כבוד האלוף כוכבי,

לא נפגשנו עד היום, ואני מתאר לעצמי עד כמה אתה עסוק בימים אלה. לכן אני כותב אליך את המכתב הזה, בדרך הפומבית הזו. אשמח לשוחח אודותיו בהזדמנות הקרובה.

תום פרידמן כתב במאמרו לאחרונה אודות מצגת מפוארת, ככל הנראה פרי היצירה של אגף המודיעין של צה"ל שאתה עומד בראשו, שמפרטת את כל איומי הטרור המתפתחים על ישראל בפרטי פרטים. זו כנראה המצגת שעמדה בבסיס הופעתך האחרונה בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לפני כשבוע, שבמהלכה הצגת את ישראל כמי שמאוימת על-ידי 170,000 טילים, תוך קינוח באמירה שלצה"ל נדרשת תוספת תקציב. עשית זאת כמי שנושא בתואר של 'המעריך הלאומי', שמשמעו היא שעליך נופלת האחריות להעריך את מצב הביטחון הלאומי של ישראל. יתרה מכך, עשית זאת בעת שנדמה, לכאורה,  שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר – הפלסטינים מעולם לא היו חלשים יותר, חמאס מעולם לא היה מבודד יותר, הערבים מעולם לא היו מסוכסכים יותר, הצבא הסורי מתפורר והנשק הכימי מפורק, היתרון הטכנולוגי של ישראל מעולם לא היה גדול יותר, ציי האויב מחלידים בנמלים, איראן נתונה תחת זכוכית מגדלת בין-לאומית, והיחסים עם ארצות הברית מעולם לא היו טובים יותר – כל זאת, כאמור וכנראה, רק לכאורה.

כששמעתי את הערותיך האחרונות, לא יכולתי שלא להיזכר בהרצאתו המאלפת של האלוף גרשון הכהן שכותרתה 'מה לאומי בביטחון?' שהועברה במפגש הלמידה האחרון של מכון ראוּת, שעסק בעתיד תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. ברוח זו, אני שואל אותך: מה 'לאומי' בהערכה שלך ושל המערכת שאתה עומד בראשה? כדי שלא להותיר את השאלה הזו תלויה באוויר, רציתי להציג בפניך ארבע חלופות.

החלופה הראשונה היא ש'לאומי' משמעו 'צה"לי'. קרי, שתפקידך העיקרי, מתוקף מערך התמריצים שפועל עליך, הוא להגן על צה"ל כארגון בירוקרטי שמתחרה על תקציבים, כוח והשפעה מול ארגונים אחרים במדינה. בתרחיש כזה, מקורות האיסוף העיקריים שלך הם כלי התקשורת הישראלים, שמעצבים את השיח הציבורי ואת מערך הכוחות בפוליטיקה ובחברה, והאיום המרכזי שעמו עליך להתמודד הוא רוח המחאה החברתית והשיח שעוסק בילדים עניים, בפערים חברתיים, ובמערכות חינוך, בריאות ורווחה דלות משאבים. 'האויב' במקרה זה מיוצג על-ידי דפני ליף, והחיסול שלה אמור היה להתרחש בבית המשפט באמצעות התביעה המשטרתית. ברוח כזו, גם בעידן הזה של ביטחון חסר תקדים, כמו בכל עידן אחר – של שלום או מלחמה, של יתרון או נחיתות טכנולוגית, עם או בלי בעלות ברית, בעת יציבות או בזמנים של מבוכה ומבולקה, בתקופות של עודף או חוסר בכוח אדם – צה"ל צריך תוספת תקציב, ומטרת הערכותיך, הופעותיך והצהרותיך היא להבטיח זאת (כפי שכתב ידידי, מתי גיל, בדף הפייסבוק שלו).

החלופה השנייה היא ש'ביטחון לאומי' משמעו קיומה הפיזי של המדינה וביטחון תושביה, ללא כל קשר לזהותה או לערכיה. במקרה הזה – למרות שקשה להבין כיצד מצבה של ישראל הוחמר ומחייב תוספת תקציב – ברור ההיגיון של התמקדותך בברד הטילים שעלול לנחות על ישראל. כאן, כלי האיסוף העיקריים במערכה הם מערכי המודיעין למיניהם שמוסיפים עץ על עץ כדי לצייר את היער השחור.

החלופה השלישית היא שהמילה 'לאומי' מתייחסת לזהותה של ישראל כ'מדינה יהודית' –  להיותה מדינה דמוקרטית שיהודיותה מעוגנת ברוב היהודי שלה בארץ ישראל – וכי אחריותך כראש אמ"ן היא להעריך את מצבה של המדינה בהקשר זה. אם כך היה המצב, אז ברור שהאיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל לא נובע ממערך המחבלים סביבנו, כי אם מג'ון קרי. מזכיר המדינה האמריקאי הפך להיות המדינאי הראשון שמאמציו העילאיים להשגת הסכם בנו לו את הלגיטימציה להכריז על העיקרון של שתי-מדינות-לשני-עמים, ועל פתרון שתי המדינות כבלתי ישים. הנשיא אובמה כבר אמר שהסיכוי להגיע להסכם כזה הוא פחות מחמישים אחוזים. אם תיכשל שליחותו של קרי, בעוד מספר שבועות או חודשים, הוא יוכל להכריז שהסיכויים להגיע להסכם כזה אפסו. או אז עלול להתרחש שינוי פרדיגמטי מהיר שבו ישראל תצטרך לעסוק במתווה מדיני וחוקתי חליפי. ברור שאירוע כזה מהווה זעזוע אסטרטגי גדול שסבירותו היא לאין שיעור גבוהה יותר מההסתברות של תרחיש ברד אלפי הטילים. מציאות כזו תחייב את ישראל להתנתק חד-צדדית מהפלסטינים בגדה, לעצב מודל של מדינה דו-לאומית או לנסות ולהגן על זכויות היתר של היהודים במדינה שבה כמחצית מהאוכלוסייה אינם כאלו. המקורות המודיעיניים אודות תרחיש כזה גלויים לחלוטין, כפי שנכתב במאמרו של תום פרידמן Why Kerry is Scary (יש לקרוא את המאמר עד הסוף כדי להבין את הפואנטה).

