תמונה מהפגנת המחאה בקיץ 2011

ילד יקר שלי, אתה לא נולדת וגם לא תיוולד לעולם. למה, אתה שואל בתמימות המתוקה שלך, ואני רוצה לנשק ולחבק אותך, אבל אני כל כך עייפה, כל כך עצובה, ואין לי כוח לספר, אבל אנסה בכל זאת, למענך. 

שלשום צפיתי בתכנית של רפי גינת, "שקר הבריאות". סיפרו שם על משמעות המושג "הולדה בעוולה". הוריו של ילד בעל מום שנולד עקב רשלנות רפואית תובעים בשמו את הרופאים שהולידו אותו. הטענה כלפי הרופאים היא שהם לא מנעו את בואו לעולם ביודעם על המום שממנו הוא סובל. ההתרשלות לא גרמה למום, אלא ללידה עם המום. "במומי", טוען היילוד באמצעות הוריו, "טוב מותי מחיי. למה הולדתם אותי?"

אתה, ילדי, לא סובל ממום. המום הוא לא שלך. הוא של המדינה שלנו. ישראלים דופקים ישראלים אחרים בשל רדיפת בצע, רשעות, אטימות או סתם טמטום. משקרים, דוקרים, רוצחים, מכים, דוחפים, נוקמים, אונסים, גונבים בלוני גז ותמרורים בשביל המתכת. המוסדות שאמורים להגן עליי, לשמור עליי, לעזור לי, נושפים בעורפי, מקצצים לי, מבטלים לי, צועקים עליי, מחפשים אותי בפינה, מגרשים אותי, מזלזלים בי, שולחים אותי לעזאזל. זאת לא מדינת רווחה. זאת מדינה שדואגת לרווחה של עצמה. אין כאן קבלה ללא תנאי כמו שאני הייתי מקבלת אותך. טעות אחת – ואני נבעטת החוצה.

אנשים באים אליי ושואלים עליך כל הזמן: "למה אין לך ילדים? את לא יכולה להביא ילדים?" אני אומרת להם שפיזית אני יכולה, אבל כלכלית ממש לא. בגלל שהתקציב שניתן לי לקניית דירה אינו מאפשר לי למצוא דירה המתאימה לנכותי, בגלל שאני נאלצת לגור בשכירות שלא מותירה לי כסף לשלם למטפלת שתטפל בך, בגלל שאני מותשת מהתרוצצות המתמדת אחרי עצמי: אני בסדר? לא חרגתי? לא יעיפו אותי מהזכאות? הוכחתי מסכנות כפי שמצופה ממני? רק שלא יבטלו, שלא יבטלו.

ואז הם אומרים לי – "אם אין בעיה פיזית אז זאת שטות לא להוליד ילדים. ילדים זה ברכה, זה שמחה, תביאי ילדים ותראי שהכל כבר יסתדר מעצמו". אבל הם טועים. שום דבר לא מסתדר מעצמו. הכל רק נהיה גרוע יותר. אימא שלך נכה. במדינה שלנו, נכה שאינו יכול לגדל את הילד בעצמו ואין לו תמיכה כלכלית ומשפחתית והוא נאלץ לגור בשכירות ואינו יכול לממן מטפלת לילדו וחי על זכאות שיכולה להתבטל בכל יום, יעשה עוול לעצמו ולילדו אם יביא אותו לעולם.

כולם מעריצים נשים נכות שמביאות ילדים לעולם. אותי לא מעריצים. ואין לי כוח ללכת לאוהלי המחאה. המפגינים זרים לי, קשה לי להזדהות איתם. כולם נזעקים להציל את המעמד הבינוני שתורם  למשק הכלכלי. אני לא שייכת למעמד הזה. אני לא יודעת לאיזה מעמד אני שייכת.

כל כך רציתי בך. כשאני רואה ילדים חמודים כמוך הלב שלי יוצא אליהם. אבל אני מוותרת עליך. אתה הוויתור הכי גדול שלי, ילד אהוב שלי. 

______________

פורסם לראשונה ביולי 2011 

ההפגנה שלי מול משרד השיכון בת"א (מול בניין עזריאלי, 15-16.8.12). בשלט מופיעים צילומים שלי מהפגנת המחאה