12 עצות לפוליטיקאי יאיר לפיד

גיא גרימלנד | 24.01.2013 | 19:02

1. התחלת במו"מ הקואליציוני. מזל טוב. שאלת איפה הכסף? התשובה היא כמובן במשרד האוצר. כמובן שאתה יכול לבחור במשרד החוץ או משרד בכיר אחר, אבל האמת היא שהם פחות מתאימים לסיעה שלך. שקול טוב אם לבחור בו או במשרד החינוך. אל תהיה עמיר פרץ מס 2 שבחר בביטחון.

2. אין לך הרבה אנשים מלבד יעקב פרי שלא רק שואלים איפה הכסף אלא גם יודעים איפה הכסף. זאת האמת (למרות המצע הכלכלי המפורט). הסיעה שלך הטרוגנית, מרשימה, מגוונת. עם מומחים ביטחוניים, חינוכיים ועוד. אבל גם אתה יודע שכדאי שהיו יותר כוחות שמבינים במאקרו כלכלה. מצא יועצים אחרים במקום. אנשים שאתה סומך עליהם. שמבינים בתחום. אל תהסס ללמוד מאחרים נושאים מורכבים וקשים בכלכלה הישראלית.

3. אל תשאף לשנות הכל ומהר. לאט לאט. אתה אמנם עומד בראש סיעה של 19 חברי כנסת אבל אתה גם פוליטיקאי מתחיל. אתה וחבריך לסיעה עוד צריכים ללמוד את נבכי הפרלמנט הישראלי. למד מי ידיד ומי אויב. עם מי אפשר להוביל מהלכים גדולים בהמשך הדרך ומי רק מחפש את הכותרת בעיתון. זאת ריצה למרחק ארוך.

4. בלי פחד זאת אולי סיסמה שאומצה על ידי ארץ חדשה, אבל היא יכולה להתאים לך כמו כפפה ליד. מצד שני, אל תהיה פיל בחנות חרסינה. בחר את המלחמות שלך. אתה יכול להפסיד בכמה למרות שהתחייבת לבוחרים עשרות התחייבויות. אולם דע מה הקווים האדומים שלך. מה הקווים שבעוד ארבע שנים בוחריך יאמרו לעצמם: יש עתיד ידעה לעמוד לאורך כל 4 שנים על אותם קווים אדומים. על עקרונותיה. שמור על עקרונותיך. לא מטעמים אינטרסנטיים, אלא כי אתה משרת ציבור. אלה העקרונות שהציבור שבחר בך מאמין בהם. אל תחשוש להוביל מהלכים גדולים.

5.  אם חבריך לסיעה מאמינים שעשייה פרלמנטרית סזיפית מספיקה, הם לא טועים. אבל הם קצת מחמיצים. אפשר להיות פרלמנטר נהדר בישראל. להוביל עשרות חוקים. לשנות את המציאות. ועדיין להעביר קדנציות שלמות בלי לשנות את החברה והכלכלה הישראלית באופן מהותי. אל תהסס להילחם בכוחות שלא קל להילחם בהם. לנקות מוגלות ששנים לא טופלו. אתה יודע מהן. אתה יודע מיהם הפילים שבחדר.

6. הבן שהיום יום שלך צריך להיות אינטנסיבי, עמוס ואפרורי. וזה בסדר. זאת העבודה הפלרמנטרית הטהורה שהציבור מצפה ממך שתקיים. ממך ומחברי סיעתך.

7. צא לשטח. דבר עם האנשים. למד מהן הבעיות. ולאחר מכך שב על המדוכה בצורה עיקשת תוך דבקות במטרה.

8. אל תקבל שוב דבר כמובן מאליו. הסתמך על נתונים. לא על ספינים. לא על גורמים אינטרסנטיים. היה עבד למספרים. תן לסטיסטיקה לדבר. הרבה מאוד אנשים יגידו לך הרבה מאוד דברים. הם יחשפו בפניך זויות שונות של אותו סיפור. בכל סיפור יש תמונה גדולה אחת חשובה, מורכבת ככל שתהיה

9. שמור על קשר הדוק עם הציבור הרחב. לא רק באמצעות דוברך ועוזריך הפרלמנטריים. זכור מי שלח אותך לכנסת. אל תעמיד חומות. אל תסתגר. למד ממספרים ולמד מאנשים.

10. עשה הרבה, דבר פחות. הורד דרמטית את הראיונות לתקשורת. כרגע המצב שהבכירים בסיעתך מדברים ומדברים ומדברים. את הרב שי פירון כמעט שאי אפשר להחמיץ. עוד לא התחלת בעשייה. זכור, אתה פרלמנטר, לא פוליטיקאי סלב. הוכח לאחרים שאתה זונח את תדמיתך הטלוויזיונית.

11. אל תסתובב בחוגי הון – שלטון. אם זה עושה לך כיף, לך לרקוד בגנקי, אבל שים לב מי עוד נמצא שם. מי עוד אומר לך שלום. מי רוצה להכירך. מי רוצה לרכך. אין לך מה לעשות בחתונות ואירועים של אחרים שאחר כך עשויים להיות במצב שיבקשו ממך טובות או יהיו בעלי עניין שקשורים לפעילותך הפוליטית.

12. היה ישר כמו סרגל.

  

להמשך הפוסט

מי נמצא במלונית שלי בבית חולים?

גיא גרימלנד | 21.01.2013 | 23:52

אין ערבים, אתיופים או חרדים במלונית שבו אני נמצא באחד מבתי החולים בארץ שמיועד לנשים שילדו (לא נעשה פרסומת). זה לא שחס וחלילה במלונית שבה אני נמצא היא גזעניים. זה לא שהכניסה אסורה או שיש סלקציה. הם פשוט לא שם. לפחות אני לא נוכחתי בהם. 

למה הם לא שם? זאת כבר שאלה אחרת. אין לי מספרים לגבי האוכלוסיה הדמוגרפית שמאכלסת את המלונית שבה אני משתכן, כך שתצטרכו לסמוך על מראה עיני בפוסט הזה, אבל מי שנמצא בחדרים (רגילים ומיני סוויטה) הם המעמד הבינוני – הגבוה. כאלה שיכולים לברוח לנוחות של חדר לבד ליולדת תמורת עלות של 900 שקלים לילה. קראתם נכון. זה המחיר.

זה עסק לא רע לבית חולים מלונית שכזאת. אבל המלוניות האלה ליולדות שמגלגלות מיליוני שקלים בשנה הן המראה שלנו למערכת הבריאות הציבורית. בבתי החולים מנסים לגרד ג'ובות ומציעים לאנשים ממעמד מאוד מסוים נוחות בתשלום במקום להשקיע בבריאות הציבורית שבעצמה תהיה נוחה לכולם.

זה מעציב וזה נעים. אבל מה שהכי לא נעים זה שנדמה שזאת מציאות שכבר שנים כולנו התרגלנו אליה (לפחות מי שהופך לאבא ואמא). מעולם לא עצרנו רגע לשאול, למה בכלל הרגולטור מוכן לאפשר למלוניות להמשיך ולקבל מיליוני שקלים ולשרת פלח מסוים שיכול להרשות לעצמו במקום להשקיע בציבור הרחב.

כן, אני יודע. במציאות הנוכחית של בתי החולים, המנהלים עושים ככל מה שהם יכולים במצב הנתון כדי להביא כסף לבתי החולים. כסף שהולך לבריאות החולים. אבל אפשר גם אחרת. בדרך פחות עקומה. לגרום לכך שמערכת הבריאות הציבורית תהיה טובה כך שלא נצטרך לברוח ממערכת הבריאות הציבורית לטובת חדר במלון.

