עכשיו הוא קורא לעצמו פיטר, לא פיט. אולי ככה הוא מרגיש כמו פיטר פן, מייחל גם הוא לחיות לנצח, אחרי שנים שבהן הסמים והאלכוהול כמעט החזירו את נשמתו לבורא. אולי ככה הוא חש דווקא בוגר יותר, מכובד ורשמי.

פיט דוהרטי מושך כבר שנים את התקשורת הבריטית. כל דבר שהוא יעשה, גם ובעיקר אם אין לו קשר למוזיקה, יקבל מיד כותרות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

כמו זמר בריטי אחר, ליאם גלאגר, שעמד גם הוא במרכז להקה, "אואזיס", אבל דמותו עניינה יותר את העיתונאים ואת הציבור מאשר המוזיקה שלה, כך גם דוהרטי. להקותיו, "הליברטינס" ו"בייבשמבלס", יכולות להתפרק או להתאחד כמה שירצו – הן לא החשובות כאן.

זה הוא, ורק הוא, שמספק את הסחורה. והסחורה, כפי שהתקשורת הבריטית יודעת, היא בדרך מנופחת ומוגזמת. למה? כי הציבור אוהב שממליכים בשבילו מלכים ואז מפילים אותם, או נותנים להם ליפול בעצמם, שבורים ורצוצים.

הן דוהרטי והן גלאגר מוכשרים מאוד בתחומם, אבל יש בבריטניה סולני להקות מוכשרים לא פחות מהם ואפילו כאלה שעולים עליהם בכמה קומות בארמון. כותבים עליהם פחות, או לא כותבים בכלל, כי הם רק פועלים שחורים שהולכים לאולפן, מקליטים אלבומים ועולים על הבמה להופיע. שמם, בין שהם איאן ברודי מ"לייטנינג סידס" ובין שהם גאי גרווי מ"אלבו", לא נקשר בשערוריות. הצבע נותר במוזיקה שלהם, לא מחוץ לה.

ובכל זאת, תמיד מעניין להקשיב לדוהרטי. כי המוזיקה לא מרפה ממנו ולא עוזבת אותו. כמו במקרה של ליאם גלאגר ואחיו נואל, היא תמיד שם, לפני הכל, ואלה שבוחרים להתמקד רק בציטוטים המתגרים והפרובוקטיביים כביכול שלהם, על חשבונה, מפספסים אותה, מחמיצים את ייחודם. הם בכל זאת צמחו באנגליה, שהמורשת של הרוק והפופ בה חזקה ומוצקה ואי אפשר לעקור אותה אפילו אם מתאמצים.

לפני כשבוע יצא שיר חדש של דוהרטי, Flags of the Old Regime. הוא כתב אותו כבר מזמן, בקיץ 2011, מיד אחרי מותה של איימי ויינהאוס. היא היתה חברה קרובה שלו. לפעמים הם כתבו שירים יחד. היא ידעה כמוהו מהו הרס עצמי, אבל בניגוד לו לא הצליחה לעצור את המפולת שדירדרה אותה. הם חלקו, יחד ולחוד, תחושות של אובדן ובלבול, זרות וניכור, למרות ובגלל ההצלחה הגדולה.

דוהרטי, למרבה המזל, לא ייכנס ל"מועדון ה-27" המקולל שחברים בו זמרים וזמרות גדולים שמתו בגיל הזה. כעת, בן 35, הוא שר עליה, בלי שתשמע, בשיר שנכתב אז, כשהיא כבר לא היתה שם כדי להקשיב.

"בואי נעשה את זה נכון, אנחנו מכירים את הצלילים. ההצלחה גרמה לך להתעשר", הוא שר בשיר שהפיק סטיבן סטריט, "אבל את שבורה מבפנים. אני לא רוצה למות יותר, לא כפי שרציתי בעבר".

למרות החרטה וההבנה והצער, הוא מפוכח, יודע שהיא שהיא לא תשוב. לא הלילה, גם לא מחר. השיר הזה, שכל הכנסותיו יוקדשו לקרן שהקימה משפחתה, הוא הדבר היחיד, לפי שעה, שהוא יכול לעשות בשבילה. תפילת אשכבה. כמו יד שנשלחת באפלה, אפילו לא מגששת או מחפשת את מה שכבר אי אפשר למצוא. רק מלטפת, את האוויר שנותר, את הזיכרונות שהצטברו, כמו זרי פרחים על קבר טרי.