אני: תומר אביטל, בן 31, עיתונאי (לשעבר ב"כלכליסט" ו"עובדה") מחבר הספר "המשכן". מוביל היוזמה "100 ימים של שקיפות", וחוקר ראשי בפרויקט איסוף מידע של העמותה הבינלאומית Global Integrity.  

 על מה אתה רוצה להטיל זרקור?

 "על חוסר השקיפות והמרחב החשוך שבו פועלים כיום מקבלי ההחלטות בישראל; על כך שיש תרופה מוכחת לשחיתות השלטונית, והיא שקיפות".

שקיפות היא אכן נושא חם בימים האחרונים. בשבוע שעבר נחשף כי "יש עתיד" הסכימו ככל הנראה לדיל עם יו"ר ועד הכספים ניסן סלומינסקי: העברת חוק מע"מ אפס תמורת כספים להתנחלויות. ח"כ סתיו שפיר איימה לפנות לבג"ץ כדי שתהיה יותר שקיפות בתקציב המדינה.

"הדיל הזה הוא רק דוגמית. דילים אפלים נסגרים יום-יום בין משרד האוצר לחברי ועדת הכספים, על גב הציבור הרחב. הציבור הופך לכלי שרת של אינטרסים צרים".

 מה משמעות היוזמה? מה בדיוק תעשה?

"אני מגייס 100 אלף שקל באתר מימון ההמונים Headstart, באמצעותם אוכל לשכור אנשי מקצוע שיעקבו אחר חברי כנסת, הידועים כמתנגדי שקיפות בולטים. במשך 100 ימים, תחקירני הפרויקט יבדקו עם מי חברי הכנסת נפגשים, מדוע הם נעדרים מהוועדות והמליאות וכיצד בדיוק נראה הלו"ז שלהם. הזהות של קומץ חברי הכנסת שנבחר תישמר בסוד, וכך כולם יחשבו שעוקבים אחריהם. התחקירנים לא יעברו על החוק – הם לא יבצעו האזנות סתר ולא יגלשו לעניינים של צנעת הפרט. הם כן יילכו לדובנוב 8 ויבדקו מי נפגש עם מי, ואיפה היו הח"כים כשנעדרו מהמליאה: האם הם הלכו לקפה עם נוחי דנקנר או יצאו לסיור בעוטף עזה? אני לא סתם נותן את הדוגמה הזו. סגן שר הביטחון המפוטר, למשל, דני דנון נעדר מהמליאה יותר מהמותר (נעדר במושב השני של הכנסת מ-34 ישיבות, 8 מעל המותר, ה"ו),  והתירוץ שלו בפני ועדת האתיקה היה שערך סיורים מקצועיים בארץ. לא מגיע לציבור לדעת היכן הם נערכו? מדוע לא מספיקים לכך ימי ראשון וחמישי (בהם הכנסת לא מתכנסת, ה"ו) או ארבעת חודשי הפגרה? אולי בחלק מהימים הוא בכלל סייר אצל מתפקדים?"

 כמה כסף כבר גייסת?

"בתוך כשבוע גייסתי כ-30 אלף שקל אבל אז פרצה המלחמה וקצב הגיוס הואט, וגייסתי עוד כ-10,000 שקל. ישנם גם תומכים למיזם כמו העיתונאים ליאור דיין וטל שניידר, ומנכ"לית התנועה לחופש המידע אלונה וינוגרד. אם היו לי מיליונים הייתי עוקב אחר כל 120 חברי הכנסת, אבל אין לי – אז 100 אלף שקל יצטרכו להספיק. נעקוב בחלק ממאה הימים, לא בכולם. ככל שנגייס יותר – נרחיב את המעקב".

מה הרציונל? למה אתה כל כך משוכנע ששקיפות היא הרכיב החסר?

"שיעור חברי הכנסת הנעדרים מהמליאה בישראל, הוא מהגבוהים במדינות המערב. הממשלה והכנסת הם הדירקטוריון של המדינה, אבל מעטים חושבים שטובתה עומדת בראשו. ברגע שהציבור יידע שח"כ איקס מקדיש 90% מהזמן שלו לפגישות עם בעלי הון ולוביסטים, והצהרת הונו בשלבים שונים תיחשף  – יהיה  ברור מאוד את מי הוא משרת. ואגב, אין שום בעיה עם ח"כים כאלה, כל עוד הם מצהירים שזה הטיקט שלהם, ושקהל היעד שלהם הוא מנכ"לי הבנקים, ולא לקוחות הבנקים. ברגע שהם מצהירים אחרת, הם מרמים את הציבור. אין סיבה שרק עיתונאים מקושרים וקומץ מקורבים יידעו באמת מה קורה מאחורי הקלעים ומהם האינטרסים הסמויים".

