83 קטגוריות שונות ומשונות יש בפרס הגראמי האמריקאי, אבל התקשורת, בארצות הברית ומחוץ לה, מתמקדת בדרך כלל רק בכמה מהן שמסתכמות באלבום השנה, שיר השנה, תגלית השנה.

סם סמית הבריטי היה, לפיכך, הזוכה הגדול של השנה. בטקס שהתקיים השבוע הוא היה מועמד לשישה פרסים וזכה בארבעה מהם. אמנם פרס אלבום השנה הוענק לבק, אבל סמית, בסך הכל בן 22, קיבל את פרסי תקליט השנה, שיר השנה, תגלית השנה ואלבום הפופ הקולי הטוב של השנה.

סמית מצטרף בכך לעוד שני נציגים מהאי הבריטי שיצאו בעשור האחרון כמנצחים הגדולים של טקס הגראמי. איימי ויינהאוס קיבלה חמישה פרסי גראמי בשנת 2008 וקבעה אז שיא זכייה לזמרת אנגלייה בטקס אחד בגראמי. אדל שברה את השיא הזה בשנת 2012 כשקיבלה שישה פרסי גראמי בערב אחד.

ויינהאוס, למרבה הצער, כבר אינה בין החיים, אבל יש בהחלט מכנה משותף בינה לבין סמית ואדל פרט להיותם בריטים. האלבומים שהוציאו הצליחו מאוד בארצות הברית, והם זמרים לבנים שהקליטו פופ שיש בו גוונים שחורים של סול. כתוב היטב, מופק בליטוש, משווק נכון – אין בו דבר שישרוט את האוזן ויגרום לה לנוע בחוסר נוחות בשל רעש מוזיקלי או מלים בוטות.

הגראמי, כמו האוסקר, הוא פרס שמרני מאוד שמרכזיותו בתרבות האמריקאית אינן מעידות בדרך כלל על איכות, אלא על החשש של קובעי הטעם, ברדיו, בטלוויזיה, בקולנוע ובתעשייה הקשורה להם מכל מה שהוא שונה, נועז, חתרני או אמנותי.

סם סמית הוא זמר טוב שיכול וצריך להתפתח לכיוונים צפויים פחות, מפתיעים יותר. השיר Stay With Me, שקיבל את פרס שיר השנה, נשמע כאילו נכתב במיוחד למתמודד בתוכנית כישרונות מוזיקליים, אחרי שהתערבלו בתוכו עשרות אלפי שירים אחרים מעשורים קודמים. כל זאת אף על פי שסמית לא השתתף באחת מאותן תוכניות מאוסות.

למרות הדמיון לשיר של טום פטי, I Won't Back Down, שבעקבותיו פסק בית משפט כי פטי וג'ף לין יקבלו תמלוגים ממנו, Stay With Me, כמו שירים אחרים מאלבום הבכורה של סמית, In the Lonely Hour, מעיד על כישרון רב. כדי להוכיח כי הוא לא חקיין משובח של שירים שהם בעצם גלגולים לקלאסיקות משנות השישים, השבעים והשמונים, יידרש סמית לפשוט את חליפת המניירות ולהשליך לפח גם את הפפיון. מעניין אם יצליח לעשות זאת.