הזמר אל סטיוארט הוא חלק מהנוסטלגיה הפרטית שלי. במשך שנים אהבתי את  The Year Of The Cat  וגם את On The Border שהושמעו ברצועות השידור של המוסיקה השקטה ברשת ג' ובגלי צה"ל. למשל, ביום שישי אחר הצהריים. שני השירים האלה הצליחו לשרוד את מבחן הזמן, ולפי מיטב ידיעתי ממשיכים להשמיע אותם גם היום בישראל.

תמיד הייתי סקרן לדעת מיהו אל סטיוארט אבל האמת היא שגם לא התאמצתי יותר מדי לחפש מידע אודותיו. לא ידעתי איך הוא נראה, מאיפה הוא בא ומה הוא רוצה בדיוק להגיד. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אעשה את המחקר הקטן הזה. וזה פשוט לא קרה. המקסימום שעשיתי היה לרכוש את אחד הדיסקים שלו. מצאתי בו כמה וכמה שירים יפים אבל עדיין "שנת החתול" ו"על הגבול" היו הכוכבים שלי. מהרבה בחינות סטיוארט היה בעבורי זמר של שני שירים.

Al Stewart, “The year of the cat” 1979

יום אחד גיליתי שאל סטיוארט מגיע להופעה בסיטי ויינרי של ניו יורק. עם הרבה התלהבות הלכתי לראות את מי שהיה אחד הכוכבים העלומים שלי. הפעם כבר החלטתי לקרוא מעט על האיש ששני השירים שלו חרוטים היטב במוחי. אז ככה. סטיוארט הוא סקוטי מבריטניה. הוא כיום בן 68 ומתגורר בלוס אנג'לס. על פי הצילומים הדי מטושטשים, היה לו שיער ארוך. היום כבר לא. הוא מתמחה במוסיקת פולק רוק בריטי. המילים של שיריו מבוססים על אירועים או דמויות או אגדות בעלי רקע הסטורי. כשחי בלונדון הוא התגורר ועבד עם פול סיימון והיה גם ידיד של יוקו אונו. השנה הגדולה שלו מבחינה מסחרית היתה 1976 כאשר הוא יצא עם אלבומו "שנת החתול" שעליו עבד עם טכנאי הקול והמפיק הידוע אלן פרסונס. בעקבות ההצלחה שלו הוא עבר ללוס אנג'לס. כן, אל סטיוארט ממשיך להופיע. יש לו הופעות בכל רחבי ארצות הברית. בדרך כלל באולמות לא מאד גדולים. לפעמים, הוא מגיע לניו יורק. הוא גם מופיע בבריטניה, בקנדה, בגרמניה ובהולנד.

התלבטתי מעט אם כדאי לנסות ולפגוש את אל סטיוארט. כאשר נפגשים עם אליל עבר זו יכולה להיות חוויה פנטסטית ובאותה המידה גם אכזבה גדולה. לפעמים הכוכבים הגדולים מאבדים במשך השנים את החיוניות שלהם (רינגו סטאר). ולפעמים הם עדיין ממש גדולים (בונו). יש זמרים ותיקים שצריך להתאמץ כדי לזהות את קולם (גורדון לייטפוט). ויש זמרים שגם אם הם שמרו על גדולתם (ברוס ספרינגסטין) משהו השתנה אצלם. אם ספרינגסטין סימל פעם בשבילי את קול המחאה והכאב, היום על הבימה, גדול ככל שיהיה, משום מה הוא נראה לי יותר מדי שמח וטוב לב.

אל סטיוארט בשבוע שעבר ב"סיטי ויינרי" בניו יורק.

החדשות הטובות הן שכאשר אל סטיוארט עולה על הבימה אפשר לזהות בקלות את קולו, זהו ללא ספק אל סטיוארט. יש לו נוכחות בימתית טובה. אבל הוא מופיע רק עם נגן אחד נוסף, דייב נחמנוף. חסר לי מאד לראות אותו מופיע עם להקה. הוא בן 68, לבוש חולצה ארוכת שרוולים ומכנסי חאקי. הוא בפירוש לא נראה כמו אותם כוכבי הרוק מן העבר המופיעים ללא חולצה עם בטן משתפלת. אל סטיוארט נראה על הבימה קצת כמו דוד טוב אבל בהחלט שווה לראות אותו.

