הזמרת הנהדרת לסלי גור, שמתה השבוע, הקליטה את השיר It's My Party כשהיתה בת 16. זו היתה אחת הסיבות לכך שנשמעה כל כך אמינה ומשכנעת. השיר, שכתב סימור גוטליב בעקבות חוויותיה הכואבות של בתו ג'ודי ממסיבת יום הולדתה ה-16, נהפך בזכות הביצוע של גור לתעודת הזדהות של נערות בגיל הזה ברחבי העולם שנתקלו לראשונה בטעמה המר של האהבה שעד אז נראתה מתוקה.

 מסיבות של בני נוער הן מקום שבו מסיכות נושרות ונופלות, חיוכים מלטפים נהפכים לנשיכות פוצעות. ג'ניס איאן שרה על כך, בצורה קודרת ומפוכחת יותר, מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית, בשיר At Seventeen.

 בשיר של גור, שבין כותביו לצד סימור גוטליב נמנו גם הרב ויינר, וולטר גולד וג'ון גלוק ג'וניור, תחושות העלבון נחבאות, לא נחשפות מיד. בין השאר משום שכבר בשם השיר היא מכריזה שזו המסיבה שלה, בקול נחוש ובטוח, מסמנת את השטח, להראות מי הייתה אמורה לעמוד במרכז, אבל נדחקה לפינה. ויתרה מכך, המוזיקה קצבית ומזמינה לרקוד, לא להתכרבל ברחמים העצמיים.

 אנשים, בעיקר בני נוער, לא מתעמקים בדרך כלל במלות השירים בזמן שהם רוקדים לצליליהם. אי אפשר להאשים אותם בכך. הם באים אל רחבת הריקודים כדי להתפשט מכל היום יום המאובק, להתנתק מאזיקי המטלות של החיים, להרגיש ולהתרגש, כשהחושך הופך אותם כביכול לשווים, למרות התחרות הסמויה מי יתלבש יפה יותר, מי ייראה הכי נוצץ מכולם.

 לכן יש ההפקה של קווינסי ג'ונס בשיר הזה מוצלחת כל כך, מעבר לליטוש המוזיקלי והתזמורתי: היא מפתה אותך להיכנס לתוך ההמון הרוקד, להיות חלק ממנו, להזדהות עם גור – בזמן או אחרי המסיבה שלה – ובו בזמן לנחם אותה. אם ג'וני ברח עם ג'ודי, באמצע המסיבה, במקום לשמוח אתה, להיות לצדה, הוא כנראה לא ראוי לה. שיעור חכם וראשון במדעי החיים. עכשיו לכו תנסו להפיק ממנו לקח. אתם כבר יודעים לבד כמה זה קשה במציאות.