אז מגיעה לשאלה היותר חשובה. כי בינינו מי לא בעד רפואה ציבורית טובה. כל מפלגה. אך זה לא רק לגרום לרגולטור לגרום לשינוי. זה להוביל לכך שיש מקורות הכנסה שיתמכו ברפואה ציבורית טובה. ואז אנחנו מגיעים לשתי הדרכים העיקריות: קיצוץ הוצאות וסדר עדיפויות חדש והגדלת הכנסות (הגדלת העוגה שתאפשר לתמוך ביותר שירותים ציבוריים). ההוצאה האזרחית של ממשלת ישראל על שירותים אזרחיים נמוכה בהשוואה למדינות אחרות. אז לכך צריך להוסיף, לא להוריד.

יש לא מעט מפלגות במערכת הבחירות הנוכחית שיודעות להצביע על אשמים. במי צריך לקצץ. ממי צריך לקחת. אם יש משהו טוב במחאה החברתית זאת העובדה שהשיח בנושא זוכה לכבוד הראוי לו. שאלות מהסוג של מהי בריאות הוגנת ואיכותית לישראלים – הופכות להיות רלוונטיות ומעניינות. אבל גם הדיון סביב ממי לקחת ולמי להעביר הוא עדיין לא מייצג את התמונה כולה.

עדיין אני לא מצליח לאתר איזו מפלגה, סוציאל דמוקרטית או לא, מסבירה כיצד מגדילים את העוגה של המשק. כיצד גורמים לצמיחה כלכלית שמחלחלת ליותר שכבות אוכלוסיה. איך התוצר יכול לגדול, כדי שזה בתורו יוכל כמו במדינות סקדינביות לתמוך במימון יותר הוצאות אזרחיות. שלא נצטרך מלונית. שאלה טובה אה? מעט מדי מפלגות מתמודדות עם הנקודה הזאת של הגדלת העוגה. איך גורמים ליותר עסקים ויזמות לפרוח. איך אנחנו גורמים ליותר עסקים לייצר מקומות עבודה שבתורם מובילים להחזר מיסים ותורמים לתוצר. איך גורמים ליותר משקיעים זרים להשקיע כאן (בדומה לעבודה הנפלאה של תוכנית יוזמה לעידוד ההון סיכון הישראלי בשנת 93', שהולידה את תעשיית הון סיכון והסטארט-אפים הישאלית).

רק שהשיח הכלכלי חברתי יתחיל להתמקד לא רק במי לקחת כסף כדי לממן את השירותים החברתיים אלא גם להגדיל את העוגה. לתמוך ביזמות. בעסקים. ביצירת תעסוקה – יהיה לנו ההון שיכול לממן יותר שירותיים חברתיים/אזרחיים. לפעמים זאת שאלה רק של סדר עדיפויות. לפעמים זאת שאלה גם מימונית. אנחנו צריכים לדאוג לשני האספקטים האלה. 

להמשך הפוסט

רולניק לא יגיד לכם במה לבחור

גיא גרימלנד | 17.01.2013 | 22:16

זה ריטואל די קבוע בטורים של גיא רולניק. בסוף כל טור משתרך שובל של טוקבקים. "גיא תרוץ כבר לפוליטיקה", קורא אחד. "גיא, תגיד לנו בשביל מי להצביע כבר". נשמע מפתה משהו. גם אני כשאני קורא כתבה או טור כלכלי שמנתח באיבחת סכין את המטריקס הכלכלי – חברתי של הכוחות הנוכחים, אני רוצה להידמות לו. לבחור כמוהו. לדעת שאם אני נותן את הקול שלי לזה שרולניק נותן את הקול שלו – אז עשיתי את הצעד הנכון. לדעת מה שאול אמסטרדמסקי בוחר. או קרן נויבך (תבחרו אתם את הפרשן הכלכלי המוערך על ידיכם).  גם אני רוצה לרגעים לדעת מה רולניק בוחר – וגמרנו.

אבל זאת הבחירה הקלה מדי. זה אזור הנוחות שבו אנחנו לא מקריבים דבר למען מציאות חיינו. למען החברה שאנו חיים בה. בחירת אינסטנט. תגידו , מה חשבתם: שאם רולניק יגיד לכם במה לבחור – זה הפתרון? השינוי שעבר על חברה מאז המחאה החברתית צריך לגרום לכולנו להתחיל לפקוח עיניים. להבין שאנחנו חיים תחת מערכת כוחות כלכליים חברתיים שאין לה שום סיבה ורצון לשנות. עם גופי לחץ שאין להם שום מנוף לשינוי כלכלי חברתי. שינוי של זה דורש מאמץ להבין את המציאות הזאת. לא להסתפק בלהצביע בבחירות הקרובות כי לפי הפרשן הכלכלי החביב עליכם.

עשו לעצמך טובה, פנו שעה וחצי זמן ולכו לצפות בסדרת העימותים הטלוויזיונים המרתקים של רולניק עם הפוליטיקאים. http://www.themarker.com/tv . פתאום זה כבר לא סדרת ציטוטים חסרת שחר שהמפלגות שולחות בתגובות סדורות לכלי התקשורת. פתאום יש מישהו שמבין כלכלה שמעמיד אותם במקום. הצפייה הזאת. המאמץ הזה. הרצון לזהות מי בורח משאלות ומי לא. זה השינוי שמחייב את כולנו. ההיפך הגמור מתרבות הריאליטי של לדעת מה רולניק מצביע ולעשות גם. 

שימו לב לתשובות של הפוליטיקאים בסרטים. איפה לא נוח להם לדבר. באילו נקודות הם מחליפים נושא. איפה הם מתגוננים. לאיזה שאלה אין להם באמת תשובה טובה.

שימו לב על מה הליכוד נמנע מלדבר. על כך שהצמיחה הכלכלית שיש כאן (ויש כאן) לא חלחלה לדור שלם של ישראלים עניים. על  מעל מיליון ילדים עניים יש בישראל. על כך שעדיין שתי אוכלוסיות ענק לא מחוברות לשוק התעסוקה ולא מתכוונות להיות מחוברות אם ימשך התוואי הנוכחי. אני מדבר על החרדים והערבים.

שימו לב למרצ. איך בעיניהם הטייקונים שווים לחברות הרב הלאומיות. על היעדר ההבנה בין מה זה שיטת שקשוקה לבין מה זה חברות יצואניות, יזמות ותחרותיות. שימו לו איך זהבה גלאון מעדיפה קביעות ונמנעת מלדבר על מאות אלפי ישראלים במגזר הפרטי הלא מחוברים. אצל גלאון אין שיח שמנסה לדבר על צמיחה.עלהגדלת מקורות ההכנסה. על גידול במספר המועסקים בצפון ובדרום.

שימו לב לנפתלי בנט מהבית היהודי. שעדיין לא מקשר בין הקו המדיני שמפלגתו מציעה לבין האופק הכלכלי של ישראל. אין חברה צודקת ואין כלכלה פורחת במשטרים שבהם עם שולט בעם אחר. גם אם בשנים האחרונות סיפרנו לעצמנו סיפור שבו הכלכלה שלנו צומחת למרות שאירופה נגדנו. גם בדרום אפריקה של טרום אפרטהייד סיפרו לעצמם את אותו נרטיב.

שימו לב למפלגת העבודה. לכך שעשר שנים שהיתה בשלטון היתה חלק מהשיטה, שהיום היא יוצאת נגדה. איפה הרצון להילחם במשרד הביטחון. בועדים. איפה הרצון לשפר את המגזר הציבורי. להעלות את הפריון בתעשייה. בעבודה המגזר העסקי המבוסס הוא הדמון. העסקים הקטנים, (חלק אינטגרלי מאוד שצריך לתקן במדינה), הם מנוע הצמיחה היחידי. אין מילה על כל ההסכמים הכלכליים הנדיבים שנתניהו חתם עם קבוצות לחץ במגזר הציבורי (אחיות, רופאים) מהקופה הציבורית. בדומה למרץ, גם מפלגת העבודה עדיין לא מוכנה לגעת בכל הפילים שקיימים בחדר. רק בחלקם.