תשאל את האדם הממוצע כיצד הוא מגבש את התרשמותו מחברי הכנסת, אם בכלל יש לו כזו, והוא יגיד לך – "לפי מה שאני רואה בטלוויזיה". רק הדימוי התקשורתי מדבר.

"נכון. מלבד התבטאויות בתקשורת וחוקים שחתומים על שמם – אנחנו בקושי יודעים אם חברי הכנסת, ומי מחברי הכנסת – עושים עבודה טובה. זה מזכיר לי שיאיר לפיד, בקריירה הקודמת שלו כעיתונאי, אמר פעם: 'איך יכול להיות שמקום עתיר ממון וכישרון כמו הוליווד מייצר כל כך הרבה סרטים גרועים?' אני משליך את האמירה הזו על הכנסת: איך ייתכן שמקום עם פוטנציאל להיות גן עדן לדמוקרטיה, ושמציע את כל המשאבים לכך – משכורות טובות, עוזרים פרלמנטרים, ומחלקת מחקר – מנפק חוקים גרועים כל כך? והתשובה: הציבור לא חשוף למה שקורה במשכן, ולפיכך הציבור לא מפקח. אלא שזכותנו לפקח. הציבור משלם את שכרם של הח"כים. הוא אמור להיות הבוס. הח"כים אמורים לפחד מאתנו".

 לא נראה שהח"כים רואים בציבור בוס.

"וזה שורש הבעיה. בכנסת הנוכחית, למשל, שאול מופז חבר בוועדה אחת בלבד, חוץ וביטחון. אחת! אז אני רוצה, וזכותי לדעת, מה מופז עושה עם המנדט שאני נתתי לו. נוטים להטיל את האשם בהתנהלות הקלוקלת של הכנסת על הלוביסטים, כאילו הם מקור כל רע. הלוביסטים הם לא הבעיה. אין לוביסטים חזקים. יש ח"כים חלשים".

מה ראית ככתב כנסת לשעבר שהצית בך את היוזמה הזו? 

"כשרק הגעתי לכנסת, הכל נראה מעורר השראה. אפילו אריחי המשכן הדיפו ריח של דמוקרטיה. אבל ככל שנכנסתי פנימה, לוועדות למשל, וראיתי איזו השפעה יש ל'אנשים עם השרוכים הכתומים' (לוביסטים) על קבלת ההחלטות, או איך חלק מהח"כים מתעסקים בעזרה למקורבים ובשטויות כמו החזרי הוצאות – הבנתי כיצד חוקים גרועים מתקדמים, וחוקים מעולים נדחקים הצידה".

 תן דוגמה.

-2010 קודמה הצעת חוק להגדלת המס על הדלקים בישראל, אבל הוחרג ממנה דלק אחד: פטקוק. זהו דלק שרק חברה אחת צורכת – נשר – ובזמנו שלט בה נוחי דנקנר. יש עוד דוגמאות. חשפתי, למשל, שגם אחרי שדליה איציק סיימה את תפקידה כיו"ר הכנסת היא המשיכה לקבל עוזר על חשבון הכנסת. זה אמנם נעשה כחוק, אך היא סירבה להסביר מה הוא עושה. ביקרתי בלשכות החוץ פרלמנטאריות של הח"כים, והתברר שבמקרים רבים הלשכות ממוקמות במשרדים של כל מיני חברים שלהם. גיליתי שחברי כנסת טסים לחו"ל בזמן שהצעות החוק שיזמו נדונות במליאה. יש להם פגרה של ארבעה חודשים, זה לא מספיק זמן בכדי לטוס לחו"ל?"

אני מניחה שהמקרים האלו גם נתנו לך השראה לכתיבת הספר.

"ברור. החלק הארי של העלילה מבוסס על אירועים אמיתיים, לבד מאירוע הרצח שמניע אותה. אנשים חושבים שזה מדע בדיוני. האמת היא שהייתי עדין. אם יום אחד הספר הזה יילמד בשיעורי אזרחות אני אהיה אדם מאושר".

אתה לא חושש שהיוזמה שלך תיעלם כלעומת שבאה, שתחשוף את מה שתחשוף ואחר כך לא יישאר ממנה כלום?

"את יודעת אילו התפתחויות מדהימות התרחשו בעקבות יוזמות אישיות שנראו בתחילה תלושות? קחי כדוגמה את גרגורי ווטסון, שבזכות מאות מכתבים ששלח למחוקקים בארה"ב מתוך בולמוס, נאסר בחוקה על נבחרי הציבור האמריקאיים להעלות לעצמם את השכר. אז אני מוכן ללכת רחוק עם '100 ימים של שקיפות', גם אם היוזמה נראית שולית. אני באמת ובתמים מאמין שאם השקיפות השלטונית תגדל, ואם הציבור יכיר בחשיבותה – בעיות חברתיות רבות ייפתרו אוטומטית. חוק הריכוזיות לדוגמה, שהונע בידי דחיפה עיתונאית של TheMarker,  יכול היה להיות נשכני יותר, לו תהליך החקיקה היה יותר חשוף. לעיתונות יש כוח מוגבל ביותר לחשוף אינטרסים צרים.

