בסתיו חייו, כשהימים מתקצרים, הוא מתבונן לאחור על השנים שעברו, שהתכווצו, שנשארו שורות של זיכרונות. זה לא מבט חטוף, על מישהו או מישהו הנעים מולך פתאום ברחוב. זוהי גם לא שקיעה ארוכה בתוך קטיפת ספה שוקעת.

ארווין דרייק, מלחין ופזמונאי יהודי אמריקאי שכתב בין השאר את השיר It Was a Very Good Year, מת ביום חמישי האחרון והוא בן 95. בשיר הזה הוא מסמן הבהובים של מגדלור נוכח, משנים מסוימות מאוד. מכל שנה שעליה הוא כותב יש לו זיכרון ברור, והוא בוחר לתאר רק את הטוב, להשאיר את הרע, אם היה כזה, הרחק מאחור.

מגיל בן 17 הוא זוכר את לילות הקיץ ואת הנערות מהעיירות. מגיל 21 הוא זוכר את הנשים העירוניות, במדרגות, והשיער המבושם שלהן. מגיל 35 הוא זוכר את הנסיעה בלימוזינה, את הנשים בעלות הדם הכחול. כל שנה כזאת, לדבריו, היתה טובה מאוד. כל שנה כזאת, על פי המשתמע, מייצגת התקדמות בסולם הדרגות של חייו – מהעיירה אל העיר הגדולה, מהפשטות אל הראוותנות. בניגוד לשנים, המתוארות בפירוט, אין כאן אזכור לאשה אחת, לאהבה מסוימת, אלא לנערות ולנשים שהן מעין תפאורה לעולמו.

"קינגסטון טריו" שרו את הביצוע המקורי של השיר שיצא בשנת 1961. הגיטרות והשריקות ברקע הן חלק מהתמימות של אותם ימים. השיר התפרסם יותר בגרסה הנהדרת לא פחות של פרנק סינטרה מ-1965. הוא היה בן 50 כשיצא הביצוע שלו והנוסטלגיה נטמעה בו, הוסיפה מידה של געגוע עצוב לימים שלמרות הזיכרונות היפים כבר אי אפשר להחזיר. הליווי המוזיקלי המלודרמטי תרם גם הוא לתחושה הזאת. הוא עדיין גורם לכך גם כיום, 50 שנים אחרי שהוקלט.