כל סדרת טלוויזיה ישראלית שמתייחסת למוזיקת פופ ורוק שנכתבה והוקלטה כאן ראויה להערכה, בלי קשר לתוכנה, משום שהז'אנרים האלה אף פעם לא באמת קיבלו את המקום ההולם להם בתרבות הישראלית. אין כאן מורשת, וגם לא היתה, של פופ ורוק. יש מבקרי ועיתונאי מוזיקה, אבל הם בדרך כלל באים ומתחלפים, כותבים מאה או מאתיים מלה על אלבום וממשיכים הלאה. עיתונות מוזיקה ישראלית אמיתית היא דבר שכבר מזמן אין סיבה לחלום עליו. האלטרנטיבה? כמה בלוגים שכותבים על כך, לא אלה הפופולריים והמחזיקים מעצמם, או מבקרי מוזיקה בעבר שמצאו בפייסבוק במה לתובנותיהם.

"מקום בצמרת", סדרה בת שישה פרקים שיצר ניסן שור, עלתה בשבוע שעבר בערוץ 1. הפרק הראשון, היחיד שראיתי עד כה, הוקדש לזמרי פופ ממין זכר. יש בו רגעים יפים של זמרים כמו ישראל יצחקי ומוטי פליישר שמדברים על המוזיקה שלהם וגם מבצעים שיר אחד כיום. יש גם קטעי ארכיון שתמיד מעניין להציץ בהם וגם פריטי נוסטלגיה מתבקשים וצבעוניים כמו צילומים מעיתוני בידור משנות ה-60 וה-70.

אי אפשר כמובן להקיף את תולדות זמרי הפופ בפרק שנמשך פחות משעה. תמיד יהיו כאלה שיישארו בחוץ ויחושו מקופחים. תמיד יהיו כאלה שיקבלו יותר מדי מקום על חשבונם ותמיד – כפי שהוכח בפרק הראשון – יזקפו לזכותם את היותם פורצי דרך, ישכיחו, חוץ משלמה ארצי, את הכישלונות המסחריים שליוו אותם בשלבים מסוימים.

ניסן שור, ייאמר לזכותו, הרחיק את הדומיננטיות שלו עצמו בסדרה הנוכחית, לעומת סדרות קודמות שיצר. במקום לשמש כקריין מתווך הוא משאיר לזמרים את הבמה. 

בצד  נותרו זמרים רבים, מתקופות שונות, מסגנונות שונים. כל אלה המתייחסים ברצינות לפופ הישראלי לא יכולים להתעלם מהם, אפילו אם הם כביכול אינם חשובים בעיניהם. משום שבהתעלמות הזאת, הצורמת לעין ולאוזן, עושה ניסן שור את מה שהוא כל הזמן קובל עליו – מתנשא מעליהם. הוא, שחוזר ואומר כי רבים במדינה מתנשאים מעל הפופ, עושה זאת בעצמו כלפי זמרים שהם חלק בלתי נפרד מהז'אנר.

בפרק על זמרי הפופ לא הוזכרו או נראו זמרים כמו דני בן ישראל ודני גרנות שצמחו בלהקות צבאיות ויצאו אחר כך לקריירת סולו. לא היו בו גם זמרים כמו מייק בראנט, בעז שרעבי ודני מסנג שלא היו בלהקות צבאיות ולא הצליחו כאן, לפחות – כמו במקרה של שרעבי, בתחילת הקריירה המוזיקלית – אף על פי שלכמה מהם היו שירים מפורסמים לפני שבחרו לעזוב.

האופן שבו להקות צבאיות יצרו מקדמה לזמרים רבים, מקפצה להמשך הדרך, כפי שגלי צה"ל שימש ועדיין משמש לעיתונאים צעירים, לא הוזכר, וכך גם לא דעיכתן של הלהקות הצבאיות בסוף שנות ה-80 שהיתה אמורה כביכול להעיד סופית על היעלמותו של הקולקטיב, גם המוזיקלי, לטובת היחיד, אבל בעיקר הצביעה על הוויתור בפזמונאים, מעבדים או מלחינים, וההתכחשות בקרב זמרים רבים לקו מוזיקלי אחיד או מתמשך, לרצף המסמן כי הם המוזיקה שלהם אינה נתונה לגחמות אקראיות לפי רוח הזמן, אלא באה מתוך רצון כן ואמיתי לשיר.

מקומם של זמרים כגון אריאל זילבר ואושיק לוי נפקד לחלוטין ללא כל הסבר מתקבל. לא, הם לא היחידים. דורון מזר, אורי פיינמן, שימי תבורי וחיים משה לא מצאו גם הם אפילו שביל קטן שיוליך אל שיריהם. אם איתן מסורי כן, למה לא הם? הרי זו כביכול אותה המשבצת של פופ ים תיכוני ומוזיקת אמצע הדרך?

אוחובסקי, למשל, דיבר על רמי קליינשטיין ככוכב הפופ הגדול של שנות ה-80 בישראל בלי להזכיר בין השאר את דני רובס. שניהם, הן קליינשטיין והן רובס, שרו מעין פופ רוק רך, שהושפע במקרה של קליינשטיין בתחילת הדרך מבילי ג'ואל וברוס ספרינגסטין ובמקרה של רובס מהביטלס. ההצלחה של רובס, בוודאי בתקופות מסוימות, היתה אף גדולה יותר מזו של קליינשטיין.

בסדרה ניתן דגש רב, לפעמים מוגזם, למראה החיצוני, כאילו זה הדבר היחיד, או המרכזי, המבדיל בין זמר פופ לזמר רוק. זה חשוב, אבל לא העיקר כמובן. התוכן – המלים, העיבודים וההפקה – חשוב לא פחות. השינויים שחלו בו, במשך העשורים השונים ובעיקר מאז שנות ה-90, לא הוזכרו.

עברי לידר קיבל במה בולטת, לקראת הסוף, באופן כרונולוגי וכביכול מתבקש ככוכב פופ גדול בימינו,  אבל מה עם אלה שקדמו לו? כמו למשל דוד ד'אור, שהיה חלק מהדור האחרון בהחלט של הלהקות הצבאיות שעוד הגיעו למצעדי הפזמונים ואלבומו הראשון, שיצא בשנת 1992, היה אלבום פופ מצוין שלאחריו הוא ויתר לחלוטין על הז'אנר הזה.

ומה בנוגע לזמרים כמו יוני בלוך, עילי בוטנר, עידן רייכל או הראל סקעת? משעממים יותר או פחות, מדוע אין להם מקום בהיסטוריה של זמרי הפופ בישראל?

אפשר להמשיך את רשימת הזמרים החסרים, ואת רשימת סגנונות הפופ שלא הוזכרו, עד שנת 2049. לא כדאי להתאמץ. מוטב פשוט להיכנס ליוטיוב וליצור לבד את הפלייליסט המתאים, באופן כרונולוגי ומסודר, לייצג, בכבוד, את זמרי הפופ שפעלו בישראל. גם ובעיקר אלה שמשום מה נשכחו.

http://youtu.be/Ywp4f_o4puo