במשך חצי השנה האחרונה ביליתי הרבה בבושוויק, ברוקלין, שכונה של מעמד הפועלים, לצורך כתבה למרקרוויק. הלכתי לבדוק את המקום שסיפרו לי שהוא הכי "קול" בניו יורק. סיפרו לי שאמנים חסרי פרוטה, גייז והיפסטרים מציפים את בושוויק והופכים אותה למה שפעם היו סוהו, טרייבקה והווילג' ומאוחר יותר ויליאמסבורג. אפילו הסדרה "בנות" מבוססת על החיים כאן. חשבתי שאני מגלה את אמריקה אבל גיליתי שאמנים צעירים ואנשי נדל"ן גם מישראל כבר גילו אותה מזמן. והחגיגה כולה לא יכולה הייתה להתרחש בלי חסידי סאטמר.

יצאתי עם כתבה של 6000 מילה. נתן דביר צילם תמונות יפהפיות ומטבע הדברים, "הוויק" לא יכול היה לפרסם את הגרסה המלאה. החלטתי להעלות את הגרסה המלאה לבלוג כולל צילומים וקטעי וידיאו שלא יכולתי לשלב בכתבה בעיתון המודפס. הרבה מאד אנשים שיתפו עמי פעולה לצורך הכתבה הזאת. יחדיו הם פרשו סיפור שהוא לדעתי מרתק. אז אם אתם מחובבי התפוח הגדול והמתרחש בו, ואם מתחשק לכם לצלול לתוך כ-6000 מילה כדי ללמוד הרבה יותר על מקום שהוא מאד יוצא דופן בניו יורק, אז הדקו את החגורות וצאו לדרך.

 ****

יולה בארי היא זמרת מוכשרת, כריזמטית ובעלת פנים חתוליות. כאשר היא עולה על הבימה מלווה על ידי ששה-שבעה מוסיקאים הקרויים "המשפחה המורחבת" היא מתפוצצת על הבימה. יש לה נוכחות בימתית של כוכבת רוק/פאנק. היא מפלרטטת עם הלהקה שלה וכן, גם עם הקהל. אם לא שמתם לב עד כה, קשה להישאר אדיש אליה.

את בארי ו"המשפחה המורחבת" ראיתי ב-Hive, מן גראז' שהפך להיות לאולם קטן למופעים וחזרות בבושוויק, אולי האזור הכי לוהט היום בברוקלין, ניו יורק. המשפחה המורחבת היא מעין קומונה-קיבוץ שיצרה בארי כאשר עשרות אמנים, זמרים, מוסיקאים, אמני וידיאו וצילום הם חלק ממנו. לכל אחד מהם יש את העיסוק הפרטי שלו אם במלצרות, דרך מכירת כובעים ועד כתיבת מוסיקה לפרסומות וסרטים. מעטים מתפרנסים ממש מאמנות אבל נראה שמה שהכי כיף להם זה להיות ביחד ולעשות מוסיקה או כל צורה אחרת של אמנות.

בערב הענקת פרסי הגראמיז האחרון, החליטו יולה וחבריה לעשות ערב אלטרנטיבי שנקרא "דה גראניז". על הבימה הכריזה יולה: "פאק דה גראמיז, בואו נחגוג את הגראניז". ה"גראני" (סבתא) היא לא אחרת מאשר מכונית הפורד אקספלורר (1997) של נגן הגיטרה וחבר המשפחה המורחבת שחר מינץ. הגראני נקנתה על ידי אשתו לשעבר של מינץ  ושימשה בנאמנות לא רק את בעליה אלא את חברי המשפחה המורחבת. גראני, מספר מינץ, סחבה הרבה מגברים, תופים ומוזיקאים. ויום אחד היא פשוט כשלה ושבקה חיים. הגיר הלך פייפן. הבעיה היא שתיקון היה אמור לעלות משהו כמו 2000 דולר ולמינץ לא היה הכסף הדרוש. אז הם החליטו לעשות ערב התרמה.

מראה של רחוב אחד בבושוויק, ברוקלין. צילום: נתן דביר.

על הבימה עלו כמה הרכבים, חברים של שחר או הרכבים שבהם הוא חבר. השיא היה הופעה סוחפת של "המשפחה המורחבת". הזמרת הראשית של המשפחה המורחבת בארי לבושה קומפלקס בגדים אקלקטי. תמיד היא מקפידה לענוד מגן דוד גדול על החזה. משמאלה של יולה, שחר מינץ המנגן על הגיטרה המובילה. "תראה מה קרה לי, במקור אני מקיבוץ רבדים. ותאמין לי, יש לי ספקות בנוגע לכל מה שקשור למגורים בקהילה. יצאתי מקומונה  בישראל ואני מה קורה לי? אני מוצא את עצמי חלק מקומונה בניו יורק". מימינה של יולה, חן פרת, זמרת, במקור מכפר סבא. מאחור, אורי קליינמן, מנגן על גיטרה בס שעבד בישראל בין השאר עם מתי כספי, נינט ושוטי הנבואה, והוא גם המנהל המוזיקלי של המשפחה המורחבת. על הקלידים יובל סמו שיש לו כאן במקביל גם הרכב אחר שנקרא סיזינל ביסט. על הקלידים והגיטרה חן פרייס.

יש ל"משפחה" גם חבר'ה לא ישראלים. למשל, החצוצרן, הסקספוניסט שעל גבו כנפי מלאך ענקים והמתופף האיטלקי. רוב החומר מקורי. ואולם לכבוד אירוע ההתרמה, החליטו בארי חברי המשפחה לסיים עם Because של הביטלס, וגם "We are the Champions" של להקת קווין. בסוף הערב הכריזה בארי: "המטרה הושגה. גייסנו את הכסף לתקן את גראני (סבתא)".

ל"הייב" יכולים להכנס מקסימום כמה עשרות איש. הקירות עטופים בבד שחור, בימה גדולה ותופסת משהו כמו שליש מהגראז' כולו, רצפת בטון, אמצעי תאורה וסאונד, כמה כיסאות פזורים. כולם כאן מכירים את כולם. מהצד מסייעים כמה וכמה חברים. אחד מהם דני שצקי הבעלים של אולפני הקלטה בויליאמסבורג הסמוכה שאנשי המשפחה המורחבת ולא רק, חגגו בסטודיו שלו את ראש השנה האזרחית החדשה.

"ליולה יש כשרון למשוך אנשים סביבה", אומר יובל סמו." יש בה משהו ממגנט. היא תעשה הרבה בשביל החברים שלה והם יעשו הרבה בשבילה. אין לי מושג מה יש לה באישיות שגורם לאנשים לבוא לעזור להזיז מגברים ולהביא עוד ציוד. היא יוצרת משפחתיות. היא יודעת לבקש אבל גם לתת. בגלל הסביבה של הייב, אני מצליח לעשות דברים שלא הייתי מצליח לעשות אחרת. ההייב זה מקום שעומד לרשותנו לצורך חזרות. אנחנו פחות תלותיים מהבחינה הזאת במקומות יותר ממוסדים. אם רוצים להרים ערב לכמה חברים, זה אפשרי. אם אני רוצה לצלם קליפ אני יכול להסתייע בחברים של המשפחה המורחבת. אם אני צריך נגן לפרויקט כלשהו ויש לי בעיה, אז אני אמצא אותו במהירות".

יולה בארי עם כמה מחברי המשפחה המורחבת. מימין שחר מינץ. משמאל, חן פרת. צילום: נתן דביר.

