ראיתי השבוע הצגה ממש ממש ממש ממש גרועה. לא אזכיר את שמה כי יש לי יותר מדי חברי פייסבוק ששותפים לה. אחד מהם שישב מאחורי התפקע מצחוק. טוב, הוא תירגם אותה. אבל הוא לא היה היחיד. רוב הקהל. גם בן הזוג שלי למשל צחק המון.

ואני? חייכתי קצת, ממש ממש ממש ממש קצת., אבל בעיקר הייתי עצוב. כי היו בהצגה הזאת כל כך הרבה שטיקים וחנפנות, דמויות חד ממדיות ודיאלוגים מתחכמים. זה מתיש. אין לי כוח לזה. כשיצאנו, בדרך הביתה, ניסה בן הזוג להסביר לי למה נהנה. עם כל הצרות בעולם מסביב טוב קצת לצחוק, אמר. כן, אבל למה באופן כל כך שטחי ודל? אם כבר לראות קומדיות, עדיף את הסרטים של בילי ויילדר, ארנסט לוביץ' וג'ורג' קיוקור.

ונזכרתי, איך לפני שבוע, כשעברתי בספרייה, ליד המוזיאון, שלפתי מהמדף באקראי את המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" והתחלתי לקרוא, בלי לדעת אם בכלל תהיה לי סבלנות. כי אני אוהב תיאטרון, אבל בדרך כלל אין לי סבלנות אליו. אני בא כדי להסתכל על הקהל – זו ההצגה האמיתית. קראתי את המחזה, כמעט את כולו. לא הספקתי הכל כי הייתי צריך ללכת. אבל מה שקראתי יצעד לצדי עוד הרבה מאוד זמן. כי לא היו בו שטיקים ולא חנפנות, לא דמויות חד ממדיות ולא דיאלוגים מתחכמים, אלא משפטים מעוררי מחשבה של אנשים קטנים, זוטרים, שוליות בעולם של מלכים שבכלל לא מתייחסים אליהם. כמו רובנו, בעצם.

כשיצאתי, אל קור תל אביבי לא צפוי, האיר פרח ורדרד סגלגל של בוהיניה את המדרכה, כאילו פנס טבעי. לא משנה מתי אני עובר שם, ובאיזו עונה בשנה, הוא תמיד על העץ, גם אחרי שכל הפרחים האחרים כבר נושרים. ואני מעדיף להסתכל עליו, להתבונן בפשטות שלו, מאשר על הצגות שלא מותירות שום חותם והן כזה בזבוז זמן שזה אפילו בזבוז זמן לכתוב עליהן.