החלופה הרביעית היא שהמילה 'לאומי' מתייחסת לזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עיקרון זה – שמופיע במגילת העצמאות, מהווה את ליבו של נאום ראש הממשלה בבר-אילן, ועומד בבסיס הדרישות של ישראל מהפלסטינים. עיקרון זה מחייב אותך, אם כך אתה רואה את תפקידך, לשאול את השאלה: מהו 'ביטחון לאומי' של מדינה שמחויבת לא רק לתושביה היהודים והלא-יהודים, אלא גם לשבעה מיליון יהודים שגרים מחוץ לישראל, 80% מהם בארצות הברית. מנקודת מבט כזו, יש להניח שאתה שואל את עצמך שאלות קשות אודות הקשר בין מדינת-הלאום-של-העם-היהודי לבין מאמצי החקיקה בקונגרס האמריקאי שמטרתם להטיל סנקציות על איראן כדי לסכל מהלך אסטרטגי של נשיא ארצות הברית. מהלך כזה מעמיד יהודים רבים בדילמה בין אהבתם את ישראל לבין נאמנותם לארצם-הם. מראייה זו, אין לי ספק שאתה מהרהר בהשלכות מעצרה של ענת הופמן כשהיא עטוית טלית בכותל ועל הקשר של ישראל עם מרבית יהודי ארצות הברית. במקרה זה, חשוב שבין מקורותיך המודיעיניים יהיו המאמר האחרון של פיטר ביינרט והמערכון של ג'ון סטוארט בתוכנית הלילה הפופולארית The Daily Show שכותרתו Let’s Break a Deal, וכדאי לך גם לשלוח את אנשיך לפגוש את הצוות של 'מקום' בסוכנות היהודית או של i-engage במכון הרטמן כדי ללמוד מהם עד כמה מאתגר המפגש בין ישראל לבין רבים מיהודי הגולה. בעולם כזה, ברור שלסוגיות אחרות שהן, לכאורה, סוגיות פנים, כמו השוויון והשילוב של הערבים אזרחי ישראל או מעמד האזרחים הבדואים, יש משמעות רבה ל'ביטחון הלאומי', בגלל השפעתן על עתיד הקשר עם יהודי התפוצות.

הדילמות הללו אינן רק ערכיות ומקצועיות עבורך. מבחינתך האישית ובטווח הקצר ברור שהנתיב הבטוח, נטול הסיכון לדרגתך או לקידומך, הוא לספור טילים. כך אתה משרת את הממונים עליך ומגלגל לכאורה את האחריות לפתחם של הפוליטיקאים, שבתורם מפחדים לכופף את מפקדי הצבא ונותנים לו את מבוקשו. אבל, האיום הגדול עליך במקרה זה הוא משפט ההיסטוריה: אתה, 'המעריך הלאומי,' עלול להתברר כמי שחי בראשית 2014 בקונספציה שהביאה לביטחון בלתי מסויג, אך בלתי מבוסס, ביציבות המודל הפוליטי של הציונות. לעומת זאת, הרחבת היריעה של אחריותך, וראיית הביטחון הלאומי גם בהיבט של שמירה על יהודיותה של המדינה מסוכנת עקב הנטייה הטבעית והידועה של הממונים עליך להרוג את השליח. את האמת המרה הזו גילו כבר כמה מקודמיך בתפקידים דומים. והאמת היא, שבאמת ספק אם זה תפקידם של גנרלים לנהל שיח כזה של ביטחון לאומי, כך ש'הקטנת הראש' מצדך במקרה הזה תהיה מובנת. ברור גם שהחלטתך לפעול כ'מעריך לאומי' לאור הדירקטיבה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כמוה כהתאבדות מקצועית. כך שיתכן שנגזר עליך להמשיך ולספור טילים מתוך מודעות לאפשרות שאמות הסיפים עלולות לרעוד בקרוב. לפיכך, אם אתה לא יכול באמת להיות המעריך הלאומי של מדינת-הלאום-של-העם-היהודי, אז בוא נקרא לילד בשמו, נחדד את גבולות האחריות שלך, ונפתח בשיח כנה אודות הביטחון הלאומי, שבו לא הגנרלים הם המובילים, אלא אנשי רוח, אקדמאים, מנהיגי החברה הישראלית, וגם יהודים מרחבי העולם.

בכבוד רב,

גידי