הדקות האלה שבין הערביים נדירות כל כך ביופיין. אפשר לנסות לצלם אותן, אבל זה כמעט אף פעם לא ייראה כמו במציאות. אפשר לנסות לתאר אותן, אבל כמעט אף פעם לא יישמע כמו במציאות. חול בהיר חומק דרך אצבעות הידיים, קרני שמש זזות אל מאחורי הגלים. מבעד לענפי העצים בוקע ציוץ של אור שנסוג ונמוג, עד שהוא מתפוגג. הוא ישוב מחר, ולמרות זאת זה לא יהיה אותו הדבר.

 השיר "Come Down in Time" של אלטון ג'ון משתמש בפרק הזמן הזה של היום כדי לבטא תחושה של פרידה, של אהבה שנסגרה ולא תיפתח עוד. הוא הלחין אותו. ברני טופין, מי אם לא הוא, כתב. השיר נכלל באלבומו השלישי של אלטון ג'ון, "Tumbleweed Connection", שיצא בשנת 1970. הזמן, שעבר מאז, 45 שנים, לא גרם לשיר להתיישן או להתכער. הוא נותר שמור בתוך אגרטל שקוף. עדיין אפשר להתבונן בו ולראות כיצד הפרח צומח, פורח וגם קמל, וכך שוב, מחדש, כמו שיר המתנגן עוד ועוד.

 הוא ממתין לה. באמצע הדרך. הוא כיבה את האור בבית בשבילה, כדי לפגוש אותה. אלא שהאור שלה לא דלק בשבילו. השמש התפוגגה. ציפורי הלילה החלו לשיר. היום כבר נגמר. והוא? עדיין מחכה, אף על פי שהקדים לבוא. כי עשה כמבוקשה, הופיע בדיוק בזמן, כאילו היה שעון מעורר. הפתיחה המוזיקלית של השיר היא כדמדומים לקראת השקיעה. אין צורך לעצום עיניים כדי לדמיין כיצד הוא עומד מתחת לעץ בפארק, מביט על הספסלים המתרוקנים, מבחין במי האגם הנוצצים. כבר עלה הירח, צצו הכוכבים. והוא? עדיין מחכה.

 זהו שיר אהבה, שנותר כזה אף על פי שהאכזבה דולקת מכל פינה בו. בבית האחרון, כאשר הקצב מאט וגם אלטון ג'ון מכווץ לאט את קולו, הוא שר "יש נשים ויש נשים. יש כאלה ששומרות עליך חזק. יש כאלה שמשאירות אותך לספור כוכבים בלילה". רק אז, באופן סופי בהחלט, ניכר שהוא הבין והשלים. זה נגמר. האהבה הזאת התנפצה. אין סיבה להמתין שיקרה משהו בלתי צפוי והיא תיבנה מחדש. זה כבר לא יקרה.