלפפונים. תמיד העובדת שלי בוחרת את הירקות ואני אחראית על הפירות. הפעם החלטתי שזאת הזדמנות לבחור בעצמי את המלפפונים, כמו פעם: דקים, קשים וטריים. כל הדברים היו מונחים על הברכיים שלי. כמובן, אי אפשר להשתמש בעגלות הרגילות של הסופר, ועל עגלות מיוחדות שנצמדות לכיסא הגלגלים אפשר רק לחלום. רציתי לקחת שקית ניילון למלפפונים אבל אני תמיד מסתבכת עם השקיות האלה, לא מצליחה לתלוש אותן מהמתקן. זה אומר שצריך להסתפק בשניים שלושה מלפפונים. התחלתי לאסוף אותם בקפידה. הנה אחד טוב, ועוד אחד, ועוד אחד. די, מספיק. אבל המלפפון הזה ממש יפה, ניקח גם אותו. וגם את זה, וגם את זה, וזה.

"את רוצה שקית?" מישהו שאל אותי.

"איך אתה יודע שאני צריכה?" חייכתי אליו. איזו שאלה טיפשית. מה זה "איך אתה יודע?" עוד רגע כל הדברים נופלים לי מהידיים והכל יהפוך לממרח מלפפונים ואני שואלת איך אתה יודע.

"אני מסתכל עלייך ורואה", הוא חייך והגיש לי את השקית אחרי שפתח אותה עבורי. 

סיימתי וניגשתי לאחת הקופות. השעה היתה אחרי שתיים בצהריים של יום שישי, הרבה זמן בוזבז על מדידת חזיות,  הרבה זמן על בחירת מלפפונים. היו הרבה אנשים בסופר, הלחץ גדול, השלפוחית הציקה מאוד ורציתי להגיע הביתה. כשהתקרבתי לקופה ראיתי שלא אוכל לעבור דרך המעבר מול הקופאית, הוא היה צר למעבר בכיסא הממונע, אבל כבר היה מאוחר לסגת, מאחוריי עמדו אנשים ולא בא לי לצאת ולעבור לקופה אחרת ולחכות מחדש בתור, ואולי גם שם המעבר צר.

"אני לא יכולה להתקדם", אמרתי לקופאית כשתורי הגיע.

"אין בעיה", היא חייכה, "אני אבוא אלייך". בחורה קטנה וחייכנית ניגשה אליי. היא לקחה ממני את הדברים והניחה אותם על הדלפק, חזרה לעמדת הקופה, העבירה את הדברים דרך הקופה ושמה אותם בשקיות, ניגשה אליי ולקחה את כרטיס האשראי, חזרה לקופה והעבירה את התשלום, חזרה אליי וביקשה מהאנשים שייתלו את השקיות מאחור בידיות של כיסא הגלגלים. את הכל היא עשתה בחיוך קטן ומבויש, צנוע כזה. "בבקשה תלכו אחורה כדי שהיא תוכל לצאת", היא אמרה במבטא רוסי מקסים לאלה שמאחוריי, שצייתו מיד. רציתי לתת לה נשיקה אבל היא כבר חזרה לעמדה שלה ולא רציתי להטריח אותה שוב. 

הודיתי לה ושאלתי אותה לשמה. קוראים לה יאנה. החלטתי שאני מספרת על כך בקופה הראשית, שידעו כולם במגה על יאנה הקופאית.

התור בקופה הראשית היה ארוך, אנשים כעסו, צעקו, רבו והתלוננו על הקופאיות ועל טעויות בחשבון והשלפוחית שלי גרמה לי סבל, אבל חיכיתי. 

"שלום", אמרתי לאישה שעל פי ארשת פניה נראה היה שהיא מתכוננת למתקפה נוספת, "אפשר לקבל דף ועט? אני רוצה לכתוב על השירות הטוב שקיבלתי מהקופאית".

נדמה לי שהיא היתה קצת מופתעת. "את רוצה לכתוב משהו טוב?"

"כן, על יאנה".

"יש לנו טופס", היא הגישה לי טופס משוב ריק.

ניגשתי לעבודה. ראיתי בקושי מה אני כותבת אבל התעצלתי להוציא את המשקפיים מהתיק. סימנתי באיקס "מרוצה מאוד", הקפתי את המילה "תודתי" והתחלתי לכתוב: "אני רוצה להודות ליאנה הקופאית…" מה זה "אני רוצה להודות"? אני רפי רשף? צריך פשוט להודות ולא לרצות להודות, אולי אבקש טופס אחר ואתחיל מחדש? לא, זה באמת לא הזמן לאובססיות שלי.

המשכתי לכתוב: "… על השירות האדיב שקיבלתי ממנה. אני נכה בכיסא ממונע ולא יכולתי להתקדם במעבר הצר לקופה. יאנה ניגשה אליי, לקחה את הדברים, העבירה בקופה, לקחה תשלום, שמה בשקית והנחתה את אלה שמאחוריי לזוז לאחור כדי שאצא. כל הכבוד!"

למטה כתבתי את שמי.

ניסיתי לצלם את הטופס. לא הצלחתי להחזיק את היד ישרה כדי לצלם. ניגשתי לשומר וביקשתי שיחזיק את זה עבורי. הוא היה כל כך נחמד עד ששקלתי לקחת טופס משוב נוסף ולמלא גם עבורו, אבל השלפוחית. הוספתי את מספר הטלפון והכתובת והגשתי את המשוב לקופה הראשית.

יצאתי החוצה לרכב, הורדתי את המעלון והתקרבתי אליו. ידעתי שאני חייבת לבקש ממישהו שיוריד לי את השקיות מאחור, אחרת הן ייגעו בכפתור שמעלה את המעלון והמעלית תעלה עוד לפני שהספקתי להתמקם, זה מסוכן, אבל רציתי לקצר את הזמן ולחזור הביתה, וחוץ מזה, כמה כבר אפשר לבקש מאנשים? עברתי את מכסת הבקשות והעזרה ליום אחד.

ברגע שנעמדתי על המעלית השקיות נגעו בכפתור הקטן והיא החלה לעלות מעצמה. ברחתי קדימה מיד. לא היה מנוס מלבקש עזרה עוד פעם אחת. הבחורה היתה מקסימה. רציתי למלא גם עבורה טופס משוב, לה ולמאות האנשים שעזרו לי ועוזרים לי כל הזמן. זה לא נראה לי מעשי לקחת איתי טפסים כאלה בתיק, למלא ולחלק לאנשים, אז אכתוב כאן כמה תודות:

תודה לאלה שעוצרים את התנועה בשני מעברי החציה ליד הבית שלי ומאלצים את הנהגים לעצור ולתת לי לעבור. זה תמיד מרגש אותי כשהם עושים את המחווה הזאת למעני.

תודה לנהגים שעוצרים לי במעברי החציה ומצפצפים לאלה שלידם כדי שיעצרו כשאני עוברת. זה תמיד מרגש אותי כשהם עושים את זה.

תודה לרוכב האופנוע שירד מהאופנוע ברח' ביאליק ועצר את התנועה כדי שאוכל לחצות את הכביש במקום שבו לא היה מעבר חציה ולא היתה הנמכה למדרכה.

תודה לנהג אוטו הזבל שעמד ברחוב קריניצי עם הרכב הגדול שלו כך שהרכבים לא יוכלו לנסוע, כדי שאוכל לחצות את הכביש במקום שבו לא היה מעבר חציה ולא היתה הנמכה למדרכה.

תודה לשתי הנשים המבוגרות בקניון. אחת החזיקה לי את התיק והשנייה שמה לי בעדינות את הנעל שעפה לי מהרגל, ותודה לכל האנשים שהניחו את הרגליים שלי על הרגליות של כיסא הגלגלים.

תודה לאישה המבוגרת מדרך בן גוריון שראתה מרחוק שאני מתקרבת ופינתה לי את המדרכה שהיה בה מכשול.

תודה לנהג הרכב ברח' עודד, שעצר את הרכב שלו, יצא ממנו והזיז גזם של ענפים שלא אפשרו לי לעבור במדרכה.

תודה לבחור הצעיר שיכולתי לסמוך עליו והביא לי את הנייד שלי שנפל על רצפת הרכב.

תודה לכל אלה שיכולתי לסמוך עליהם והביאו לי את התיק שלי בכל הפעמים שבהן אפי שכח להחזיר לי אותו למושב והשאיר אותו בצד שלו למטה.

תודה לכל אלה שדרכו על הכנפיים במעלית שהתקפלו כלפי מעלה במדרכות עקומות, ויישרו אותן כדי שאוכל להיכנס לרכב.

תודה לכל אלה שעוצרים אותי ושואלים אם אני זקוקה לעזרה, שמחייכים אליי סתם כך. תודה לכל אלה שעוזרים לאנשים בקשייהם ומתחשבים בהם.

תודתי לכולם.