"בזמנו, למשל, חשפתי ב'כלכליסט' שראש הממשלה נתניהו ואיש העסקים יצחק תשובה נפגשו לדרינק במעון רוה"מ. הצלחתי להצליב את זה. שבועיים אחר כך סיפרו לי שהתרחש מפגש דומה בין נתניהו לנוחי דנקנר, ואת זה כבר לא הצלחתי להצליב. ביקשתי תגובה לעניין מלשכת רוה"מ, והם אמרו: 'אנחנו לא חייבים להגיב'. נתקלתי בעשרות תגובות מהסוג הזה. זה מרתיח. אנשי רוה"מ כן חייבים להשיב, כי הם משרתי ציבור. אם מקבל ההחלטות מספר אחת בישראל נפגש עם איש עסקים בכיר, יש לכך משמעות. זו לא סתם פגישה בין חברים. חברי הכנסת דנים יום-יום בחברות של תשובה ואחרים".

הציבור מעוניין בשקיפות? אולי לא באמת אכפת לו.

"רבים מעוניינים, ומאז המחאה החברתית העניין בשקיפות רק גבר. אנשים מבינים מה המשמעות של הצהרות הון ושל חשיפת תיקי המניות של נבחרי הציבור. הם מבינים את גודל האבסורד שטמון בכך שלח"כים מותר להחזיק במניות, מבלי לחשוף אותן לציבור. בארה"ב כל התיקים חשופים. כיצד ייתכן שח"כ הגוזר דינן של חברות בורסאיות, יחזיק במניות של אותן חברות? תראי מה קרה במרוץ האחרון לנשיאות. רק כשהמועמדים התחילו להטיח רפש אחד בשני, יצאו שלדים מהארון. פואד בן אליעזר היה מספיק אטום בכדי להתמודד לנשיאות, ורק אז הציבור נחשף לנכסים שבהם הוא מחזיק".

 עד כמה המודעות לטיב תפקודם של חברי הכנסת תשפיע על דפוסי הבחירה? הרי אנשים נוטים להצביע על-פי הטיה פוליטית ועל-פי התרשמותם מראש המפלגה.

"זה נכון, אבל אנשים יבינו שכשהם בוחרים בראש מפלגה מסוים – נגיד, שלי יחימוביץ' – הם מכניסים לכנסת, לצדה, עוד 20 אנשים. אם הם יידעו שרוב האנשים ברשימה הזו מעבירים את זמנם בשירות טייקונים, הם יחשבו פעמיים, עם כל הכבוד לראשת המפלגה. אני גם מאמין שחברי כנסת שייחשפו באופן לא חיובי בקדנציה אחת, לא ישושו להתמודד שוב. הם יבינו שלאור חוקי השקיפות, הם לא יוכלו לבצע את אותם השטיקים".

 יש ארגון חברתי ששם לו למטרה לקדם שקיפות בכנסת – המשמר החברתי.

"נכון, זה ארגון מעולה. הנציגים שלהם יושבים בדיונים, אבל הם לא יכולים לדעת איזה ח"כ ישב עם מי, רגע לפני שנכנס לדיון בוועדה".

יש חברי כנסת שכבר כעת מתבלטים לטובה בתחום השקיפות?

"יש, אבל מעטים. שמעי סיפור. כחלק מהתחקיר לספר, עשיתי ניסוי, וביקשתי מחברי הכנסת לחשוף את תיקי המניות שלהם. רובם  סירבו. ח"כ אמנון כהן מש"ס היה מהבודדים שהסכימו להיחשף. אז פניתי לח"כ אילן גלאון ממרצ, ויחד כתבנו הצעת חוק לפיה חברי ועדת הכספים יהיו מחויבים לחשוף את תיקי המניות שלהם". 

מה עלה בגורלה?

"ח"כים, ביניהם אגב גם הח"כ והעיתונאי לשעבר עופר שלח, טענו שמדובר בחדירה לפרטיות. מה חדירה לפרטיות? אני לא בודק למי מהח"כים יש מאהבת, אלא באילו מניות הוא מושקע. ההצעה עלתה לקריאה טרומית ושם נפלה. לא היה אחד מחוץ לכנסת שהסתייג מההצעה, אבל בכנסת היא נפלה. רוב הח"כים מזמן לא מייצגים אותנו".

 ראיון וידאו שערכתי עם תומר אביטל: 

 ועוד וידאו המציג את היוזמה: