תחילת שנה חדשה. אני מתרפקת בגעגועים על השנה שחלפה, על היציבות שהיתה בה. ככל שהיא התקרבה לסופה החלו שינויים בחיי ונכנסתי למצב של חוסר ודאות, של חרדות ותסריטי אימה. הכל מאיים לסגור עליי מכל הכיוונים בכל התחומים שקשורים לנכות שלי. "אל תשכחי את השער", אפי אומר לי.

בשנה האחרונה גם רזיתי הרבה בלי שהרגשתי. עם הקילוגרמים שאיבדתי אבד לי הכוח, האמונה, הביטחון בעצמי. "איזה יופי רזית", אנשים אומרים לי. "זה יצא ככה", אני מתנצלת בלחישה, "בלי כוונה". "אבל מה זה? הגזמת, זה כבר יותר מדי", הם אומרים, אבל הרופא אישר שזה לא קשור לאוכל. "זה בגלל ניוון השרירים. מסת השרירים שלך נמוכה יותר משל תינוק", הוא קבע כשעבר על תוצאות הבדיקות.

מזל שזה חורף. אני מסתירה את העצמות הבולטות בצעיפים ובחולצות עם שרוול ארוך, מוחקת תמונות שבהן רואים אותן, מתאבלת על הלחיים העגלגלות והגוף השמנמן שהיה לי. פעם הייתי חמודה, מישהי שבא לחבק אותה. עכשיו אני סתם עוד אחת, כמו דביר בנדק שאיבד את הייחוד שלו אחרי שרזה. איפה אתם שרירים, איפה אתה שומן, אני חשופה, זקוקה להגנתכם, זקוקה לכם כדי לקבל כוח. נכונו לי מאבקים רבים, זה הולך ומתקרב, ולא בא לי, ממש לא בא לי, אין לי כוח. "אל תשכחי את השער", אפי אומר.

לפני שבועיים התעוררתי בלילה מסיוט. חלמתי שאני מדלגת בקלילות לכיוון הבית. הייתי רק עם מפתח ביד. מרחוק בחצר של הבניין עמדה סוכה. כשנכנסתי הביתה הדלת היתה פתוחה. גיליתי שהיו לי פורצים בבית שגנבו את הארנק שלי. חלמתי את זה בלילה שבו פורסם בחדשות שוועדת סל התרופות לא אישרה לאלי קובלון את התרופה שהוא זקוק לה ותרופות רבות אחרות שחולים זקוקים להן. אין חמלה, אין היגיון, אין תקווה. מישהי שאני משוחחת איתה אומרת לי שבגלגול הקודם שלי נעשה לי אי צדק ולקחו ממני דברים, ושהתיקון שלי יהיה קשה אבל הוא אפשרי אם אאמין, אם אלמד לטפח תקווה ואמונה, אם אזכור להעריך את מה שיש בי, את מה שיש כאן ועכשיו.

אסור לשכוח את המקרה של השער. זה קרה אחרי שיחת טלפון קשה שהיתה לי עם מישהי שקשורה לדיור הציבורי. הרגשתי שכל הקשיים שצפיתי הולכים ומתממשים, ששוב נכונות לי מלחמות קשות מול אטימות, התנשאות, עקשנות, חוסר התחשבות, חוסר הקשבה. בכיתי. אחרי השיחה נסעתי עם אפי לביקור חולים בביתה של ידידה. חניתי מחוץ לחניון. ביציאה מביתה המחסום לחניון היה מונח למטה, בצדו מעבר צר להולכי רגל.
"בואי", אפי אמר לי, "תעברי".
"זה צר, אני לא אצליח לעבור עם הכיסא", אמרתי לו.
"תנסי, אולי תצליחי? תאמיני!"

אפי הוא האופטימי מבין שנינו, תמיד מסתכל על הצד החיובי בכל דבר. אני למדתי להתכונן קודם כל לבעיות אפשריות, כמו לקראת מלחמה או לפני סופה. אנשים קונים תנורים, גנרטורים, מזון לזמן ארוך, אני מגנה על עצמי עם תסריטים כדי להכין תכנית פעולה, אסטרטגיה, והעיקר כדי לא להיות מופתעת ולא להתאכזב, לא להרגיש מטומטמת כמו שקרה לי כל כך הרבה פעמים.

"בואי", הוא אמר לי. הייתי בטוחה שלא אצליח לעבור. אני כל כך מפוחדת, עייפה. התקדמתי בחשש עם הכיסא, זה היה צפוף מאוד. עברתי. באותו רגע עברה מכונית והמחסום של החניון נפתח לרווחה.