 בארי וגם החברים שלה עדיין לא פרצו עדיין לתודעה של הציבור הרחב. מבחינה זו היא לא שונה מהרבה אמנים מוכשרים החיים בבושוויק ובסביבתה. המאבק להצלחה הוא אותו מאבק. וההצלחה תלויה לא רק בכישרון אלא בהרבה מזל ועיתוי. חבל. אבל יש בין חבריה שיגידו שיולה דווקא שמחה בחלקה ומרגישה מאד בנוח להיות במרכז של השוליים. בישראל יהיו שיכירו את יולה מלהקת ננוצ'קה. ידידים מגדירים אותה כמוזיקאית רוקנרול קברטי עם השפעות פאנק. בינתיים, היא וחבריה מופיעים במועדונים קטנים כאן ולא רק בהייב. היא גם הופיעה במקומות מוכרים יותר כמו בבווארי בול רום ובלה פואסון רוז', מועדון מאד נחשב כאן. אבל כדי לראות את יולה ואת החברים שלה צריך בדרך כלל קצת להתאמץ ולצאת מהמיינסטרים החמים והנוח. ובעצם לא תמיד, המשפחה פתחה באחרונה את ההופעה של נינט בלה פאוסון רוז'.

ה"הייב" הוא ללא ספק יצירה ישראלית-אמריקאית מקורית בבושוויק, שכונה של המעמד הבינוני נמוך עם הרבה היספנים ומהגרים כאשר לצידם הצטרפו בשנים האחרונות הרבה אמנים וצעירים הרוצים לחיות אורח חיים קול-שיק- בוהמייני-היפסטרי. יחד עם זאת, יש לא מעט אמנים החיים כאן בסביבה של שיתוף פעולה עם אמנים אחרים בקונסטלציות שונות. להרבה מהם אין סנט על הנשמה והם נאלצים להתפרנס ממלצרות, ניקיון בתים ועוד מלאכות מזדמנות. לאחרים יש הרבה כסף שהם מקבלים מההורים אבל הם רוצים לצאת מסגנון החיים השמרני של הבית. מי מכם שצופה בסדרה "בנות" המתרחשת שם יוכל להבין טוב יותר את המתרחש בבושוויק. האמת היא שהאמנים וההיפסטרים חוצים את גבולותיה הגיאוגרפיים של בושוויק ומגיעים לגרינפוינט, מזרח ויליאמסבורג ובד סטאי.

כאשר מסתובבים ברחובותיה של בושוויק התחושה לעיתים היא שאתם נמצאים במן מקום שומם ונטוש. שילוב של אזור תעשייתי ולעתים אזור של שומקום. אין כאן כמעט עצים. התושבים המקוריים לפני 30 שנה היו איטלקים. במשך השנים מרביתם עזבו ובמקומם באו ההיספנים. יש שקראו ועדיין קוראים לשכונה "פורטו ריקו הקטנה". פעם זה היה אזור שמי שרצה לשרוף את המכונית שלו כדי לקבל כסף מהביטוח ולטעון שהיא נגנבה, בא לכאן. היה כאן פעם מועדון חילופי זוגות שהלקוחות באו לכאן בלימוזינות. אבל בסך הכל זה היה מקום שניו יורקרים נמנעו מלהגיע לכאן. הדייר הכי מפורסם באיזור היה ג'יי זי שגדל בבד סטיי הסמוכה בשכונה קשה. שמו קרוי על שם שני קווי הרכבת התחתית באיזור ה-J וה-Z. מספרים שאת הכישרון העסקי שלו הוא רכש ברחובותיה של השכונה שלו. היו כאן פעם מהומות ומעשי רצח. מי שרצה להישמר לנפשו מוטב היה לו שלא להיות באזור. גם היום בושוויק היא לא בדיוק המקום הכי בטוח וכדאי לפקוח עיניים אבל בהשוואה לעבר אין מה להשוות. אגב, היום לג'יי זי וביונסה יש דירת גג בטרייבקה.

השמועה על ההתעוררות בבושוויק עשתה לה כנפיים. כיום מגיעים אליה יותר ויותר אנשים ממנהטן החפצים לראות את הדבר הכי קול בעיר. מסתובבים בגלריות, לפעמים הולכים לבר. רון אגם, צייר וצלם, בנו של יעקב אגם, חי ועובד בלונג איילנד סיטי ואוהב ללכת ולבקר בבושוויק הסמוכה. "כאשר אני הולך לבושוויק זה מנקה לך את הראש. מנהטן רעשנית ומסחרית ובבושוויק יש אווירה שאין במקום אחר. זה ניו פרונטייר. יש שם אנרגיה שאין בשום מקום אחר. מצד אחד זה אזור תעשייתי ולפעמים נטוש כמו מדבר. מצד שני, יש לך מסעדות וברים שהקימו אותם משום דבר. פעם הייתי משוגע על מנהטן. היום אני לא סובל אותה. מנהטן כיום רעשנית מדי בשבילי, מסחרית מדי. אני  חי פה ונהנה מהאנרגיה מסביב. ואם אני רוצה לצאת אנחנו יוצאים לברוקלין לאזור בושוויק למשל ששם פועלים הרבה אמנים צעירים. המרחק  מגן עלי מהרעש של העיר הגדולה".

אגם לא יוצא דופן. מי שמחשיב את עצמו מעודכן ומוכן לנסוע חצי שעה ממנהטן לא כולל פקקים, יגיע לכאן. נסו למצוא שולחן במסעדה-פיצריה רוברטה'ס ותגלו שתצטרכו לחכות משהו כמו שעתיים. לא, אין קיצורי דרך. אי אפשר גם להזמין מקום מראש ולכן חייבים להמתין או להגיע מאד מאד מוקדם. ואם תרצו לאכול ארוחה חלומית של ממש כדאי ללכת לחצר האחורית של רוברטה'ס שם יש מסעדה בשם בלנקה'ס המיועדת ל-12 סועדים בלבד. כאן צריך להזמין מקום מראש רק שהסיכוי שתקבלו מקום ליד השולחן-בר הוא אפסי. זה המקום אולי הכי קשה להשגה בניו יורק. אחרים יבואו למסעדה היפנית "מומו" עם הסושי הכי בלתי שגרתי שרק אפשר לחשוב עליו בניו יורק.

Yula and The Extended Family
"Mouth Full Of Diamonds"
Recorded at Vibromonk Studios
Produced by Uri Kleinman
Filmed by Haim Bargig

"ארכיטקטונית בושוויק היא לא שכונה יפה", אומר בועז גלעד יזם נדל"ן ישראלי הפועל בברוקלין כאשר הוא לוקח אותנו לסיבוב במכונית שלו. "הקסם של בושוויק הוא לא הארכיטקטורה אלא המרקם החברתי. זה בעצם כמו בפלורנטין. ברוטשילד, למשל, יש בתי באוהאוס יפים. בפלורנטין הבתים די מכוערים. ובכל זאת צעירים הולכים לשם כי כיף שם מבחינה חברתית. אותו הדבר בבושוויק. רוב הבתים בנויים מעץ והם די סתמיים. המקומיים הם אנשי המעמד הבינוני נמוך-צווארון כחול והרבה מאד היספנים. אין כאן את הקסם של בתים מהמאה ה-19 שיש בשכונות אחרות בברוקלין. היתרון מבחינתם של היזמים הוא שאין מגבלות שימור בניגוד להרבה שכונות אחרות. אתה פשוט יכול להרוס את מה שקיים ולבנות מחדש".