הראיון עם אל סטיוארט מתנהל בתום בדיקות הקול, שעתיים לפני ההופעה שלו בסיטי ויינרי. אני אומר לסטיוארט שבשבילי ראיון עמו זה מעין סגירת מעגל של זמר שאהבתי אי שם בשנות העשרה שלי ומדי פעם אני עדיין מקשיב לשירים שלו. כאשר אני  מזכיר את שם השירים שלו האהובים עלי : "שנת החתול" ו"על הגבול", ניכרת על פניו של סטיוארט הבעת אכזבה. "אה כן, אלה השירים המצליחים שלי מהאלבום המסחרי. אבל האמת היא שכתבתי משהו כמו 400-500 שירים. הייתי אומר שיש לי כחמישים שירים יותר טובים מ"שנת החתול".

-אתה מודע לכך שבישראל משמיעים את "שנת החתול" ו"על הגבול" במשך יותר משלושים שנה?

סטיוארט עונה בלי יותר מדי התלהבות:

"לא אין לי מושג על כך. מדי פעם אומרים לי שמשמיעים את השירים שלי במקום כזה או אחר ברחבי העולם. אני יודע שיש לי אוהדים בארצות הברית ובכמה מדינות באירופה".

-מה הסיפור של שנת החתול?

סטיוארט: "השם בא מספר אסטרולוגיה וייטנמי והקשר שלו לשיר עצמו די רופף. שנת החתול מספר את סיפורם של זוג נאהבים בעיר קזבלנקה. את השיר "על הגבול" כתבתי  על רקע השקיעה של האימפריה הבריטית והוא נכתב בימים שהתנועה הבסקית בספרד קיבלה תאוצה. מהרבה בחינות זה עדיין שיר רלוונטי".

אם "שנת החתול" הוא לא השיר המועדף עליך, אז מה כן?

אני אוהב למשל את   OLD ADMIRALS , THE LONELIEST PLACE, ו-ROADS TO MOSCOW. הבעיה היא שבביזנס שלנו תחנות הרדיו משחקות תפקיד חשוב ביותר. לדאבוני, העורכים המוסיקליים בתחנות הרדיו לא בוחרים את השירים הטובים ביותר אלא את מה שהם חושבים שהקהל יאהב. אני אוהב למשל את הזמר לנארד כהן שבגיל 75 הוא בשיא הקריירה שלו לדעתי. אני יודע שהמון אנשים חושבים שהללויה הוא השיר הגדול שלו. אותי השיר הזה פחות מרשים. אני אוהב את הביטלס וג'ון לנון אבל אני חושב שהשיר IMAGINE הוא שיר טיפשי. אני אוהב את פול מקרטני אבל היי ג'וד הוא לא השיר המועדף עלי.

"אני ליריקן. המילים מאד חשובות לי. אני מספר דרך השירים שלי סיפורים מההיסטוריה. ככה עברו סיפורים היסטוריים בעבר. דרך שירים. השירים היו הסי אן אן של ההיסטוריה. הבעיה היא ש-98 אחוזים מהאנשים לא מקשיבים כיום למילים המושרות. וגם מספר המילים בשירים הולך ויורד. אף אחד לא כותב היום שיר של 500 מילים . שיר ממוצע היום יכול לעמוד על משהו כמו 20 מילה. אין לאנשים כיום סבלנות לשמוע שיר של שמונה דקות. אני חושש שכאשר אמות לא יוותרו הרבה זמרים ליריקנים. אין לך היום זמר חוץ ממני שיעלה ערב שלם של שירים בעלי רקע הסטורי".

Al Stewart – On The Border (2001

 זמן קצר לפני שאל סטיוארט עולה על הבימה הוא אומר: "יש לי את העבודה הכי טובה בעולם. לפעמים אני תוהה מה יקרה אם הטלפון יפסיק לצלצל. ולמזלי, זה לא קורה. האמת היא שהייתי מוכן להופיע בחינם. הבעיה במקצוע שלנו זה  הנסיעות. הנסיעות מאד מעייפות אותי. כל התהליך של אריזה, נסיעה לשדה התעופה, בתי מלון, והתנהלות מעיר לעיר הוא העסק שאני לא אוהב. עשיתי 8 הופעות במשך 12 ימים. זה לא מעט. 97 אחוזים מהעבודה שלי זה הנסיעות והסידורים סביב ההופעות ושלושה אחוזים זו השירה עצמה. אם תדבר עם זמרים ומוסיקאים אחרים הם יגידו לך את אותו הדבר".

-אתה מופיע עם נגן אחד. למה לא תזמורת?

סטיוארט: " התשובה היא פשוטה- כסף. אם אני לוקח להקה עמי זה יעלה לי עשרת אלפים דולר ללילה. יש לי צוות שאני אוהב לעבוד איתו באנגליה. להטיס אותם יעלה משהו כמו 20 אלף דולר.  אז אם יש אמרגן שמוכן לשלם, אז בבקשה, אני אשמח לארגן את זה".