היא היתה זמרת פולק צעירה ומבטיחה מפילדלפיה. בשנות ה-60 הקליטה סוזן כריסטי כמה שירים שהושמעו ברדיו ובטלוויזיה, אבל בתרבות מעוותת שבה הכל נמדד על פי מכירות לא היה לה סיכוי.

אנשי חברת התקליטים קולומביה החתימו אותה רק כדי לבעוט בה אחרי שאלבום שהקליט בשנת 1970 נשמע להם לא מסחרי.

האלבום נגנז ולא יצא, החוזה בוטל. רק אחרי כמעט ארבעה עשורים, בשנת 2006, הגיע האלבום לחנויות. כריסטי קיבלה כביכול הזדמנות חוזרת, אלא שהעוול לא באמת תוקן. היא עדיין אלמונית והמידע עליה מועט. קולה, למרבה הצער, לא נשמע למרחקים.

תעשיית המוזיקה האמריקאית, כמו תעשיית הקולנוע בארצות הברית, היתה ונשארה סקסיסטית ברובה. לזמרות פולק כמו סוזן כריסטי לא היה אז סיכוי אם מישהו לא עודד אותן ותמך בהן כשכל השאר הפנו את הגב. לפיכך רבות פשוט ויתרו על המאמץ ושמרו את השירים היפהפיים לעצמן. ההפסד הוא לא שלהן, אלא של אוהבי המוזיקה.

Rainy Day, שנכלל באלבום משנת 1970, יותר פולקי מפסיכדלי. לרגעים הוא מזכיר את ניק דרייק ושירו Day is Done. לפרקים הוא דומה לThe House of the Rising Sun שהיה בכלל שיר עם לפני שהתפרסם בביצוע של "האנימלז".

אלא שכריסטי, בעלת קול השוקע במצולות מלנכוליה, אינה חקיינית. כשהיא מרחיקה מעליה את היום הגשום, מפצירה בו שילך, יעזוב אותה לנפשה, היא לא מביעה חולשה כי אם אומץ. נדרש כוח לומר את המלים האלה באופן ברור ונחרץ, באמצעות קולה והגיטרה. והיא לא מהססת, אף לא לרגע. היום הגשום הוא במובן מסוים גם כל אלה המפריעים לה בדרכה, מנסים למנוע ממנה להתבטא כרצונה.

יש ביוטיוב עוד עשרות, אם לא מאות או אלפי זמרות פולק נשכחות כמו סוזן כריסטי. בארצות הברית או באירופה הן הקליטו בשנות ה-60 וה-70 שירים עוצרי תנועה, כמו פתקים מקומטים שחמקו בחשאי מהמגירות הפרטיות ונאלצו לחזור אליהן כשבחברות התקליטים נעלו בפניהם את הדלת.

אף פעם לא מאוחר מדי לגלות אותם.

זה תענוג ששום תחנת רדיו לא יכולה להציע.

רק יוטיוב.