שימו לב ליאיר לפיד. במשך שנים היה ליאיר לפיד הזדמנות פז להיות סוכן שינוי אדיר על החברה והכלכלה הישראלית, אבל הוא העדיף בטורים שלו לעסוק באשתו. בילדים ובעוד כל מני טורי אפרים קישון. עכשיו הוא רוצה שנאמין לו כשהוא שואל איפה הכסף. גם אני רוצה להאמין. אבל איפה הוא היה קודם. אגב, המלחמה המקודשת במספר השרים בממשלה – נאה – אבל יומרנית וחסרת ערך. עניין של עשרות מיליוני שקלים. איפה המלחמה האמיתית למען המעמד הנמוך בישראל. נגד העוני. נגד אי השוויון. מעמד הביניים לא קורס. העניים כן.

ומה עם ארץ חדשה? מפלגת טרנד שברגעים מסוימים קוסמת לי וברגעים אחרים מפחידה אותי עד אימה. אבל דבר אחד אני לוקח מהם. דבר אחד אני חושב שכולנו צריכים לקחת. אל תחשבו שלאחר ה-21 לינואר אפשר לחזור לתוכניות הריאליטי. אל תחשבו שהמפלגות שלכם יצטרכו להפסיק לעשות חשבון נפש. אל תחשבו שאין לכם מה להתעמת עם המפלגות שבחרתן על מנת שיתמודדו עם הפילים האמיתיים בחדר.

קחו את הסמארטפון וצלמו את שלי יחימוביץ למה היא לא פועלת נגד הועדים ומשרד הביטחון. מתי היא מתכוננת לפעול שהסתדרות תדאג שהעובדים המאוגדים ידעו לדאוג לחברות ולהצלחתן העסקית ולא רק לקביעות. קחו את הליכוד וצלמו את הח"כים שלו. שאלו אותם מתי הם מתכוונים לסגור את הפערים האדירים החברתיים כאן. קחו את זהבה גלאון ושאלו אותה איך היא מתכוונת לעודד חברות להעסיק עובדים בפריפריה אם היא נגד תמריצים והקלות מס. קחו את הסמארטפון וראיינו את יעקב פרי מתמודד עם השחיתות, היעדר התחרותיות, הריכוזיות ויוקר המחייה. קחו את הסמארטפון ושאלו אותם שאלות. אלצו אותם להתמודד עם הפילים שבחדר.

יהיו התוצאות אשר יהיו. תהיה הקואליציה אשר תהיה. אל תוותרו להם שלא להתעסק בכל נקודות המורסה של החברה והכלכלה הישראלית. גם אחרי הבחירות. זהו לוקסוס גדול מדי לאפשר למפלגות להתעסק רק באזורי הנוחות שלהן. ואנחנו חייבים לדבר על זה. עוד ועוד.

להמשך הפוסט

השלג הלבן על דימונה לא מסתיר את מערומיה

גיא גרימלנד | 10.01.2013 | 21:46

"אנחנו מרגישים בחוץ לארץ", "הילדים קיבלו חופש מהגן ועכשיו הם שיחקו קצת בשלג ונהנו". הסבא אלברט הוסיף: "אני פה מ-1956, מיום ההקמה של דימונה, וזו פעם רביעית שאני רואה שלג. זה ממש טוב לקום לבוקר לבן ולהרגיש שינוי בצבעים, מהחום הזה ללבן. העיר לא נראית אותו דבר".

הציטוטים הנ"ל שייכים לעוד אחת מכתבות מזג אוויר שהופיעו באתרי החדשות הגדולים. למה להיות ציניקנים, מקסים, לא?  אבל דווקא כתבת מזג האוויר בדימונה מדגימה עד כמה המעטה הלבן שעטף את העיר הזאת מסתיר מציאות מורכבת. לצד תיאטרון חדש וצעירים שמוכנים להשתקע בעיר, אף צינה לבנה לא יכול להסתיר את מערומי הפריפריה הדרומית.

אז רק כדי שלא נשכח.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2011, מתגוררים בדימונה 32,433 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎-0.6%‏. כלומר יותר תושבים עוזבים את העיר.

סקר של הלמ"ס משנת 2005 (לצערי לא מצאתי נתונים עדכניים יותר, מסתבר שגם לחקור את הפריפריה זה לא שכיח) מראה שבמחוז הדרום נרשם עד 2005 מאזן הגירה שלילי גבוה של כ -4,300- תושבים, בעיקר בנפת באר שבע כשהיישובים ירוחם, דימונה, ערד ובאר שבע (העיר) הם המוקדים העיקריים להיווצרות המאזן השלילי במחוז, עם עלייה במספר היוצאים לעומת מספר הנכנסים ליישובים אלה.

 לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2010, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.  אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תש"ע (2009-2010) היה 65.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2009 היה 6,678 ש"ח. 

יש עוד כמה נתונים לא קלים. 44 אחוז מהשכירים משתכרים בדימונה שכר מינימום. מאזן ההגירה הוא שלילי: 894 מול 590. אם את אישה ואת מתגוררת בדימונה ועובדת כשכירה, המשכורת הממוצעת שלך עומדת על 4,360 שקלים.

זאת דימונה האמיתית, ושום שלג לבן , מקסים ככל שיהיה, יכול לשנות את קליפתה. אז נכון דימונה היא גם הקמ"ג , תיאטרון דימונה וסינמטק.  יש בעיר: מתנ"ס, היכל תרבות, יד לבנים, בית משפט, קופות חולים, מרכזי מדעים, מרכזי ספורט, מרכזי תקשורת, בתי כנסת. יש אפילו 150 מגרשים לבניה בעיר עבור שכונה בשם נוף דימונה שאמורה לקום בתוך יער וחורש טבעי (כך אני קורא באתר נגב נט).  יש מסתבר חזון עבור העיר השלישית בגודלה בנגב: להגדיל אותה עד סוף העשור עד 50 אלף.

מה אנחנו צריכים, דווקא לפני הבחירות: יותר כתבות על המצב הכלכלי החברתי של ערי פריפריה. על מצב התעסוקה שם. על מצב ההגירה. על התעשייה שם. על אופיין. אנחנו צריכים שהפוליטיקאים שלנו יגיעו לשם לא רק כדי לחזות בפלא המקומי: התיאטרון הנהדר שהקימו שם או שלג חד פעמי. אנחנו צריכים לשאול לעיתים יותר קרובות מה קורה בדימונה. לא רק מה קורה במדינת תל אביב. נראה לכם מופרך? בעיני מופרך שאנחנו בכלל קוראים לעיר שכזאת פריפריה. העיר נמצאת בסך הכל 140 ק"מ ממרכז תל אביב. כלום במושגים אמריקאיים. רכבת מהירה והופ אתה במרכז. אבל אצלנו בישראל מה שיוצא מגבולות חדרה – חדרה – רחוק מהלב. רחוק תקשורתית. רחוק ציבורית. רחוק פוליטית. 

בדימונה נזכרים רק שהשלג עוטף אותה פעם בחמש שנים. חבל. 

להמשך הפוסט

מופז, האם אתה יכול לחסל את המחבלים והטרוריסטיים שהורגים את החברה והכלכלה הישראלית?

גיא גרימלנד | 09.01.2013 | 10:40

"תגידו מה שתגידו, כשמדובר בביטחון המדינה, הבן אדם לא זיגזג אפילו פעם אחת. יותר מזה. הבן אדם הרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס". יש הרבה מה להגיד על שאול מופז הפוליטיקאי. על תשדיר הבחירות שלו. אבל אני רוצה להתייחס רק לציטוט אחד מתוכו תעמולת הבחירות של קדימה. לעובדה ששאול מופז רוצה למצב את עצמו כ"מר ביטחון" בזכות העובדה שהוא הרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס. אני מוצא את המשפט הזה שייך לשיח ביטחוני אנכרוניסטי.

מילא ששאול מופז בחר למצב את עצמו דווקא בתחום הביטחוני. מספיק לקרוא את הטור של ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר (פרשנות // קשר השתיקה: האיומים קרסו, הסיכוי למלחמה אפסי – אפשר להעביר כסף לאזרחים) http://www.themarker.com/news/politics/1.1896904 ולהבין שמדינת ישראל צריכה היום פוליטיקאים שמעדיפים למקד את הנושאים החברתיים הכלכליית במקום בעניינים הביטחוניים.
תסתכלו אפילו על נתניהו והליכוד. אפילו הם לא מזכירים את איראן בשבועות האחרונים. כולם היום במערכת הפוליטית מבינים שהסכנה האמיתית לגורלה של ישראל טמון בחוסנה הפנימי ולא באיומים חיצוניים.

תקראו שוב הציטוט מתעמולת הבחירות של מופז. "הבן אדם הרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס". מה הסב טקסט של הציטוט הזה. מופז אומר שהוא לא רק "מר ביטחון, אלא אחד שהיה מוכן בחייו להתמודד עם המציאות הקשה. ללכלך את הידיים. להעמיד את אוייבי ישראל במקום במו ידיו.

אני מצדיע למופז על התרומה ההענקית שלו לביטחון ישראל לאורך השנים, אבל אני חושב שהוא מפספס לא מעט בהבנה שהשיח בציבוריות הישראלית השתנה. אנחנו כבר לא מתרשמים ממבצע חשאי של אהוד ברק מתחפש לטכנאי בסרבל לבן במבצע ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, תמונה ששימשה אותו בעבר על כנף המטוס בתעמולת הבחירות.

מופז תקשיב – אני ועוד רבים אחרים בציבוריות הישראלית כבר לא מחפשים מי שמפרק מחבלים בתרגיל קרטה. אנחנו מחפשים את מי שיפרק במו ידיו את על החסמים שמונעים מישראל למקום טוב יותר כלכלית וחברתית. אנחנו מחפשים מישהו שיחנוק במו ידיו את השחיתות. אנחנו מחפשים מישהו שיזכיר לפוליטיקאים יום יום איך משלבים אוכלוסיות מודרות ואיך מונעים מפערים חברתיים העצומים להתרחב. אנחנו מחפשים מישהו שילך מכות עם הרגולטורים כדי שלא ירדמו בשמירה. אנחנו מחפשים מי שיזיע כדי לגרום לכך שהחינוך במדינת ישראל, מערכת הבריאות הציבורית והכלכלה הישראלית יצעדו קדימה ולא אחורה.

מופז, האם אתה יכול לחסל את המחבלים והטרוריסטיים שהורגים את החברה והכלכלה הישראלית?

תשדיר התעמולה של מופז

להמשך הפוסט

סקסים וקלים למגע: איך יראו הגאדג'טים בתערוכת CES?

גיא גרימלנד | 03.01.2013 | 10:47


תערוכת הגאדג'טים הגדולה בלאס וגאס עומדת להתחיל בשבוע הבא. הנה חמש מגמות טכנולוגיות שאני מאמין שיאפיינו את הגאדג'טים השונים שיוצגו שם. 

  1. אנחנו דור שהולך ומתחבר ליותר מכשירים. כבר כיום 6% מבתי האב מחזיקים ברשותם יותר מ-15 מכשירים אלקטרונים. כיום יש 10,000,000,000 מכשירים אלקטרוניים שמחוברים לרשת האינטרנט. הצרכנים כבר לא מסתפקים במוצר אחד. לכל אחד בבית יש כמה מוצרים אלקטרוניים מחוברים לרשת. ולשם מנסות יצרניות המוצרים לכוון. לפיתוח גאדג'טים שונים שיתאימו לא רק לאנשים שונים אלא לצרכים שונים עבור אותו צרכן. 5 אינץ, 7 אינץ או 10 אינץ. לעבודה בבית קפה. למשרד. לבית. ומצד שני רואים התלכדות של מוצרים למוצר אחד. אם פעם היה לנו מחשב אחד לצריכת ויצירת תוכן, היום לצד מגמת מכשיר לכל שימוש – תעשיית המחשבים מולידה קטיגוריה חדשה של מוצרים. מחשב אחד שעושה הכל. הוא גם לאפטופ וגם טאבלט. הוא גם מחשב נייד והוא גם מחשב נייח. הוא הסמארטפון החדש של עולם המחשבים. 
     
  2. 80% מהצרכנים מעדיפים כיום לגעת במסכים על פני עכברים. דוגמא קטנה מהאולטרבוקים שנמכרו עם מערכת הפעלה חלונות 8 מבוססי מגע. 28% מהם עד כה, כשליש, נמכרים עם טאץ. זה רק ילך ויגבר. ובנוסף גם קשה לחזור לאחור. מרגע שצרכן נחשף ליכולת שלו לגעת במסך, הוא מתקשה להשתמש במחשב שכולל רק עכבר. בתערוכה נראה הרבה מאוד טאץ' במסכים בגדלים שונים. התופעה הזאת שהחלה מהסמארטפונים חודרת לכל מכשיר. 
     
  3. המחשבים הופכים לדקים וקלים יותר וזה רק הולך להשתפר. לדוגמא, מספר המחשבים הניידים שהם דקים מאינץ אחד (2.54 סנטימנטר) או פחות גדל פי 18 בשנה האחרונה. לגבי משקל המחשבים, יש אולטרבוקים ששוקלים כיום פאונד אחד (454 גרמים). כמשקל חמש חפיסות קלפי משחק. יותר אלמנטים של עיצוב משתמשים יבואו לידי ביטוי בתערוכה. הצרכנים כבר לא שואלים את עצמם אך ורק מה כוחות המיחשוב שעומדים מאחורי כל גאדג'ט אלא איך הוא נראה ועד כמה נעימה האינטראקציה איתו. 
     
  4. אבטחה הולכת למלא חלק קריטי בעולם המיחשוב. כולם שומעים על התקפות סייבר. וירוסים שמשתוללים. אנחנו יותר מחוברים לאינטרנט אבל נאלצים לאבטח את עצמנו יותר ככל שאנחנו קונים יותר ברשת ונותנים בה אמון. יצרניות המחשבים ממשיכות לפתח אפליקציות וחומרה שנותנות אבטחת מידע. אל תתפלאו אם המחשב שלכם יתריע בפעם הבאה כשהוא ייגנב. ולא רק זאת שהוא עצמו יצלם את הגנב וישלח תמונה למשטרה. לצד חויית המשתמשים, נראה יותר גאדג'טים שמציעים גם יכולות אבטחה משופרות שתפקידם לתת לנו תחושת אמון וביטחון רבה יותר. 
     
  5. מיחשוב תפיסתי (נשמע לא משהו בעברית) או בשמו באנגלית – perceptual computing, הולך לתפוס חלק משמעותי משנת 2013 ואילך. האם ידעתם ש-QWERTY ,הסידור הנפוץ ביותר של מקשי המקלדת באנגלית, הומצא על ידי הממציא כריסטופר שולס, בשנות השבעים של המאה התשע עשרה? כיום לא מעט שחקניות מיחשוב מאמינות שהעידן של המקלדת והעכבר הולך להשתנות לטובת אמצעי תקשורת אחרת. מגע (טאץ) הוא רק אחד מהם. בשנים הקרובות נראה המשך התפתחות של אפליקציות מסוגן של SIRI ודרגון שיאפשרו לנו להפעיל את המחשב באמצעות קול ("מחשב, מצא לי את המסעדה התאילנדית הקרובה אלי") ומחוות גוף (קינקט למחשב). 
להמשך הפוסט

איך לעזור לחלשים?

גיא גרימלנד | 01.01.2013 | 22:32

איך לעזור לחלשים? זאת הרי שאלת המפתח בבחירות האלה, אלא אם אתם מקבלים את הנרטיב שמנסות לשווק לכן לא מעט ממפלגות המרכז, מימין ומשמאל, שמכוונות למעמד הביניים. אבל אם נהיה שנייה קצת יותר ביקורתיים וקצת יותר ספקניים לגבי המסרים השיווקיים שמפמפמים לנו שוב ושוב על מעמד הביניים, נגלה שהבעיה הקשה יותר של מדינת ישראל היא לא במעמד הביניים, אלא במעמד הנמוך. בחלשים.

פרופ' דן בן דוד מצא במחקרו ב-2010 כי שיעור העוני, המחושב לפי שיעור המשפחות שהכנסתן לנפש סטנדרטית נמוכה מרמה כלשהי, המכונה קו העוני בישראל, (כמחצית ההכנסה החיצונית לנפש סטנדרטית), נע בין 32% ל-34% בין השנים 98 ל-2009. מדובר בשיעור גבוה במידה ניכרת משיעור העוני הממוצע במדינות ה-OECD. בשנת 2011 היו בישראל 442,200 משפחות עניות, שהן 1,838,600 בני אדם, ומהם 860,900 ילדים (מקור: דו"ח העוני שפרסם באחרונה המוסד לביטוח לאומי). בסך הכל נוספו בשנה החולפת למעגל העוני 63.8 אלף ישראלים. כלומר – בישראל יש יותר עניים לעומת אירופה, ומספרם הולך וגדל (ב-99 היקף העוני של המשפחות העובדות עמד על כמחצית משיעורו כיום).

מדד ג'יני של ההכנסה הפנויה מלמד כי האי-שוויון בישראל גם הוא מהגבוהים במדינות המפותחות: מדד ג'יני בישראל הוא 0.371, לעומת ממוצע של 0.314 במדינות ה-OECD . אפשר להסכים שבישראל אי השוויון והעניים הם הבעיה החריפה ביותר. יותר ממעמד הביניים. אז למה מתעקשות המפלגות לכוון את המסרים שלהן אך ורק למעמד הביניים? אבל נניח לזה לרגע. ונחזור לשאלה במשפט הראשון: אז אין לעזור לחלשים.

אם אתם תומכים בגישה כלכלית בעלת מאפיינים סוציאל דמוקרטיים, די ברור לכם שצריך לעזור לעניים (גם על חשבון מעמד הביניים) וגם די ברור לכם איך לעשות את זה: להעלות את ההוצאה הציבורית על שירותיים חברתיים. אבל איך מגדילים את ההוצאה הציבורית על השירותיים החברתיים. אחת מהשתיים, או על ידי הגדלת הכנסות המדינה כדי שיהיה מספיק כסף להעביר להוצאה על שירותיים חברתיים, או על ידי קיצוץ הוצאות והעברת תקציבים לטובת החלשים. כלומר סדר עדיפות כלכלי שונה.

נניח שניה לשאלה איך בכלל נכון לעזור לחלשים, והאם במתן בתשלומי העברה (תשלומי העברה הם כספים שמעבירה ממשלה לאזרחיה באופן ישיר ללא זיקה לתרומתם לתוצר הלאומי ולא בתמורה לפעילות הכלכלית של המקבלים) אנחנו מנציחים ומשמרים את המצב או מתקנים אותו. ונעבור לשאלה המעניינת מניין יבוא הכסף: בקיצוץ או בהגדלת הכנסות תקציבי הממשלה. 

אם מבקשים להגדיל משמעותית את תקציב הממשלה, אז אפשר להניח שהגדלה תבוא ממסים שיוטלו על הציבור הרחב. על מעמד הביניים. על המגזר העסקי היצרני והתחרותי בשווקים. הגיע הזמן שפוליטיקאים יאמרו זאת בצורה ברורה: כן , אנחנו מאמינים שהגדלת השירותים החברתיים ועזרה לחלשים צריכה לבוא מהכיס של כולנו. וממעמד הביניים בעיקר. למה? כי אין ארוחות חינם בכלכלה. מעמד הביניים יצטרך לממן את התקציבים החברתיים כי אין ממקום אחר לקחת. מס על העשירים ביותר הוא אולי צודק אבל ההכנסות ממנו הן לא מקור שממנו אפשר לממן את כל השירותים החברתיים המתוכננים. 

הגיע הזמן שהמפלגות גם תאמרנה בצורה ברורה, 'כן אנחנו חושבות שהטלת מיסים על המגזר העסקי על מנת לצמצמם את הפערים החברתיים מוצדקת –גם במחיר של פגיעה בצמיחה כלכלית ובהשקעות הזרות ובתעסוקה של אותן חברות'. למה? כי אין ארוחות חינם במאקרו כלכלה. הטלת מיסים מבריחה משקיעים וחברות.
בהערת אגב, הגיע הזמן גם להשתחרר מהסיסמאות של לעזור רק לעסקים קטנים כדי לעזור לחלשים על ידי צמיחה כלכלית. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא לא באיזו סוג חברה אנחנו מעודדים אלא איך מעודדים את הון אנושי, תעסוקה ופריון גבוה. זה לא משנה אם מדובר בחברת סטארט-אפ או חברה גדולה. כל מה שצריך לעניין אותנו בהקשר של עזרה לחלשים באמצעות תעסוקה והחזר מיסים הוא האם הצעד הזה מעודד צמיחה כלכלית או לא.
רק מודלים כלכליים רציניים שמחשבים את התשואה בעידוד המגזר העסקי יכולים להבין באילו חברות כדאי לעזור כדי שהללו יהיו בישראל, יעסיקו אנשים מהשכבות החלשות בשכר טוב – ובעיקר ממשלת ישראל תראה מהן מיסים כדי לממן את אותם שירותים חברתיים.

אני קורא בימים האחרונים על ביטול חוק עידוד השקעות הון ונחרד מחוסר ההבנה. לחוק הזה צריכה להיות תכלית אחת: ליצור צמיחה. לעודד תעסוקה בפריפריה, לקבל חזרה מיסים על השקעות כדי שאותם מיסים יחזרו למשלם המיסים הישראלי. זה מה שחשוב ותו לא. כמה שווה כל שקל שמדינת ישראל השקיעה ואיך הוא חזר למדינה. כי אחר כל אותו שקל חוזר להשקעות חברתיות. 

ומצד שני, זה לא כל הסיפור. גם נושא הטיפול בהוצאות צריך להיות ברורים. הגיע הזמן שהמפלגות יאמרו זאת בצורה ברורה שאי אפשר לעזור לחלשים ללא התעסקות עם גופים עצומים כמו ביטחון וגופים כלכליים שפועלים בשווקים ללא תחרות. הגיע הזמן שהמפלגות יאמרו שאי אפשר לטפל בחלשים גם ללא טיפול במגזר הציבורי שבחלקיו הרבים לא יעיל ולא מספק פריון גבוה או הוועדים החזקים הלא תחרותיים.