לא כולם מרוצים ממה שמתרחש בברוקלין, ובכלל זה בבושוויק. הבמאי ספייק לי יצא באחרונה בהתקפה חריפה על התופעה. בהרצאה בפראט אינסטיטוט, בית ספר לאמנות, ארכיטקטורה ועיצוב בניו יורק, אמר כי המחיר של הפיכתה של ברוקלין למקום פופולארי הוא שהרבה מהדיירים המקוריים בשכונות האלה מתקשים לשלם את שכר הדירה והם נדחקים החוצה. הוא אינו נגד כניסתם של הלבנים לשכונות בברוקלין ובהארלם אבל הוא מצפה מהם לתת כבוד  לתרבות ולהיסטוריה המקומית. למשל, הוא קבל על כך שחבורת מתופפים שנהגה לתופף במשך 40 שנה בפארק זכתה לתלונות מצד הדיירים החדשים. אביו שהוא מוזיקאי ותיק הופתע כאשר שוטרים הופיעו בביתו כאשר דיירת חדשה התלוננה במשטרה על הרעש שהוא עושה בנגינת המוזיקה שלו. לי שטיפל ומטפל רבות בנושא אפלייתם של השחורים באמריקה אמר עוד כי כניסתם של הלבנים וההיפסטרים הביאה ליותר נוכחות משטרתית, אוספים כיום את האשפה יותר מבעבר וגם בתי הספר טובים יותר. זה בהחלט דבר טוב אבל גם מלמד משהו על אפלייתם של השחורים באמריקה.

כדי להגיע למקומות הנכונים בבושוויק צריך הרבה פעמים סיוע של איש מקומי והאיש הנכון שלנו לצורך כתבה זו היה רפי פוקס, צעיר נצחי, צלם-אומן ובעל גלריה, בעבר תלמיד בצלאל. כאשר הוא מהלך ברחובות בושוויק עושה רושם שכולם מכירים אותו. לבוש חולצה שחורה, מכנסיים ירוקים ומגבעת שחורה. בעבר צילם פרסומות וגם שערים למגזינים. בקצת הגזמה אפשר לומר שהוא משהו כמו ראש עיריית בושוויק הלא מוכתר. אם צריך לקבל שולחן במסעדה מבוקשת, הוא יוכל לסדר את העניין. ואני כותב על כך מניסיון אישי.

כאשר אני נפגש עמו, הוא מנופף לי דרך החלון בקומה השלישית של הבניין שלו. על חזית הבניין כתוב באותיות ענק: פוקס. הרושם שהכתובת הזאת יכול לתת היא שפוקס הוא הבעלים של הבניין. אבל לא. אז מה ההסבר? זה אזור מסחרי, הוא מספר, ופוקס זה שם החברה שלו. וחוץ מזה השם על הקיר מיועד להנציח את שם המשפחה שלו כמחווה לאביו.

אנחנו יורדים לשתות אספרסו בקפה מאד אופנתי הנקרא SWALLOW. מקום זרוק ומסוגנן, בעל רצפת עץ מחוספסת, כמה מושבים של בית קולנוע, שולחן וכיסאות בסגנונות שונים. כמעט כולם עם המחשבים שלהם. הבעלים לא נמצאים כאן אבל מספרים לנו ששמם מייק וסמי, שני פלשתינאים אמריקאים שמשפחתם מאל בירה שהגיעו לניו יורק. צעירים יושבים מול המחשבים שלהם ועובדים או סתם גולשים באינטרנט. "האקשן האמיתי", אומר פוקס,"מתחיל כאן באחת עשרה וחצי בלילה. בוויקנד אתה יכול לראות אנשים ברחוב גם בשעה שלוש בבקר".

אמצע היום בקפה "סוואלוו". צילום:חיים הנדוורקר

אחרי אספרסו חזק מדי, פוקס מוביל אותנו לעברו השני של הרחוב, לבניין  בוגארט מספר 56 . פעם זה היה מפעל טקסטיל. היום זה בניין קומות די סטנדרטי אבל באותה העת גם סופר "קול" המשכן סטודיו לאמנים, בהם גם את הסטודיו של רפי. "פעם הייתי רק צלם", הוא אומר, "היום אני גם איש עסקים".

פוקס מתגורר בבושוויק כבר  שמונה שנים. הוא ראה כאן כמעט הכל. אמנים חסרי סנט על הנשמה המנסים למצוא מפלט ממחירי שכר הדירה המפחידים של ניו יורק. זה בעצם הסיפור של הרבה  אמנים חסרי פרוטה בניו יורק העוברים משכונה לשכונה. הם עוברים מאיזור תעשייתי אחד למשנהו כאשר הנדל"ניסטים החפצים לתפוס את האזור הלוהט הבא, מזנבים בהם. ואז כאשר המחירים קופצים, האמנים עוברים למקום אחר והנדל"ניסטים שוב בעקבותיהם. התחנה האחרונה של פוקס במסע הזה היא בושוויק. כאשר רק הגיע לניו יורק והיה לו מעט כסף בכיס, הוא התגורר בסטודיו בטרייבקה שאף אחד לא רצה לגור בו. טרייבקה הפכה לימים למקום סופר מבוקש. לראייה, במקום בו התגורר פעם פוקס נמצא כיום מלון-בוטיק יוקרתי. אחר כך עבר לאיסט וילג', ממנה לוויליאמסבורג ועכשיו הוא בבושוויק. "מה שקרה כאן בשמונה שנים זה דבר מדהים", הוא אומר. "לא היה כאן כלום. היום השכונה פורחת".

הצייר הספרדי חואן מיגל בא לבושוויק לתפוס השראה. צילום: חיים הנדוורקר

בתוך בניין בוגארט 56 מציג אותי פוקס בפני חואן מיגל אמן ספרדי המצייר בסטודיו מלא בעשן סיגריות פנים של נשים על קנבס ענק. מרשים. הוא עזב את מדריד בגלל המצב הכלכלי הקשה. בושוויק לדבריו נותנת לו השראה רבה.  בינתיים הוא כאן, אולי רק לעוד שנתיים ואחר כך נראה. בגלריה אחרת אני פוגש את סינגמון פארק, אמן קוריאני, היוצר פסלי אדם עטופים חוטי אלומיניום. הוא כבר אמן מוכר בדרום קוריאה וגם הציג במקומות שונים בעולם אבל מעדיף להיות בבוושוויק בגלל השראה. אירינה פרוטופופסקו עבדה בגלריה בצ'לסי. הבניין נמכר שם כחלק משיגעון הנדל"ן של מנהטן. אז גמלה בה המחשבה והיא החליטה לעבור לבושוויק. "באתי לביקורי סטודיו בבושוויק ואהבתי את האווירה", היא מספרת, "אהבתי את האנרגיה כאן וגם המחירים היו זולים אז פתחתי כאן גלריה לפני שנה וחצי. הלקוחות ברובם מקומיים, אבל אספנים שבאמת אכפת להם ושאוהבים אמנות לא פוחדים והם מגיעים ממנהטן "הרחוקה". "אם הם רוצים לראות דברים שונים ויוצאי דופן הם יבואו לכאן. אני חושבת שיש משהו כמו 2,000 אמנים בבושוויק. אגב, מציגות אצלי שתי ישראליות נעמי ספרן האן ואביטל בורג".

כאשר מסתובבים בבושוויק אי אפשר לטעות: "כולם" מכירים את הצלם-אמן-בעל גלריה רפי פוקס. צילום: נתן דביר.

עוד כמה צעדים בבניין בבוגארט 56 ואנחנו נכנסים לחדר לא גדול שבחור אחד מאלסקה הפך אותו לספריה ואולם התכנסות פתוח לכל. בשעה שבקרנו שם התקיים ערב שירה למשהו כמו עשרה אנשים. הכניסה חופשית. מסתבר שהאיש דג דגים בקיץ באלסקה ועושה ככה מספיק כסף לשכור את המקום למשך השנה כולה. לא הרחק משם, שכר גבר אחר משהו שנראה כמו כוך קטן ובו הוא מציג יצירות אמנות. הוא עצמו יושב בקומה השנייה של הכוך ואפשר לתקשר עמו רק אם מרימים את הראש כלפי מעלה. בהחלט לא שגרתי.

אנחנו חוזרים לרחוב. פוקס מצביע על הקירות בשכונה. יש כאן עבודות גרפיטי ענקיות. בושוויק אידאלית לאמני גרפיטי, והסיבה היא שיש כאן הרבה חומות סביב המפעלים. הרחוב הוא מקום תצוגה בבושוויק. פעם הגרפיטי היה בלתי חוקי כאן, ואילו היום מקבלים את אמני הגרפיטי בזרועות פתוחות. עד כדי כך שאמני הגרפיטי מקבלים אישור לכך מבעלי הנכסים. יש מקומות שבהם מחליפים את הגרפיטי כל תקופה. תוך כדי הליכה והסברים בדרך הוא מצביע על עוד בר פופולרי מאד "שמח", כהגדרתו, שהיה פעם נגריה לארונות קבורה.

הגלריות בבושוויק הן ברובן גלריות עצמאיות בבעלות האמנים עצמם, יחידים או קבוצות או סתם גלריסטים שאין להם הרבה כסף לפתוח גלריות במנהטן הסופר יקרה. דברה בראון ציירת וגלריסטית לא צעירה, כדבריה, פתחה לעצמה גלריה באזור משמים בבושוויק. האמת היא שאני לא בדיוק חש שם בנוח גם בשעות היום. "באתי לכאן לפני עשר שנים. עוד אז הייתי מבוגרת וחשבתי שבגילי לא יקרה לי כלום, ובאמת לא קרה לי כלום. אמנים מנצלים את המחירים הנמוכים ורוכשים שטחים גדולים לעבודה.

"צריך להבין מה שקורה כאן היום", ממשיכה בראון. "הרבה בתי מלאכה סוגרים את שעריהם כי הם מאבדים את העבודה למפעלים בסין. זו הזדמנות בעבור האמנים, אבל לא רק אמנים באים לכאן. מפעל לרהיטים שפעל כאן לפני הרבה שנים נסגר והוא הפך למועדון לילה. מה שקורה כאן מקביל למה שהיה אזור שוק הבשר של מנהטן לפני שהוא התמסחר".

גלריית לורין אוגסטין, גלריה מרשימה מאד, מציינת אולי טרנד חדש. המרכז של הגלריה הוא בשכונת צ'לסי הסופר טרנדית והסופר יקרה. מנהלי הגלריה החליטו לפתוח את המחסנים שלהם בבושוויק, בהם יש שטחים נרחבים פנויים לאחסן את יצירות האמנות שבבעלותם. לצד המחסן הגדול הם פתחו כאן גם גלריה גדולה שבה מציגים עבודות של האומן האיטלקי מייקל אנג'לו פיסטולטו ששווי כל אחת מהעבודות שלו הוא כמה מאות אלפי דולרים. וויליאם הלפרכט מנהל הגלריה אומר כי "באנו לכאן כי אנחנו רוצים להיות חלק מהסצנה האמנותית בבושוויק. אולי מה שאנחנו עושים מסמל את ההתחלה של מעבר של גלריות מצ'לסי היקרה לפה". 

אשרף, החבר הפלסטיני של רפי פוקס, חותך שווארמה במסעדה שלו בבושוויק. "רוב הלקוחות ישראלים או יהודים". צילום: חיים הנדוורקר

אנחנו חוזרים לרחוב בוגארט. פוקס מוביל אותנו למסעדה סמוכה. מסעדה של חומוס, פלאפל, שווארמה ושאר מאכלים מזרח תיכוניים. לבעלים קוראים אשרף. הוא פלשתינאי שהתחתן עם אמריקאית והגיע לניו יורק. על הקיר במסעדה טלוויזיה המשדרת את אל ג'זירה בערבית.  אשרף שהגיע לכאן לפני 14 שנה אמר שרצה לפתוח מסעדה במקום כלשהו. אמרו לו שבושוויק תתפתח ויהיו לו לקוחות. "בינתיים, רוב הלקוחות שלי הם או ישראלים או יהודים", הוא אומר.

"המצאנו מעשייה שאנחנו מספרים לאמריקאים", אומר רפי. "על פי המעשייה, הכרנו עוד בישראל. אשרף רצה לזרוק אבן. חייל רצה לירות בו ואני דחפתי את החייל והצלתי את אשרף. מאז אנחנו חברים. האמריקאים, רובם כאן שמאלנים, קונים את הסיפורים האלה בתאווה".

אנחנו ממשיכים בדרכנו לאכול צהריים ברוברטה'ס, המסעדה הכי מפורסמת של בושוויק. ייחד עם זאת, יש בין המקומיים שיסתכלו על רוברטה'ס יותר כאתר תיירות. ליד אחד השולחנות אנחנו פוגשים את רוב הירשנפלד ("אבי הוא ישראלי לשעבר") יזם נדל"ן בבושוויק. "יש לי שני בניינים בסביבה. נכנסתי לפה עוד  ב-1996. הייתי בין הראשונים. מחיר אדמה לבנייה בצ'לסי במנהטן למשל עומד על 1,000 דולר לרגל רבועה. בוויליאמסבורג שבה המחירים קפצו עוד יותר המחירים לאדמה לבניה עומדים על 350-500 דולר לרגל רבועה. בבושוויק אתה יכול  לקנות אדמה לבנייה ב-150 דולר. מחירי האדמה בבושוויק הם עדיין זולים יחסית. אבל בכל זאת, הם קפצו כאן בצורה בלתי רגילה. הבט,  מ-1990 ועד שנת 2000 המחירים כאן הכפילו את עצמם. בין 2000 ועד 2010 המחירים קפצו כאן פי עשרה. "והמחירים הם בקו של עליה דרמטית. אם תרצה לשכור דירה גם זה מאד יקר. לשם השוואה, בצ'לסי דירת שני חדרים וסלון המשתרעת על פני 1,000 רגל רבועה עולה 6,000  דולר בחודש. דירה דומה בוויליאמסבורג תעלה 4,000 דולר ובבושוויק היא תעלה 2,500 דולר. זה מחיר יחסית נמוך אבל בסך הכל המדובר בהכפלה של המחירים בבושוויק בחמש השנים האחרונות".

בבושוויק אפשר להבחין בתופעה מרתקת. הרבה מבעלי הבתים של הצעירים, האמנים, הגייז וההיפסטרים, הם יהודים חרדים הלבושים בבגדים מסורתיים. היה קשה מאד למצוא בעלי בית חרדים שיסכימו להתראיין. ובכל זאת, אחד החסידים היותר יצירתיים הסכים להתראיין. מאיר שוורץ (43) נשוי ואב לארבעה ילדים. שניים מהם כבר נשואים. הוא יהודי חסיד המקורב לסאטמר, אם כי הוא אומר שהוא לא קשור לאידאולוגיה של סאטמר. הוא בנה כאן את אחד הבניינים הכי מדליקים שראיתי בניו יורק. שוורץ קנה את הנכס עוד ב-2005 והשלים אותו ב-2009. וזה אומר ששוורץ חזה שבושוויק תצמח באופן מרשים. הרבה אנשי נדל"ן יכולים להתקנא בו. לבניין קוראים קסטל ברייד ויש בו 144 יחידות דיור להשכרה ובסך הכל גרים בו כ-300 דיירים. אפשר למצוא כאן  דירות של שניים, שלושה וארבעה חדרים והמחירים נעים בין 2,000-3,500 דולר. בכלל לא זול. הלובי של הבניין מלא בעבודות אמן. כך גם הגג.

רוב העבודות בבניין נעשו על ידי אומן פקיסטני בשם חליל שישטי שהגיע לבושוויק הרבה לפני שגל האמנים הצעירים הנוכחי הגיע לכאן. שישטי הוא מוסלמי במקורו, אך בעיני מוסלמים מאמינים הוא עשוי להיחשב כמתפקר.

