שלישיית המעפיל היתה המקבילה הישראלית ל"פיטר, פול ומרי". הרכב שבמרכזו זמרת ולצדה שני גברים המלווים אותה, בנגינה ובקולות. שלישיות מוזיקליות מעין אלה היו נפוצות מאוד בארצות הברית בשנות ה-50, ה-60 וה-70, כשהפולק, בגלגולו החדש אז, היה בשיאו. ככל שהפופ והרוק נהפכו לדומיננטיים וממוסחרים יותר, בין השאר עם כניסת ערוצי המוזיקה הטלוויזיוניים, כך זזו להקות אלה מהבמה עד שירדו ממנה לחלוטין, משאירות את הד קולן.

בישראל פרחו שלישיות אלה, ובהן שלישיית שריד, כשלתנועה הקיבוצית היתה נוכחות בולטת בתרבות, בחברה ובפוליטיקה הישראליות. כשהקיבוצים החלו לשקוע בבוץ כלכלי, שינו את אופיים הקהילתי והאיבה אליהם גברה, גוועו והלכו גם הצלילים שהופצו מהם. לשינויים התרבותיים שהתחוללו בחברה גם היה כמובן חלק.

פולק נתפס כאן ובעולם, מאז סוף שנות ה-70, כמיושן, סגנון מוזיקלי שעבר זמנו כי הוא כביכול מייצג חיים שכבר אינם, שפה, לבוש ורהיטים שאופסנו במחסן של ההיסטוריה. יש לו אמנם גלגולים עכשוויים, בזרמים שונים, כמו לכל סגנון, ותמיד יהיה גרעין קבוע, קטן או קטן יותר, שיקשיב לשיריו הבולטים שהוקלטו באמצע המאה ה-20, כגרסאות כיסוי או כמקור, אבל ימי התהילה לא ישובו.

גדלתי בקיבוץ המעפיל. הייתי ילד בתקופה שבה שלישיית המעפיל היתה בשיאה, כשהופיעה ברחבי הארץ וברחבי העולם. התרחקתי מהמוזיקה שלה, עוד יותר בגיל ההתבגרות, כתגובת נגד לכל דבר שמייצג את הקולקטיב, את מה שחושבים ואומרים כולם. העדפתי במקומה להקשיב למוזיקה אלטרנטיבית ככל האפשר, ישראלית, בריטית או אמריקאית, מתכחש בתוקף לכל מה שהוגדר כ"ארץ ישראל הישנה והטובה" או נכלל בקטגוריה של "זמר עברי".

זו היתה טעות, שהבנתי כבר בתחילת שנות העשרים לחיי, וככל שבורחות השנים אני מבין טוב יותר. כי לשלישיית המעפיל, שבראשה הזמרת הנהדרת עירית סנדנר ולצדה אהוד שחם ודן שרון, היו כל כך הרבה שירים יפים. הם עדיין כאן. לא הולכים לשום מקום. הם יישארו כאן. לנצח. גם אם ישדרו אותם רק בתוכניות ייעודיות במקום לחשוף אותם לקהל צעיר וחדש.

החלטתי לכתוב כאן על שיר אחד של שלישיית המעפיל. בכוונה לא בחרתי את אחד מלהיטיה הגדולים, אלא שיר יחסית נשכח, גם כדי להראות למה החיבור בין המלים של רחל שפירא ללחן של מוני אמריליו, שהיה בשירים רבים, הוא אחד משיתופי הפעולה המוזיקליים היפים ביותר בעברית. הוא ממזג כפריות ופסטורליה שצצים תחתן קוצים קטנים המתריעים כי לא הכל בחיים מושלם.

יש ב"כשאומרים לי שמש" געגועים, כמו בשירי פולק וקאנטרי רבים. זהו לא געגוע אוטומטי, התרפקות על העבר כאילו הוא בהכרח טוב יותר מההווה. זהו געגוע לטבע, שאני חש בכל טיול בין השדות והפרדסים של הקיבוץ. ולא, אני לא מתגעגע במיוחד לתקופת הילדות והטבע לא חסר לי בתל אביב. הטבע פשוט אחר בקיבוץ, גם זה של ימינו. הזיכרונות, הזורמים לנוכח עצים, עשבים, ציפורים או פרחים, הם בבואה למי שהייתי ועדות למי שהייתי רוצה להיות, ולא הצלחתי.

אבל, כמו בשיר הזה, אני באמת לא העיקר כאן. אלה הם השמש, הקשת, הסלע ומה שמסביבם. כל אחד מזכיר משהו, פותח חלון לעוד מחשבה, משמש גשר בין מה שהיה למה שיהיה ולא פחות חשוב מכך, תקווה קטנה שמעודדת, ולו לכמה דקות, אפילו אדם פסימי כמוני

כשאומרים לי שמש, 
אני חושב הנה ביתי. 
וזה מזכיר לי את הלהט והרוך 
וזה מזכיר לי את הקיץ הארוך 
במחוז מולדתי. 
כשאומרים לי שמש, 
אני יכול לחשוב על אהבה. 

כשאומרים לי קשת, 
אני חושב אביב וסתיו. 
אני יודע שהלילה חדגוני 
וזה מזכיר לי שהבוקר צבעוני 
ובא בעקבותיו. 
כשאומרים לי קשת, 
אני יכול לחשוב על אהבה. 

כשאומרים לי סלע, 
אני חושב על אמונה. 
וזה מזכיר לי את העוז והמסירות 
ולוחמיה הצנועים של החרות, 
אשר קידשו את שמה. 
כשאומרים לי סלע, 
אני יכול לחשוב על אהבה.