הגיע הזמן שהפוליטיקאים יאמרו שאי אפשר לעזור לחלשים ללא הבנה שלכלכלה יש קשר ברור לתחום המדיני ביטחוני. לכמה כסף המדינה משקיעה בביטחון והאם היא משקיעה בשלום. הגיע הזמן שהמפלגות יאמרו שאי אפשר לעזור לחלשים ללא התעסקות עם סדר העדיפויות בממשלה.

מפלגה שלא מטפלת בכל הנושאים האלה. שמסמנת את המגזר העסקי כמקור הכנסה בלעדי למימון החלשים ולא מבקשת לטפל בסדרי העדיפויות הכלכליים והמדיניים– לא יכולה לבוא בלב שלם לציבור ולבקש את קולו. אם רוצים לטפל בחלשים, צריך להבין שזה עסקת חבילה. טיפול ברגולציה, בשחיתות, בחרדים, בתחרותיות, באופק המדיני, בביטחון, במגזר העסקי ובמעמד הביניים. 

עוד מעט בתשדירי הבחירות, שימו לב טוב טוב למסרים של המפלגות. אבל בעיקר, למה הן לא אומרות. למה הן לא מתייחסות. לאיזה סוגי פתרונות הן מציעות ומה ההשלכות בכך שהן לא נוגעות באותם פתרונות.  
 

להמשך הפוסט

כשאורי אורבך מסכים עם דב חנין

גיא גרימלנד | 27.12.2012 | 17:36

 

הפוסט הזה לא כולל מחשבות סדורות. כלומר, בניגוד לטורים אחרים שלי, אין בו פתיח, גוף, סיום. רק מחשבות ספורדיות. אני כבר 24 שעות מתחבט אם אני שמח או עצוב מהביקור שלי אמש בפאנל מועמדים לכנסת לקידום חוק המשפחות המיוחדות.  חודש לפני בחירות, אתם רואים את התמונה עם הכיסאות הריקים. היחידים שלא הגיעו אמש לכנס הן המפלגות דגל התורה, ש"ס וקדימה. דפני ליף המנחה הסבירה מעל הבמה במרכז "נא לגעת" ביפו להורים מרובי הדאגות והקמטים שצריך לזכור את זה בקלפי. נדמה שאין אחד שלא ישכח את זה.

  1. לפאנל הגיעו אילן גילאון ממרצ, דב חנין מחד"ש, עמיר פרץ מהתנועה, אורי אורבך מהבית היהודי, אריה קינג מעוצמה לישראל, עו"ד קארין אלהרר מיש עתיד, איתן כבל מהעבודה, גיסין מידד מדור – הגימלאים, דניאלה יקירה מעם שלם ודוד רותם מהליכוד-ישראל ביתנו . אורי אורבך הסביר על הבמה שבאופן נדיר הוא מוצא את עצמו מזדהה עם דב חנין ביחס לאופן שבו המדינה מתפרקת מאחריותה הקולקטיבית החברתית לאזרחים. במיוחד משפחות שנושאות על גבן את הצורך והחובה לכלכל בן משפחה עם מוגבלויות/נכות. 50 עמותות וגופים חברו יחד והקימו את הקואלציה שעומדת מאחורי ניסוח מצע החוק והעקרונות שמאחורי חוק המשפחות המיוחדות. למה זה תפקידן? שאלה טובה. בעיקר, כי הגענו למצב שאם לא גופים חוץ פרלמנטרים יעשו זאת, חלק מחברי הכנסת יעדיפו לעסוק בחקיקה פרלמנטרית בנושאים יותר זוהרים.
  2. 750 אלף בעלי מוגבלויות חיים היום בישראל
  3. אם אתם לא סבורים שמדינת ישראל צריכה לדאוג מוסרית למשפחות שמגדלות ילד עם לקוח או נכות, אז רק דעו שניתוחים כלכליים שעשו גופים בקואליציה מראים שזה כלכלי ומשתלם שמדינת ישראל תדאג שהמשפחות יוכלו לטפל בילדים עם מוגבלויות בגיל צעיר כדי שלא יהוו נטל ככלכלי על המדינה בגיל מבוגר (ראיתם כולכם אני מניח את מה שאירע במוסד איתנים)
  4. אני מודה ביושר שלא יצאתי אופטימי מהפאנל אמש. אהבתי את מה שאורי אורבך אמר: "בגדול אני מזדהה עם ההצהרה העקרונית שצריך להעצים את המשפחות שמטפלות בנכים / בעלי מוגבלויות מכיוון שהם אלה היחידים שיכולים, אבל צריך לראות מה העלויות התקציביות של חוק שכזה". לפחות הוא היה כנה. לא מעט הצעות חוק אזרחיות לא מצליחות להגיע כלל להשלמת חקיקה.
  5. בסוף הכל תלוי באוצר, כי לא משנה אם הצעת החוק תאומץ כהצעת חוק קואליציונית, או פרטית, וגם אם משרד הרווחה יאמר שהוא בעד, תמיד זה יצטרך לעבור את מסננת פקידי האוצר. אמש אמר לי בעל תפקיד פרלמנטרי – "הם בקלות יכולים לומר למשרד הרווחה שאם הוא מאמץ את הצעת החוק הזאת, שיוותר על משהו אחר". משחק סכום אפס. אי אפשר להיות חברתיים כל הזמן.
    יש לי לכך שלוש תשובות: האחת, כל תחשיב כלכלי מראה שטיפול בילדים עם מוגבלות בגיל צעיר רק חוסכת למדינה. שתיים, כל מדינה וגם ישראל צריכה לשאול את עצמה מה המחוייבות המוסרית שלה לטפל בחלשים. אנחנו נמדדים לא רק במצוינות שלנו אלא במה המרחק של החזקים מהחוליה האחרונה בשרשרת. שלישית, הגיע הזמן לשינוי דיסקט, לא עוד פוליטיקה סקטוריאלית. מפלגה לחרדים. מפלגה לעולים מרוסיה. אלא מפלגות עם DNA אחר.
  6. יו"ר המפלגה היחידי שהגיע אמש היה יאיר לפיד ואשתו ליהיא. אפשר להיות ציניקנים ולומר שזה מכיוון שיש לו ילדה מיוחדת. ואפשר גם פשוט לציין את העובדה הזאת ושכל אחד יתן את הפרשנות שלו לאיך הוא מפרש את העובדה שיו"ר מפלגה יחידי שטרח להגיע זה הוא.
  7. דפני ליף הקסימה אותי.
  8.  לא כל הצעת חוק היא עניין רק של כסף. עקרונות הצעת החוק מדברת על הזכות לקבל מידע נגיש על זכויות, שירותים ומסגרות, מיצוי זכויות תוך התחשבות באורח החיים התקין של האדם במשפחה, מתן שירותים תוך התאמה לייחוד, לשפה ולתרבות של בן האדם והמשפחה. וייצוג של המשפחות בוועדות הציבוריות.

זה לא כל כך מופרך, נכון? 
קרדיט תמונות: וידאו בייקרי – שיווק בוידאו 

להמשך הפוסט

הפילים בחדר שהמפלגות לא מדברים עליהם

גיא גרימלנד | 26.12.2012 | 08:23

 באנגלית יש ביטוי the elephant in the room , כלומר הפיל החדר. דבר שכולם מודעים לו אך איש לא ישוחח אליו. בימים האחרונים מופנות אל המפלגות שורה של שאלות ונקודות להבהרה לגבי מדיניותם הכלכלית. זאת נוכח הגירעון התקציבי הצפוי שנע בטווח של 15 עד 20 מיליארד שקלים. הרבה מאוד תשובות מספקות המפלגות. חגיגה דמוקרטית, אבל לא הכל נאמר על פני השטח. זה הפיל בחדר. אותו דבר שלא רוצים לומר אותו למרות שכולם מודעים לו.

במפלגת הליכוד ישראל ביתנו מדברים רבות על צמיחה כלכלית. על החשיבות של חברות עסקיות, יצוא, תעסוקה. שטייניץ אוהב לומר שמדינת ישראל היא אחת הכלכלות הצומחות ביותר באירופה בתקופה האחרונה. הפיל בחדר הוא כמובן הדיון על הנושא הכלכלי ואי שוויון. מבט חטוף בפרויקט המרשים שערך אתמול עיתון כלכליסט שהפנה סדרה של שאלות למפלגות ואיך הן נערכות להתמודד עם המציאות הכלכלית, מגלה שהליכוד נעדר מהן. התנועה, יש עתיד, העבודה ושאר המפלגות הגדולות והקטנות לוקחות חלק בשיח הכלכלי חברתי. האם ייתכן שהמפלגה הגדולה ביותר לא תשתף את אזרחי ישראל במדיניות הכלכלית? האם ייתכן שעצתם של יועצי האסטרטגיה לא לדבר על כלכלה מכיוון ש-2013 תהיה שנה של קיצוצים, תגבר על האינטרס הציבורי להבין כיצד מתכוונת הליכוד ישראלי ביתנו להתמודד עם הגרעון התקציבי העצום שמונח לפתח ישראל? תפקידה של העיתונות, הבלוגספירה והאזרחים הוא לדרוש שוב ושוב מהמפלגה להסביר את עמדותיה הכלכלית ולהבין טוב יותר לא רק איך היא מתכוונת לגרום לצמיחה כלכלית אלא גם להתייחס לשנת התקציב הקרובה.

פיל נוסף שמפלגת הליכוד ישראל ביתנו לא מתייחסת אליו הוא כמובן נושא אי שוויון בחברה הישראלית. מדד ג'יני שמגדיר את פערי השוויון בחברה קובע שישראל היא אחת המדיניות האי שוויוניות ב-OECD. כששטייניץ מדבר על הצמיחה הכלכלית המרשימה של מדינת ישראל הוא כמובן לא מזכיר את הפערים החברתיים והאי השוויון בחברה הישראלית. על כך שהעשור האחרון היה עשור שבו מדינת ישראל צמחה אבל היו חלקים מסויימים שנשארו מאחור והשכבות החלשות והשכבות החזקות ביותר התרחקו עוד יותר אחת מהשניה. יש לכך גם קשר לצמיחה. הניו יורק טיימס מפרסם מאמר מכונן שמספר איך בשנים האחרונות יותר ויותר כלכלנים רואים דווקא באי שוויון לא תוצר של צמיחה כלכלית אלא צד נוסף של אותו מטבע. המשמעות היא שאי שוויון יכולה בעצמו לפגוע בצמיחה כלכלית. מדינות שלא יטפלו בפערים בחברתיים יפגעו בצמיחה הכלכלית שלהן בשנים הבאות. 

במפלגת יש עתיד הפיל בחדר הוא כמובן השכבות החלשות. הן לא קיימות בשיח הכלכלי חברתי של יאיר לפיד. כמעט כל המסרים התקשורתיים נוגעים למעמד הביניים. האם מצבו הכלכלי של מעמד הביניים רע יותר מאשר השכבות החלשות ביותר בחברה? כן כי יוקר המחייה משפיע עליו מאוד, אבל הוא לא הסובל העיקרי במציאות הישראלית. קחו לדוגמא את נושא המיסוי,  לפי מחקר של ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל ב-2009, מעמד הביניים הישראלי משלם כמעט הכי פחות מס הכנסה בעולם. מירב ארלוזורוב, פרשנית כלכלית בכירה מבהירה זאת היטב במאמר שפרסמה בו היא כותבת "חוסר הצדק בהפחתת המסים הישירים אינו מצוי בבעלי השכר הגבוה, אלא דווקא בבעלי השכר הבינוני. הם אלה שמשלמים כיום מעט מס על שכרם, לא העשירים".

פרופ' מומי דהן חוזר בשנה האחרונה על האימרות הצודקות שלו כי הבעיה העיקרית שהוא מוצא היא דווקא בפערים החברתיים שהולכים ומתרחבים. אצל העניים והעשירים. לא אצל מעמד הביניים. אבל אצל יש עתיד לא מדברים על העניים. למה? 

בתנועה של ציפי לבני מאוד קשה להבין מה בדיוק המצע הכלכלי החברתי. הנה מה שהמפלגה ענתה אמש ביחס לאחת השאלות שהופנו אליה בנוגע לאיך תתמודד עם הגירעון התקציבי. 

"התנועה: הגירעון גדול הרבה יותר. כדי לעמוד ביעד הגירעון החריג של 3% שנקבע על ידי ראש הממשלה תידרש פעולה משולבת של התאמות שיגיעו ל־20 מיליארד שקל. אנחנו מאמינים שהמצב הכלכלי קשור לשינוי סדר עדיפות לאומי והחלטות מהותיות שיש לקבל בנוגע לתהליך המדיני, שיוויון בנטל, תקציב הביטחון, שוק הדיור, מיסוי ועוד". 

הבנתם משהו מהסלט הזה? 

במפלגת העבודה הפיל שבחדר הוא הקשר שבין תפיסת העולם הסוציאל הדמוקרטית לצמיחה כלכלית. קודם כל, מי שטוען שהמדיניות הכלכלית של העבודה מופרכת ותביא לאבטלה המונית – לא צודק. אנחנו רואים את המודל הכלכלי חברתי של העבודה כבר עובד במדינות סקנדינביה. סוציאל דמוקרטי אינו משמעותו כי מודל כלכלי מיושן ומאובן. הפיל בחדר הוא שכדי להשיג אותו אין ברירה וצריך לקבל החלטות קשות שעשויות לפגוע בצמיחה הכלכלית, ביצוא ובתעסוקה על מנת להקטין פערים חברתיים. כששלי יחימוביץ אומרת שצריך להעלות מס חברות היא צריכה גם להזכיר את הפיל שבחדר שכרוך באותה נשימה בצעד שכזה, הברחת משקיעים זרים ופגיעה אפשרית בתעסוקה. אבטלה גוברת. לא כמו ששטייניץ מתאר. אבל כן, זאת התוצאה הצפויה בעידן גלובלי שבו מדינות מתחרות על השקעות זרות ופעילות מרכזי פיתוח ויצור של תאגידים וחברות, שמעסיקים מאות אלפי ישראלים. 

כששלי יחימוביץ אומרת שצריך לקחת כסף מחברות ומעסיקים היא לא מזכירה שמס החברות בישראל עומד על 25% – בדומה לממוצע של OECD (הבעיה היא שאין מס חברות מופחת לעסקים קטנים ובינוניים כמו ב-12 מדינות אחרות באירופה), והיא לא מזכירה שכל העלאה שלו עשויה לגרום לפגיעה ביצוא ובתעסוקה. תעסוקה משמעותה גם החזר ממיסים מהעובדים ומהחברות עצמן למדינה. במציאות הגיאופוליטית הישראלית, לא טריוואלי שהשקעות זרות יגיעו לישראל. אי אפשר להמשיך ולומר שהחברות ימשיכו להשקיע כאן כי ההון האנושי הוא מצוין. הוא לא. אתמול הלמ"ס פרסם ששיותר ויותר בעלי תואר שלישי בוחרים לחיות בחו"ל. רמת המצוינות במערכת החינוך עדיין צריכה להשתפר. צריך גם לזכור שסטארט-אפ ניישן ממוקדת כיום בין גדרה וחדרה. מי שרוצה לעודד חברות להגיע לפריפריה, חייב לומר גם ביושר איך הוא מתמרץ אותן לנהוג כך מבחינת מיסוי.