יש כאן אולם קולנוע, אולפן הקלטות, ספריה אלקטרונית, אולם שיכול לשמש דיסקו לעת מצוא, חדר משחקים. המראה של הריהוט והאמנות של שישטי הם בעלי אופי תעשייתי. כל כיסא כאן הוא עבודת אמנות של ממש. את הנברשת בלובי רכש שוורץ אחרי ביקור במוזיאון לאמנות מודרנית של ניו יורק. כאשר אנחנו עוברים במסדרונות אפשר להריח ניחוחות שונים, גם של בישול וגם של גראס. הגג הענק מרשים. אפשר לצפות ממנו לעבר קו הרקיע של מנהטן. אתה יכול לטייל עם הכלב שלך על הדשא שיש על הגג, להתנדנד בנדנדות המעוצבות כיצירת אמנות לכל דבר. הא, וגם גרפיטי יש כאן על הקירות.

"אני פועל לפי תחושת הבטן שלי", אומר שוורץ, "אני הולך לשכונה שאני מרגיש שהולך לקרות בה משהו. לפני שהקמתי את הפרויקט הזה עשיתי פרויקט אחר. מרכז מסחרי סופר קול בבדפורד אבניו בליבה של ויליאמסבורג". את המרכז הזה הוא הקים עוד בימים שוויליאמסבורג עדיין לא הייתה קולית. "באתי לשם בימים שממש היה מפחיד להסתובב ברחובות".

האומן הקוריאני סינגמון פארק אומר שאין מקום בעולם כמו בושוויק בעבור אמנים. צילום: חיים הנדוורקר

-אני תוהה איך זה שאדם עם הרקע שלך יודע לקלוע לטעמם של החבר'ה הצעירים החילונים?

שוורץ: "אתה מסתכל על זה בעיניים של ישראלי. בישראל החרדים מאד מבודדים מהחברה הישראלית. גם כאן אנחנו מבודדים מבחינה חברתית ותרבותית, אבל ברגע שזה מגיע לעסקים אנחנו מאד פתוחים ויש אינטגרציה עם כל מה שנמצא סביבנו ואין עם זה כל בעיה. זה שאתה דתי לא אומר שחייבים להיות סגורים לרעיונות חדשים". אגב, שוורץ ממשיך להתגורר בשכונה החרדית של ויליאמסבורג.

אחד הנושאים המדוברים כאן הוא הרצח של החסיד מנחם שטרק (39). בתחילת חודש ינואר 2014 נחטף שטרק ונגרר לתוך וואן. מצלמות וידאו תיעדו את החטיפה שלו שבוצעה בסמוך למשרדו בוויליאמסבורג. הוא היה מאותם אנשי הנדל"ן שהיו להם עסקים בוויליאמסבורג והחליטו להרחיב אותם גם לבושוויק. על פי פרסומים שונים, שטרק נקלע לחובות של עשרות מיליוני דולרים. מעשה הרצח הכה בהלם את הקהילה החרדים והחסידים המתגוררים באזור. חיכוכים על רקע עסקי זה לא דבר חדש, אבל מעשה של רצח זה בהחלט דבר יוצא דופן. עד כה לא נעצרו חשודים בפרשה.

היזם החרדי מאיר שוורץ בנה בבושוויק את אחד הבנינים היותר מגניבים בניו יורק. צילום: נתן דביר.

אני שואל את שוורץ האם הוא הכיר את שטרק. "הוא היה חבר אישי שלי", משיב שוורץ. "התפללנו ביחד בבית כנסת קטן. משהו כמו 15 איש. כששמעתי על מעשה הרצח, זה היה מאד קשה בשבילי כמו גם לקהילה היהודית מסביב.  אף פעם לא עשיתי עמו עסקים. מבחינה חברתית הוא היה  נדיב, פתוח, חברתי ושמח. אולי הוא היה קשוח כבעל בית. אבל אל תשכח שיש כיום בארה"ב רגשות לא נעימים כלפי האלפיון העליון".

גם כאשר שוחחתי עם יזם הנדל"ן רוב הירשנפלד השיחה התגלגלה די מהר לחדשות המסעירות האלה. "הכרתי אותו", אומר רוב. "הוא היה אדם טוב אבל בעסקים אומרים שהוא היה איש לא קל. יש דיירים שיגידו שהיה מאד קשה להם אתו. כאשר רוצחים מישהו בצורה שרצחו אותו, אתה יכול לתאר לעצמך שמישהו כעס עליו מאד מאד".

רפי פוקס מצטרף לשיחה : "התערוכה שיצאתי עמה באחרונה נקראת לנד לורדס (בעלי בתים). יש לי בתערוכה צילומים של בעלי בית חסידים באזור. האנשים האלה קובעים בעצם את המחירים בשוק הדיור של האמנים שחיים כאן. אני לא בטוח שהחסידים בעלי הבתים יאהבו את העבודות שלי. אני עושה את זה כדי להראות את כוח האמנות כנגד כוח הכסף".

כאשר באנו לפתיחה של התערוכה-המחאה  הקטנה של פוקס, הוא הציע בה את כל העבודות שלו "בעסקה משוגעת" במחיר של 7,500 דולר בלבד, אבל לא היה מי שקפץ על המציאה. הצילומים של חסידים לצידן של נשים חשופות חזה בפוטומונטאז' לא עוררו שערורייה. בבושוויק כבר ראו עבודות פרובוקטיביות מזה. ובינתיים, ברקע, אפשר ליהנות ממוזיקה של להקת ג'אז שפוקס מצא ברכבת התחתית. עכשיו התזמורת הזאת מתפקדת כלהקת כלייזמרים ומנגנת מוזיקה חסידית.

אחד המקומות החביבים בבושוויק הוא בניין ה"לום" מן מרכז מסחרי/קניון לא גדול. גם הבניין הזה נמצא בבעלות של ג'וזף הופמן, חרדי אף הוא. יש שם  קפה חביב שקוראים לו KAVE עם יפים ויפות הצמודים למחשבים שלהם, עיצוב מחוספס, פסנתר ישן עומד שומם ואספרסו בינוני ומטה. לידו חנות שבו אפשר לעשות כתובות קעקע, חנות של שמטעס מסוגננים וגלריה לאמנות.

ה"לום" הוא חיקוי למיני קניון שיצר שוורץ בוויליאמסבורג. יש שם גם מרכז יוגה שהבעלים שלו הוא זלמן לובין (36) שמשוגע על החיים בשכונה. עד לפני 5-6 שנים היה לובין חסיד ואז החליט לחזור בשאלה." זה היה קשה. אבא שלי רב ואביו היה רב. הייתי מחובר לקהילה החרדית. הבעיה הייתה שלא יכולתי להסתדר עם החיים האלה. הייתי תלמיד ישיבה טוב והרגשתי שאני נחנק. הייתי נשוי והיו לי חמישה ילדים ורציתי חיים אחרים. לא אהבתי את הבדידות, הגזענות והגישה שאנחנו טובים מאחרים והאחרים נחותים מאתנו. השתתפתי בהפגנות נגד ישראל שזה היה חלק מהתרבות שלנו. היום כמובן  שאני לא מסכים עם זה. אנגלית למדתי רק בגיל עשרים. אז ביום הייתי בוויליאמסבורג בבית ובלילה ביליתי בבושוויק. ובסופו של דבר הרגשתי שאני לא יכול יותר".

זלמן לובין היה פעם חרד. אביו וסבו רבנים. הוא החליט לחזור בשאלה משום שחש חנוק בקהילה שלו. עכשיו יש לו מכון יוגה בבושוויק. צילום: חיים הנדוורקר

-מה מצאת בבושוויק?

