המשפט הזה של מוריסי מלווה אותי כל כך הרבה שנים. הוא לא היחיד. יש כמה משפטים כאלה, בשירים שכתב ושר, שדולקים בעקבותי כפנסים מהבהבים בלילה. הם נשארים גם אחרי שאני מפנה את הדרך, כמעט נופל על המדרכה או בין השיחים, כאילו אומרים "אין סיכוי שתצליח להוציא אותנו מהראש לטובת משפטים אחרים של זמרים נוספים".

באחד המשפטים שלו השתמשתי כמוטו לספר החדש שלי, "אתה יכול לרצות עד מחר", שראה אור בימים אלה. הנחתי את המשפט הזה בדף הראשון, אחרי הכריכה ולפני העלילה, כי אני אף על פי שמעולם לא פגשתי את מוריסי אני מרגיש שהוא כתב אותו בשבילי. רק בשבילי.

וכך הוא כותב, בשיר I Don’t  Owe You Anything:

You should never go to them

Let them come to you

Just like I do

Just like I do

אני מקשיב לו, בשיר הזה מאלבום הבכורה של "הסמיתס" משנת 1984, ומנסה לשכנע את עצמי במלים האלה. "אל תלך אליהם. תן להם לבוא אליך. כפי שאני עשיתי. כפי שאני עשיתי". כי הגיע הזמן להזיז כבר את הציפיות, מאנשים ומעצמך, לא לתת להן להשתלט עליך, להכתיב את חייך.

זה גורם יותר מדי נזק, רגשי ונפשי.

זה שואב יותר מדי אנרגיה.

זה כזה בזבוז.

 

לא אלך אליהם

אם הם ירצו שיבואו לקרוא,

להקשיב,

להשמיע

ולספר

הדלת תמיד פתוחה