נאום הזכייה באוסקר של גרהאם מור היה רגע מרגש, ספונטני ומפתיע. אחד הדברים הכי יפים ששמעתי וראיתי השבוע. מור, בן 33, עלה על הבמה באולם דולבי תיאטר בלוס אנג'לס אחרי שנודע כי זכה בפרס האוסקר לתסריט מעובד.

האמריקאי בעל פני הילד היה נרגש, אבל לא התבלבל. בנאום שלו הוא דיבר על מושא הסרט, המתמטיקאי אלן טיורינג, שלמרות תרומתו למדע, לבריטניה ולעולם כולו, נרדף בשל נטייתו המינית והתאבד אחרי שהורשע כי עבר על החוק משום שהוא הומו.

"טיורינג", אמר מור, "מעולם לא עמד על במה כזאת, ואני כן. וזה אחד הדברים הכי לא הוגנים ששמעתי. בזמן הקצר שניתן לי כאן זה מה שאני רוצה לספר. כשהייתי בן 16 ניסיתי להתאבד, כי הרגשתי שאני מוזר ושאני שונה, ושאני לא שייך. ועכשיו אני עומד כאן. ואני רוצה להגיד לכל הילדים שמרגישים מוזרים, או שונים, או לא מתאימים לשום מסגרת: אני מבטיח לכם. אתם כאלה. תישארו מוזרים. ויום אחד יגיע תורכם ותעמדו כאן על הבמה. תעבירו את המסר".

מטבע הדברים התבקש לעשות קישור מיידי בין טיורינג למור. הנה הוא, שכמו טיורינג הרגיש שונה ומוזר ולא שייך, ניסה להתאבד בגלל נטייתו המינית. אבל מור הכחיש למחרת, בכלי תקשורת בארצות הברית, שהוא הומו, וטען כי התייחס אך ורק לדיכאון שסבל ממנו בנעוריו.

זה לא באמת משנה. המסר עבר, חזק ונוקב. בערב הגדול ביותר בשנה של תעשיית קולנוע שמרנית כל כך, מול צופים רבים ברחבי העולם, דיבר אחד הזוכים הצעירים בתולדות האוסקר על נושאים שלא מדברים עליהם בפריים טיים. הוא עשה זאת בכנות ובאומץ. הוא ראוי להערכה על כך.

חבל שהתסריט שכתב, לסרט "משחק החיקוי", על פי ספרו של אנדרו הודג'ס, אינו ניחן בכנות ובאומץ האלה. הסרט, בבימויו של מורטן טילדום ובכיכובו של בנדיקט קאמברבאץ', צפוי ושבלוני לא משום שסיפור חייו של טיורינג מוכר. הוא בנוי כסרט טלוויזיה חינוכי, לבני נוער, או לתלמידי מדעים והיסטוריה, והפלאשבקים בו, שנועדו כדי ליצור את ההקשר והרקע הביוגרפי, רק מחלישים אותו במקום לחזק.

יתרה מכך, אף על פי שההומוסקסואליות של טיורינג אינה מוסתרת, הוא מוצג, בסופו של דבר, כיצור כמעט א מיני. אין שום רמז, או סימן, לפרט הזה בחייו. בחדר השינה, בסלון, ביער או בקרן רחוב – טיורינג לא נוגע בגבר, מתנשק או שוכב אתו, מביע אהבה כלשהי, לא רק רסיסי תשוקה שנרמזים בעיניים או בכתב. בכך, יוצרי הסרט מתייחסים אליו, גם בלי להתכוון, כפי שעשו שלטונות החוק בבריטניה.

"משחק החיקוי" הוא סרט עשוי טוב – מבחינת משחק, צילום ומוזיקה – אבל נראה כי יוצריו ראו לנגד עיניהם את טקס האוסקר במקום את הסיפור המרתק והעצוב של טיורינג. כך, יש דרמה, אבל אין תחושה של ניסיון להבין באמת את הדמות, את מניעיה, את הרצון שלה להיות להיות מוזרה, שונה ולא שייכת, ובכל זאת לשמור על זכותה להמשיך לחיות כמו כולם.