"בושוויק היא מקום ידידותי שגורם לאנשים לחייך. יש במקום הזה אנשים שגורמים לי לריגוש, שרוצים ליצור, לשנות את העולם. יש כאן התרגשות באוויר והרבה התלהבות. וכדי לחיות כאן החלטתי לשלם את המחיר ולראות את הילדים שלי פעם בשבוע. זה שעזבתי את הילדים שלי היה הדבר הכי קשה שעשיתי. אבל הרגשתי ממש חנוק ולא יכולתי יותר. הסתובבתי בכל רחבי ארה"ב ולא מצאתי מקום כמו בבושוויק. אתה מרגיש כאן את הריגוש  של האנשים שרוצים ליצור ולשנות דברים, יש כאן הרבה התרגשות והתלהבות ויש לך כאן ילדי עשירים וחסרי פרוטה וכאלה שהיו טריילר טראש".

אם מישהו צריך הוכחה שבושוויק היא עולם קטן, המנהלת בפועל של מכון היוגה היא מרגריטה טיזטו חברתו של  שחר מינץ, והבוס שלה הוא החוזר בשאלה, לובין. היא במקור ממילאנו איטליה. במילאנו, עיר נהדרת, כהגדרתה, שבה היא לא הצליחה למצוא עבודה." אין שם כסף והפוליטיקה איומה. אז באתי לכאן כאמנית איפור, קיבלתי בעיטה בטוסיק והפכתי להיות למדריכת יוגה".

היא באה לגור בבושויק לפני חמש שנים. "יש לך תחושה כאן של קהילה ומשום שהחבר שלי הוא ישראלי אני עמוק בתוך הקהילה הישראלית כאן. כאיטלקייה אני יכולה לחוש הרבה במשותף עם הישראלים. תחושת הביחד אצלם היא נהדרת. אם את חברה של אחד מהם, את חברה של כולם. הם תומכים זה בזה בצורה בלתי רגילה. אם יש דבר אחד שמרגיז אותי זה שהם שוכחים שיש בסביבתם מישהו שלא מדבר עברית. כבר צעקתי עליהם כמה פעמים שיעברו לאנגלית".

בתוך ה"לום" ליד KAVE ובסמוך לחנות שבה עושים כתובת קעקע, אי אפשר להחמיץ את מרכז חב"ד. משהו בין בית כנסת למקום התקהלות בעל חלונות גדולים דרכם אפשר לראות את המתרחש. היום יום שבת ואני רואה שני חסידים עם טליות וציצית וילד אחד יושבים בפנים.

אני נכנס פנימה. אני פוגש את הרב של מרכז חב"ד בבושוויק, הרב מנחם הלר. איש מאיר פנים. איך אתם מסתדרים עם הסביבה הסופר חילונית הזאת? אני שואל אותו. "שיהיה ברור", הוא משיב, " אנחנו הגענו לכאן לפני שבע שנים כשלא היה כאן כמעט כלום בסביבה. כל החבר'ה שאתה רואה כאן הגיעו לכאן הרבה יותר מאוחר. היינו בבניין לפני היוגה והחנות לכתובות הקעקע. הרגשנו שהולך להיות שינוי משמעותי בסביבה הזאת ואפשר היה לחוש שהשכונה הזאת מתפתחת בקצב בלתי רגיל".

-מי בא לכאן למרכז חב"ד? ובעצם, איפה האנשים? היום זה הרי יום שבת?

"זה נכון, היום אין כאן אנשים", משיב הלר. "אבל אתמול בערב היו כאן שלושים איש. תתפלא שבין הצעירים היהודים החילונים שיש כאן יש הרבה מאד אנשים פתוחים שרוצים לבלות את ערב שבת בחברת יהודים. מי שרוצה ימצא כאן בית כנסת. מי שרוצה ימצא כאן מקום לבלות זמן בחברותא. אפשר לבוא כדי לשיר, אפשר לאכול ולשתות. אנחנו בפירוש הצלחה. זו הסיבה שבעתיד הקרוב אנחנו נעבור למקום הרבה יותר גדול בקרבת מקום".

 

 


Yula Beeri-Kiss Slash Crooked Smile
Song Title – Take Over The World
Recorded and Produced by Assi Spector
Filmed by: Christopher Walters

-אתה לא מוצא סתירה בין התרבות של היהודים החסידים הסופר אורתודכסים לבין התרבות של הצעירים הסופר חילוניים כאן?

"תתפלא זה עובד יפה ביחד", משיב הלר, "החסידים, ובכלל זה חסידי סאטמר, הם האנשים שהתחילו כאן את כל העניין. הם היו הבעלים של הרבה בניינים בוויליאמסבורג שהפכו לימים לבתי מגורים ופעילות של הרבה אמנים. גם בוויליאמסבורג הם היו בעלים הבתים של הצעירים ההיפסטרים. כאשר המחירים בוויליאמסבורג זינקו, הם החליטו לנסות במקום אחר ובושוויק היתה היעד הבא שלהם. כאשר הם נכנסו לבושוויק ההיפסטרים באו בעקבותיהם.

הנדלניסטים הישראלים של בושוויק. משמאל, פלג ניב. במרכז, עוז רבינוביץ'. מימין, שי זך. צילום: נתן דביר.

גם ישראלים משחקים תפקיד בתעשיית הנדל"ן הבוערת של בושוויק. והרבה. למשל, פלג ניב הוא יזם נדל"ן כאן. הוא "הדבק" כפי שקוראים לו חבריו לקבוצה של ארבעה חברים ישראלים שיש להם פעילות נדל"ן בבושוויק ובברוקלין ושהיו מעורבים, לדבריהם, בעסקות של מאות יחידות דיור. ניב הוא היזם שבחבורה.עוז רבינוביץ מתמחה במקח ובממכר עם הבנקים. שי זך הוא הברוקר. החבורה הישראלית מתמקדת בעיקר בנכסים מעוקלים שמספרם גדל באופן דרמטי בתקופת המשבר. "הטיפול בנכסים מעוקלים", אומר ניב, "הוא תהליך ארוך ומורכב שבסופו של דבר הרווח ממנו גדול מעסקה רגילה שמתומחרת במחיר השוק". יש בחבורה הזאת חבר נוסף. הם שומרים בסוד את שמו. הוא איש השטח. החפרפרת, הם קוראים לו ותפקידו הוא לאתר את הנכסים "במצוקה”.

"הרבה אנשים חושבים שעיקר הפעילות של הישראלים היא במנהטן", אומר פלג, "אבל בעצם יש הרבה מאד פעילות של ישראלים בברוקלין ובקווינס. להערכתי יש כ-200 ישראלים הפעילים בנדל"ן בברוקלין".

-למה יש כל כך הרבה ישראלים בתחום הנדל"ן כאן?

עוז רבינוביץ: “להרבה מהם אין מקצועות חופשיים וכדי להיכנס לנדל"ן לא צריך השכלה אקדמאית. כאשר מגיעים לארצות הברית לאחר הצבא ויש לך את החושים הנכונים והבנה של השוק אתה בפירוש יכול להצליח. פלג  ניב מוסיף: " כל מה שאתה צריך זה טלפון ואתה יכול לצאת לדרך".

פלג (40) במקור מגבעת חיים מאוחד בא עם רעייתו יפעת ב-1998. בארץ הייתה לו חברה לשיווק של פוליסות ביטוח באמצעות טלמרקטינג. לפני כן שירת ביחידה מובחרת. הוא אף פעם לא חלם על עיסוק בנדל"ן. רק כאשר הוא רכש דירה למגורים בניו יורק וגילה כעבור זמן כי שוויה הוכפל, הוא החליט שזה התחום שלו. הוא התחיל לקנות דירות במנהטן ולשפץ אותן. בשלב מסוים חבר לחברה אמריקאית-ישראלית ועבד בה כאחראי על המכירות. תחתיו עבדו 20 סוכני מכירות.

עד 2002 התגוררה משפחת ניב בווילג' במנהטן. כשנולדה בתו, הם חיפשו מקום מרווח יותר. הם בחרו בוויליאמסבורג, ברוקלין, שהיתה "שתי דקות ממנהטן". ויליאמסבורג היתה אז מה שבושוויק היא היום. כדי להבין את מה שקורה בבושוויק צריך להבין את מה שקרה בוויליאמסבורג. ב-2003 ויליאמסבורג עברה שינוי של תכנית המתאר למגורים לתעשייה. זה פתח את השוק להרבה יוזמות נדל"ן והביא עמו גל של משקיעים. במקביל הרבה אמנים, מוזיקאים ואנשי בוהמה עברו להתגורר בלופטים המתועשים של ויליאמסבורג דבר שמשך לפה הרבה עניין מצד אנשי נדל"ן.  צריך להדגיש כי האמנים הקדימו כאן את היזמים. גם קהילת הגייז נמשכה לכאן. אלה שבאו לכאן היו בדרך כלל חבר'ה שלא היה להם הרבה כסף, אבל אז המחירים בוויליאמסבורג התחילו לעלות. הבנייה התחזקה, וכאשר הגיע המשבר ב-2010 המחירים נחתכו בחצי. היו המון התחלות בנייה, וככה הבנייה של אלפי יחידות דיור נתקעה באמצע. השוק התייצב ב-2012 ואז התחיל לזנק מחדש. המחירים קפצו.

"כדי לתת פרספקטיבה על מה שקרה בשוק", אומר ניב, "בוא וניקח דירה שקנינו בוויליאמסבורג ב-2003  בחצי מיליון דולר. אותה דירה עלתה -2008 ל-1מיליון דולר וירדה בחזרה לכיוון ה-600 אלף דולר ב-2009 שהיתה שנת שפל. בינתיים, השוק שוב זינק והמחיר של אותה דירה עומד היום על 1.3 מיליון דולר. המחירים המשוגעים של ויליאמסבורג זרקו את האמנים מכאן והם נדחקו לפריפריה ולעומקה של ברוקלין. מי שנשארו בוויליאמסבורג אלה האנשים עם הכסף. היפסטרים שיש להם כסף מהבית ובעלי מקצועות חופשיים. מהרבה בחינות ויליאמסבורג הפכה להיות היום ליאפית. האמנים והחבר'ה הקולים עברו לבושוויק, בדסטיי, קלינטון היל וקראון הייטס. הפופולרית שבהן היא בושוויק משתי סיבות עיקריות: בדומה לוויליאמסבורג  העירייה עשתה כאן  שינוי יעוד למגורים (לופטים) והאמנים אוהבים את זה כי זה מאפשר לשלב מגורים וסטודיו לעבודה. דבר שני זה הקרבה של בושוויק לקו הרכבת התחתית L. כמו שאתה יכול לראות, עיקר ההתפתחות של בושוויק היא סביב התחנות של הקו הזה. ויליאמסבורג היא בתחילת קו L ובושוויק היא ההמשך.

חברו של ניב, עוז רבינוביץ' מתגורר בבוסטון. במקור ממושב כוכב מיכאל ליד אשקלון, נשוי לאמריקאית אותה פגש בארץ. הוא עבד באבטחה באירופה, התגלגל לניו יורק, עבד בהובלות ואז בא לבושוויק. באמצע השבוע הוא כאן בברוקלין ובסוף השבוע הוא חוזר לבוסטון. "ברגע שהגעתי לניו יורק ב-2004 התאהבתי בברוקלין", הוא אומר. בוסטון היא מאד חד גונית ומנהטן לא עניינה אותי. הנישה שלי היתה לרכוש נכסים מנושים באזור הבנק כאשר גובה המשכנתא עלה על שווי הנכס. נכנסתי למו"מ עם הבנקים וקניתי בניינים במחיר של 30 אחוזים מגובה המשכנתא. כל אחד מהקבוצה שלנו מטפל באותו היעד מכיוונים שונים. יש לנו עוד בחור ישראלי שעובד כמו בלש. התפקיד שלו זה למצוא את הנכסים האלה. בעלי הבתים שנמצאים בחובות בדרך כלל קשה למצוא אותם כי הם מסתתרים מהבנק והנושים".

,Wings by  Sahar Minz with The Extended Family  

,Shot by Haim Bargig

צלע אחרת בחבורה הוא שי זך. בן 35 תל אביבי במקור. הגיע לניו יורק לפני עשר שנים אחרי שעבד במשימות  אבטחה בברלין. הוא הגיע לטיול בניו יורק, גילה את הנדל"ן וראה כי טוב. הוא עובד בעבור חברה אמריקאית של ישראלי אחר שהצליח כאן מאד ושמו ארז יצחקי. "עוד בסביבות 2005 שמתי לב לבושוויק. ב-2008 ממש נכנסתי לעניינים כאן. מגיעים לפה הרבה חבר'ה מכל רחבי אמריקה: מטקסס, אורגון, סן פרנסיסקו. השם בושוויק מפורסם היום בכל רחבי אמריקה. צעירים שרוצים להתגורר בסביבה צעירה עם הרבה ברים וקלאבים. פעם באו לפה אנשים בלי סנט על הנשמה. היום, אני יכול להגיד לך שלהרבה מהשוכרים בבושוויק יש תמיכה מההורים שלהם".

ניב, זך ורבינוביץ' לא רק עובדים ביחד. הם חברים של ממש. הם נפגשים כל בוקר למשחק כדורסל בוויליאמסבורג. אחר כך הם הולכים לבית קפה פאביאנס ומדברים על עסקים. הם קוראים לעצמם בינם לבין עצמם "הפרלמנט של ויליאמסבורג" ובסופי השבוע הם יוצאים לחופשות משותפות לבית המרוחק כשעת נסיעה מניו יורק בצפון המדינה ומבלים ביחד באגם הצמוד. בימי חמישי רק הגברים עולים. בימי שישי המשפחות מצטרפות.

בעז גלעד רכש כנסיה והוא מתכוון להפוך אותה לבניין למגורים כדי לענות על הביקוש הרב למגורים בבושוויק. צילום: חיים הנדוורקר

פלג ניב מחבר אותי לישראלי אחר המביא כסף מישראל לתוך הפרויקטים בבושוויק. בעז גלעד (42 ) הוא הבעלים של חברת ברוקלנד קפיטל ושותף עם ישראלי אחר אסף פיטוסי. הם בונים כעת כעשרה פרויקטים בברוקלין. שניים מהם בבושוויק. המשרד שלו נמצא גם הוא בבושוויק. אנחנו מבקרים במשרד של ברוקלנד. 35 איש עובדים כאן. משרד מאד קול. אומן ברזל עשה כאן פסלים, יש מכון כושר ומטבח.

 לגלעד יש פרויקט מעניין בבושוויק. החברה שלו רכשה כנסייה והיא תבנה במקום 32 יחידות דיור, 1-2 חדרי שינה וסלון בכל דירה. "קנינו את הבניין ב-2 מיליון דולר", הוא מספר. "יש שינויים דמוגרפיים בברוקלין וירידה במספר המאמינים והכמרים מזדקנים והם צריכים לשרוד, אז הם מוכרים. התוצאה היא שכנסיות נמכרות. עד היום רכשנו שש כנסיות בברוקלין. אנחנו בהכנות על חוזה על עוד 3 כנסיות. אין עם זה בעיה. לכנסיות יש חובות והן צריכות למכור את הנכס. יש לנו קשרים טובים עם הכנסיות ואנחנו נחשבים לקונים טובים".

