באתר של בי-בי-סי היבהבה שורה אדומה עם המלים Breaking News. הרצועה הזאת, שקופצת פתאום מעל הכותרת הראשית באתר, שייכת בדרך כלל לעניינים צבאיים או מדיניים. אתמול היא התייחס לאירוע הקשור דווקא לתרבות. כל רצונה היה לבשר לקוראים ברחבי העולם שהזמר דמיס רוסוס מת.

ברגעים כאלה הנשימה נעתקת. גם אם אלה לא זמרים או זמרות שהיו קרובים מאוד לאוזני, אני תמיד מרגיש שהם שייכים יותר לעולם שלי מרוב האנשים המקיפים אותי בחיי היום-יום.

מיד התחלתי לזמזם שירים של רוסוס, לבד ועם להקתו "אפרודיטס צ'יילד". כן, אנחנו בדרך כלל נזכרים בזמרים האלה אחרי שהם כבר מתים, כשכבר מאוחר מדי להיפרד מהם אישית, והם משאירים אותנו לבד עם הצלילים והמלים.

הופתעתי כשנודע לי שלא מעט אנשים שעובדים לצדי בעיתון מעולם לא שמעו על רוסוס ועל שיריו. לא היה להם מושג על מי אני מדבר ולמה אני מתאבל. לא הייתי צריך להיות מופתע. הוא שייך, עם קולו הייחודי וההופעה הקטיפתית, לתקופה אחרת, לדור אחר. כיום, אם בכלל, משמיעים את השירים האלה רק בתוכניות של אולדיז, המוגנות מפני המציאות המלוכלכת והמזוהמת בחוץ, בכמה שעות של שקט יחסי, שקיים רק למראית עין, בימי שישי ושבת, כשהתנועה מידלדלת והעוברים ושבים ברחוב מאטים את הקצב שלהם ושל הרחוב.

בתוך פחות משבוע מתו שני אנשים שהיה להם חלק משמעותי ברוק המתקדם: אדגר פרוס, ממקימי להקת "טנג'רין דרים" הגרמנית, מת ביום שלישי שעבר. רוסוס, ממקימי "אפרודיטס צ'יילד" היוונית, מת ביום ראשון האחרון.

אין כביכול קשר בין שתי הלהקות האלה: "טנג'רין דרים" פנתה לכיוונים אלקטרוניים וניסיוניים שהקדימו את זמנם ולא משכו קהל רב עם קטעים ארוכים יותר מהפסקת קפה או סיגריה. "אפרודיטס צ'יילד", עם הקלידים המנצנצים של ואנגליס, נטתה לכיוונים קלילים ולצלילים רכים יותר ולכן גם כמה משיריה הצליחו באירופה. "טנג'רין דרים" הקליטה אינספור אלבומים במשך השנים, בעקשנות ובהתמדה. "אפרודיטס צ'יילד" התפרקה כעבור זמן קצר ולאחר מכן יצא רוסוס לקריירת סולו מתבקשת.

אבל אפשר וצריך למצוא בכל זאת קשר בין שתי הלהקות: הן יצרו, הרכיבו, חיברו ופירקו בין רוק, פסיכדליה לאלקטרוניקה. הן צמחו בשתי מדינות שהמוזיקה והתרבות בהן מרכזיות, באופן מנותק כמעט לחלוטין לדומיננטיות האמריקאית והבריטית במצעדי הפזמונים ברחבי העולם.

כיום, כשרוב הרוק העכשווי נשמע כמו שיבוט שהוא חיקוי של חיקוי של חיקוי, זה כמעט בלתי נתפס לחשוב שדברים כאלה קרו. מה שתמיד מדהים אותי מחדש הוא איך דווקא כיום, כשהעולם כביכול גלובלי ופתוח יותר, ללא גבולות, כמעט הכל נשמע בו אותו הדבר – חדגוני, צפוי ושטוח.