 בשורה התחתונה, אי אפשר שלא להזכיר שהתמודדות עם בור תקציבי של 20 מיליארד שקל היא מסובכת ומורכבת ואין למפלגה אחת פתרון קסם. המגזר הציבורי, המגזר העסקי הפרטי, הביטחון, המציאות המדינית עם הפלסטינים כולם כוללים פילים. מה עושים? הופכים לקוראים ביקורתיים. ושואלים מה לא נמצא בטקסט של המפלגות. מה לא נמצא בטקסטים שמדקלמים הכלכלנים. ובעיקר – ממשיכים לשאול שאלות ולדון בנושאים החברתיים הכלכליים. אחרת הפיל הגדול שבחדר ימשיך להיות המסך העשן שחלק מהפוליטיקאים מטילים עלינו כדי להימנע מדיון לגבי איך תיראה ישראל ב-2021.

 

 

להמשך הפוסט

לא רוצים רובוטים בכיתות הלימוד

גיא גרימלנד | 21.12.2012 | 19:50

"היתרון הגדול של הטכניון הוא ביכולת שלו ללמד את הסטודנטים לפתור בעיות ולחשוב עצמאית. בזכות הלימודים בטכניון יש לי בסיס לעבוד עם שפות פיתוח ופלטפורמות שונות. אין לי בעיה לעבור משפה לשפה ומפלטפורמה לפלטפורמה", כך אמר לי אילון שטיינר, שלמד מדעי המחשב ב-1998-1994, במוסד הטכניון בכתבה שפרסמתי ב-2011 ("שעת הט'"). שטינר מבטא תחושות של לא מעט ממהנדסי היי-טק שהכרתי לאורך השנים. רוב הסטודנטים שמסיימים לימודי מדעי מחשב או הנדסות שונות מגלים בשנה הראשונה לאחר סיום התואר שהמציאות בשטח שונה מאוד מהתיאוריה שספגו באקדמיה הישראלית.
באוניברסיטאות לא באמת מכשירים את בוגרי מדעי המחשב והנדסות להיות מהנדסים, אלא מקבלים רקע תיאורטי עמוק שעוזר להם לפתור בעיות. הרקע התיאורטי במדעי המחשב מיועד לשמש כמצע לבסיס שעליו תיעשה בהמשך עבודת הפיתוח בתעשיית ההייטק. מה כן מלמדים באוניברסיטאות? לחשוב. כל שפות פיתוח תוכנה והאלגוריתמים השונים הנלמדים מביאים את הסטודנט כך שברגע שיצטרך להתמודד עם אתגר טכנולוגי חדש, יהיה לו את הכלים איך להתמודד עם הבעיה. לחשוב. רק היום יצא לי לשוחח עם קרובת משפחה שלומדת מדעי המחשב באחת מהאוניברסיטאות בארץ שסיפרה לי שבזכות לימודי שפות פיתוח תוכנה, היה לה קל להשתלט מהר מאוד על שפת פיתוח פייתון עימה נאלצה להתמודד באחרונה.

"אנחנו נותנים לסטודנטים בסיס רחב של ידע, לא מכשירים אותם לפתור בעיות ספציפיות", הסבירו לי אז בטכניון באותה כתבה. צודקים. למה אני מזכיר את העניין הזה? כי קצת שכחנו בשבועיים האחרונים את החשיבות של הקניית חשיבה עצמאית במערכת החינוך. בשבועיים האחרונים הסנגורים והקטיגורים של משרד החינוך דנים בשאלה לגבי תקפות תוצאות מבחני הטימס הבינלאומיים. תזכורת קצרה למי שלא מעורה בפרטים: לפני כשבוע פורסם כי תלמידי ישראל הגיעו למקום השביעי במבחני טימס במתמטיקה. מסתבר שבין 2007 ל–2011 זינקה ישראל 17 מקומות בדירוג הבינלאומי של מבחני המתמטיקה, ממקום 24 הישר למקום 7 בעולם.
בווינט פרסמו שמדו"ח מרכז ההערכה שאחראי למבחנים, TIMSS & PIRLS, עלה כי כ-22% מאוכלוסיית התלמידים לא נכללו בהערכה. מדובר בחרדים, בערבים בבתי ספר במזרח ירושלים ובתלמידי החינוך המיוחד. ובנוסף חלו שינויים בתרגום המבחן שלא אפשרו השוואה לאחור. ובכלל תלמידי ישראל למדו באופן משמעותי אך ורק על אותם תכני לימוד שעליהם נבחנו. הכל כדי להוציא את הציונים הגבוהים בדירוג. הסנגורים טוענים שהביקורת האחרונה נואלת מכיוון שטוב שמערכת החינוך הכינה את התלמידים ודאגה שיטרחו ויתכוננו על התכנים שעליהם יבחנו. שכן איך בדיוק רוצים שתלמידי ישראל יצליחו במבחנים אם לא יתכוננו?

בלהט הויכוח נדמה שכולנו שכחנו מה תפקידה של מערכת החינוך. כן, אנחנו רוצים שתלמידי ישראל יהיו מצוינים במבחני טימס, פיז"ה ומיצ"ב. כן כן אנחנו רוצים אותם מצוינים במדעים, מתמטיקה ובמקצועות אחרים. אנחנו לא רוצים פערים גדולים מדי בין החלשים לחזקים למרות שאנחנו רוצים להאדיר את המצוינים. ואנחנו בטח שלא רוצים שהחרדים לא יהיו חלק, מכיוון ש-עד 2015 50% מתלמידי כיתה א' יהיו בחינוך הערבי  / חרדי.
אנחנו רוצים שתלמידי ישראל ימשיכו להיבחן מדי שנה – שנתיים ולקבל תוצאות שיעידו על מצבם. כי כמו בכל חברה עסקית מסודרת, אין ניהול איכותי בלי מדידה. אין שיפור אם אנחנו לא יודעים מה מיקומנו ולאן אנו שואפים להגיע. אבל אני מקווה שקודם כל חשוב לכולנו שתלמידי ישראל ילמדו לחשוב (אגב נוכח כל האלימות והגזענות שפושה אפשר גם להוסיף לכך שיהיו בני אדם קודם כל). אבל אם להתמקד בעניין החשיבה העצמאית והיצירתית, אנחנו בטח לא רוצים רובוטים בכיתות הלימוד שרק משננים חומר ומקיאים אותו.

המשימה שלנו היא ללמד את התלמידים איך ללמוד ולהתמודד עם בעיות או אתגרים שהם טרם נתקלו בהן. אנחנו רוצים שילדינו יהפכו למבוגרים שיודעים ללמוד יותר מאשר שיהיו מלומדים. 

אנחנו צריכים להיות סזיפים בשאיפה שלנו לדעת בכל רגע נתון מה מצב תלמידנו ואיפה אנחנו ביחס לשאר העולם וביחס למטרות שהצבנו לעצמו כדי להבין האם השתפרו או לא. אבל קודם כל אנחנו צריכים שהבסיס הראשוני להפוך את תלמידי ישראל לאזרחים טובים שתורמים לכלכלה ולחברה היא דרך פיתוח כלי חשיבה והתמודדות עם האתגרים לבוא. בוודאי בעידן שבו הטכנולוגיה והמידע נגישים בלחיצת עכבר. כשאתה חושב על זה, זה באמת פחות חשוב אם תלמידי ישראל הגיעו למקום שביעי או 12 במתמטיקה.

 

להמשך הפוסט