שירי אהבה לערים עשויים להישמע מליציים ודביקים. החיבה הניתזת מהם על המדרכות והכבישים תהיה תמיד חד צדדית, כי העיר אינה יכולה באמת להשיב להם כגמולם. אין זה אומר שצריך להפסיק לכתוב שירים כאלה. להיפך. כדאי. אבל מומלץ לחזור אל היפים שבהם, אלה שנכתבו, כצפוי, לפני שנים אינספור.

את New York's My Home כתב גורדון ג'נקינס במאה הקודמת. סמי דייוויס ג'וניור ביצע אותו באמצע שנות החמישים. בגרסה שלו, יותר מהאחרות שהוקלטו, ניכרת התשוקה לעיר, אהבה של ממש הפורצת את הגידים ואת העורקים, חומקת מן הגוף החוצה.

הוא רוקד את השיר, כסופת הוריקן פתאומית המעיפה את כל מה שסביב לה כדי לפנות את המקום לעצמה.

בשרמנטיות, ללא שחצנות, הוא פורש את השטיח שעליו דברי ההסבר מדוע ניו יורק, היא ולא אחרת, העיר הטובה ביותר לגור בה, לקבוע בה את ביתו, הבית שלא יעזוב לטובת שום עיר אחרת.

כי אלה שירצו לעבור לשיקגו לא ימצאו בה את הפארקים של ניו יורק ואת קו הרקיע שלה.

כי אלה שיחשבו על מגורים בסן פרנסיסקו לא יגלו בה את שכונות כמו קווינס או הארלם.

כי אלה שישימו פעמיהם אל סנט לואיס לא יוכלו להקשיב בה לאופרה.

ומה עם אלה שיתפתו אל הוליווד ועיר המלאכים? הו, הם יתגעגעו לרכבת התחתית ולמוניות.

סמי דייוויס היה זמר נדיר, מהזן שכמעט נעלם מחיינו. הוא חי את השיר – רוקד, מספר, שר ומשחק בו בזמן בלי להמעיט בערכה של אחת מהאמנויות שהתמחה בהן. לכן הוא כל כך משכנע, לא רק באהבה שלו לעיר ניו יורק, אלא לכל מה שרק נגע בו, בקולו, בידיו וברגליו. אילו העיר ניו יורק היתה יכולה לדבר, היא בוודאי היתה מחזירה לו את אותה אהבה שהעניק לה.