גלעד הגיע לכאן לפני 20 שנה  ללמוד משחק. כנער בישראל השתתף בתכניות טלוויזיה ובהצגות בקאמרי. כאן בניו יורק השתתף בהצגות אוף ברודווי, בכמה תכניות טלוויזיה ופרסומות. כדי להתפרנס הוא התחיל למלצר וללמד עברית. בשלב מסוים, הלך צעד אחד קדימה כדי להקל על חייו הפיננסיים. הוא החליט לקנות בניין אחד בבד סטיי ברוקלין לשפץ אותו ולהשכיר אותו. מהר מאד הוא נדבק בחיידק הנדל"ן והחליט לזנוח את התאטרון והמשחק. אט אט הוא החל לפתח את העסק שלו ורכש 18 בניינים. ב-2008 הוא נכנס למשבר כיזם קונדומיניום והצליח לצאת ממנו, כדבריו, בשן ועין. בינתיים נוצר קשר בינו לבין שני ישראלים דדי גולדנברג ואיל יגב. אלה הפכו להיות למגייסי הכספים של ברוקלנד בישראל. העסקים של גלעד ופיטוסי התחילו לפרוח מחדש ביחד עם השיפור בשוק הנדל"ן של ניו יורק. "כיום אנחנו מנהלים תיק של 220 מיליון דולר מכירות אחרי שגייסנו סכום של 60 מיליון דולר. בצנרת יש לנו כ-600 יחידות דיור בברוקלין בתהליכי בנייה".

"ברוקלין, צריך להבהיר , היא מקום ענק. היא בעצם העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית עם אוכלוסיה של 2.5 מיליון איש. החוק שלנו בהשקעות בברוקלין זה להיות בטווח של 10 תחנות סאבווי ממנהטן. אנחנו מתמקדים באזורים שבהם ההיפסטרים חיים. כשהגעתי לניו יורק  האזור המגניב היה האיסט וילג'. לשם הלכו הצעירים שלא היה להם כסף. גם אני גרתי שם. היום האזור המגניב זה בושוויק ובד סטיי. בושוויק היא שוק לשחקני נדל"ן לא גדולים כי חלקות האדמה הן קטנות. אנחנו בונים דירות קטנות של 45-70 מ"ר. מי שיקנה שם דירה יגור שם 2-3 שנים ויעבור לדירה אחרת. אנחנו מוכרים למשל דירות של 60 מ"ר  במחיר של 400 אלף דולר. זה יוצא 6,000 דולר למ"ר לעומת ויליאמסבורג  ששם המחיר יכול להיות עשרת אלפים דולר למ"ר. הרוכש שלי לא מסתכל על כמה הוא משלם למ"ר אלא מה היכולת שלו לשלם בחודש כמשכנתא. הוא יצטרך להוציא בחודש משהו כמו 2,000 דולר וזה בעצם המחיר של השכרה של דירה בחודש. וזו הוצאה מוכרת במס והשכרה –לא. זה המפתח להצלחה בבושוויק. נכון, זה לא זול לקונים אז עובדים קשה ומקבלים סיוע מההורים. אף שהמחירים המטורפים, עדיין זול כאן בהרבה ממקומות אחרים.

ניב מחבר אותי לחבר ישראלי נוסף: גיא הוכמן (39) במקור מכפר סבא. הוא בא לעשות כאן תואר שני במנהל עסקים ובסוף פתח משרד תיווך גדול בבושוויק. בסך הכל כ-80 איש עובדים בשבילו. "החסידים הסאטמרים הם השחקנים האמיתיים של השוק הזה.  הם יותר יצירתיים מכולם. לדעתי הם אלה שהמציאו את השכונה הזאת. אנחנו הישראלים הגענו אחריהם. והחלוקה היא פחות או יותר ככה: הסאטמרים הם היזמים הגדולים ואנחנו הישראלים הם המוכרים או המשכירים של הדירות שלהם".

גיא הוכמן, בעל משרד תיווך בבושוויק, על הגג בבניין של החסיד מאיר שוורץ. צילום: חיים הנדוורקר

במשרד של גיא הוכמן בעל משרד לתיווך בבושוויק יש אמנים העובדים לפרנסתם בתיווך דירות. ביניהם מצאנו גם  את דב איגל, גם הוא ישראלי. "אני מתפרנס מתיווך ואחרי העבודה אני שר ומנגן על הגיטרה. באתי לכאן אחרי הצבא בגלל המוזיקה. זה המקום שאפשר לפרוץ ממנו. בצבא שירתי בלהקת פיקוד המרכז וחיל החינוך. כדי להתפרנס אני עובד כברוקר ומשכיר דירות להרבה אמנים שמגיעים לכאן. לפעמים אני מנגן עם סשה דניאל (גרישקוב) שיהיו כאלה שיזכרו אותה כאחת הכוכבות הראשונות של כוכב נולד".

אני מסתקרן. איגל לוקח אותנו לפגוש את סשה. כאשר אנחנו מגיעים לבניין שגרתי למדי, הוא קורא לה בצעקה מהרחוב. דניאל מוציאה ראש מהחלון ויורדת אלינו. אנחנו קובעים להיפגש כעבור כמה שבועות בבר מדליק אחד, לטעמה, שקוראים לו בוסה נובה דאנס –בר. " זה לא מועדון מתוקתק", היא מסבירה. "אפשר לבוא עם ג'ינס וגופיה, לשמוע מוזיקה, לרקוד, אין כאן פוזה. אגב, שמעתי שלפני הרבה שנים מצאו שלושה שלדים במרתף של המועדון".

סשה דניאל, בעבר כוכבת "כוכב נולד", הגיעה למסקנה שבושוויק הוא המקום המתאים לה. צילום: חיים הנדוורקר

דניאל עוברת לספר על הקריירה שלה: "בכוכב נולד 2 שרתי את 'סליחה' של מתי כספי. התפרסמתי בתוך יום אחד. הפכתי מאדם אנונימי לאדם שמזהים אותו ברחוב. היו לי שנתיים שהיו לי פפרצי בלי סוף ליד הבית. הם רצו לדעת מה אני לובשת, עם מי אני יוצאת. התחושה היתה בגיל 19 שההצלחה היא לנצח. ואז באו גם נפילות. היה לי חלום לנסוע לניו יורק ללמוד משחק. היתה לי תחושה שאם לא אעשה את זה עכשיו, אני אצטער. רציתי לפרוץ את הגבולות של עצמי. בשלב מסוים החלטתי לנסות להגשים את החלום הגדול שלי להצליח בארצות הברית וזה ללמוד משחק בניו יורק. כאן הכרתי את מי שהיה בעלי, עברנו לשיקגו. נפרדנו ובאתי לכאן וכל מה שרציתי לעשות היה לכתוב ולשיר כי זה מה שעשה אותי מאושרת.  ובושוויק היום זה המקום  הנכון בשבילי כרגע. יש כאן ווייב מאד חזק. יש כאן אווירה של יצירה. פוגשים הרבה אמנים.  אז אני ממלצרת בינתיים וגם מנהלת  משמרת במסעדת זיזי לימונה שהיא מסעדה בבעלות של ישראלים. וגם הופעתי שם ביחד עם דב. נופיע במקומות נוספים. בין השאר שרתי בהרכב של יובל סמו (מ"המשפחה המורחבת") הנקרא  seasonal beast  ובמקביל אני עובדת  במסעדת זיזי לימונה שהיא מסעדה בבעלות של ישראלים.

"אני מאד אוהבת את בושוויק. כאשר חושבים על ניו יורק, הדבר הראשון שעולה בראש זה מנהטן. אבל בבושוויק גיליתי מקום ששכר הדירה בו סביר והרבה מאד אנשים יצירתיים גרים כאן. יש כאן את התחושה של שכונה. אנשים חיים כאן לא רק בשביל הכסף, אלא בשביל היצירה. יש לי המון חברים. הרבה מהם אמנים. במנהטן יש יותר תחושה של ניכור וכאן בבושוויק הרבה יותר חם. אנשים שוברים כאן את הגבולות של עצמם וזה משפיע גם עלי. יש כאן ברים, מועדונים ומסעדות מגניבות. זה המקום שלי."

 Sasha Daniel: “Leaving You Behind”