הרוק כבר לא מתקדם לשום מקום

איתמר זהר | 27.01.2015 | 20:20

באתר של בי-בי-סי היבהבה שורה אדומה עם המלים Breaking News. הרצועה הזאת, שקופצת פתאום מעל הכותרת הראשית באתר, שייכת בדרך כלל לעניינים צבאיים או מדיניים. אתמול היא התייחס לאירוע הקשור דווקא לתרבות. כל רצונה היה לבשר לקוראים ברחבי העולם שהזמר דמיס רוסוס מת.

ברגעים כאלה הנשימה נעתקת. גם אם אלה לא זמרים או זמרות שהיו קרובים מאוד לאוזני, אני תמיד מרגיש שהם שייכים יותר לעולם שלי מרוב האנשים המקיפים אותי בחיי היום-יום.

מיד התחלתי לזמזם שירים של רוסוס, לבד ועם להקתו "אפרודיטס צ'יילד". כן, אנחנו בדרך כלל נזכרים בזמרים האלה אחרי שהם כבר מתים, כשכבר מאוחר מדי להיפרד מהם אישית, והם משאירים אותנו לבד עם הצלילים והמלים.

הופתעתי כשנודע לי שלא מעט אנשים שעובדים לצדי בעיתון מעולם לא שמעו על רוסוס ועל שיריו. לא היה להם מושג על מי אני מדבר ולמה אני מתאבל. לא הייתי צריך להיות מופתע. הוא שייך, עם קולו הייחודי וההופעה הקטיפתית, לתקופה אחרת, לדור אחר. כיום, אם בכלל, משמיעים את השירים האלה רק בתוכניות של אולדיז, המוגנות מפני המציאות המלוכלכת והמזוהמת בחוץ, בכמה שעות של שקט יחסי, שקיים רק למראית עין, בימי שישי ושבת, כשהתנועה מידלדלת והעוברים ושבים ברחוב מאטים את הקצב שלהם ושל הרחוב.

בתוך פחות משבוע מתו שני אנשים שהיה להם חלק משמעותי ברוק המתקדם: אדגר פרוס, ממקימי להקת "טנג'רין דרים" הגרמנית, מת ביום שלישי שעבר. רוסוס, ממקימי "אפרודיטס צ'יילד" היוונית, מת ביום ראשון האחרון.

אין כביכול קשר בין שתי הלהקות האלה: "טנג'רין דרים" פנתה לכיוונים אלקטרוניים וניסיוניים שהקדימו את זמנם ולא משכו קהל רב עם קטעים ארוכים יותר מהפסקת קפה או סיגריה. "אפרודיטס צ'יילד", עם הקלידים המנצנצים של ואנגליס, נטתה לכיוונים קלילים ולצלילים רכים יותר ולכן גם כמה משיריה הצליחו באירופה. "טנג'רין דרים" הקליטה אינספור אלבומים במשך השנים, בעקשנות ובהתמדה. "אפרודיטס צ'יילד" התפרקה כעבור זמן קצר ולאחר מכן יצא רוסוס לקריירת סולו מתבקשת.

אבל אפשר וצריך למצוא בכל זאת קשר בין שתי הלהקות: הן יצרו, הרכיבו, חיברו ופירקו בין רוק, פסיכדליה לאלקטרוניקה. הן צמחו בשתי מדינות שהמוזיקה והתרבות בהן מרכזיות, באופן מנותק כמעט לחלוטין לדומיננטיות האמריקאית והבריטית במצעדי הפזמונים ברחבי העולם.

כיום, כשרוב הרוק העכשווי נשמע כמו שיבוט שהוא חיקוי של חיקוי של חיקוי, זה כמעט בלתי נתפס לחשוב שדברים כאלה קרו. מה שתמיד מדהים אותי מחדש הוא איך דווקא כיום, כשהעולם כביכול גלובלי ופתוח יותר, ללא גבולות, כמעט הכל נשמע בו אותו הדבר – חדגוני, צפוי ושטוח.  



להמשך הפוסט

לאן נעלמו כל זמרי הפופ האלה

איתמר זהר | 25.01.2015 | 13:59

כל סדרת טלוויזיה ישראלית שמתייחסת למוזיקת פופ ורוק שנכתבה והוקלטה כאן ראויה להערכה, בלי קשר לתוכנה, משום שהז'אנרים האלה אף פעם לא באמת קיבלו את המקום ההולם להם בתרבות הישראלית. אין כאן מורשת, וגם לא היתה, של פופ ורוק. יש מבקרי ועיתונאי מוזיקה, אבל הם בדרך כלל באים ומתחלפים, כותבים מאה או מאתיים מלה על אלבום וממשיכים הלאה. עיתונות מוזיקה ישראלית אמיתית היא דבר שכבר מזמן אין סיבה לחלום עליו. האלטרנטיבה? כמה בלוגים שכותבים על כך, לא אלה הפופולריים והמחזיקים מעצמם, או מבקרי מוזיקה בעבר שמצאו בפייסבוק במה לתובנותיהם.

"מקום בצמרת", סדרה בת שישה פרקים שיצר ניסן שור, עלתה בשבוע שעבר בערוץ 1. הפרק הראשון, היחיד שראיתי עד כה, הוקדש לזמרי פופ ממין זכר. יש בו רגעים יפים של זמרים כמו ישראל יצחקי ומוטי פליישר שמדברים על המוזיקה שלהם וגם מבצעים שיר אחד כיום. יש גם קטעי ארכיון שתמיד מעניין להציץ בהם וגם פריטי נוסטלגיה מתבקשים וצבעוניים כמו צילומים מעיתוני בידור משנות ה-60 וה-70.

אי אפשר כמובן להקיף את תולדות זמרי הפופ בפרק שנמשך פחות משעה. תמיד יהיו כאלה שיישארו בחוץ ויחושו מקופחים. תמיד יהיו כאלה שיקבלו יותר מדי מקום על חשבונם ותמיד – כפי שהוכח בפרק הראשון – יזקפו לזכותם את היותם פורצי דרך, ישכיחו, חוץ משלמה ארצי, את הכישלונות המסחריים שליוו אותם בשלבים מסוימים.

ניסן שור, ייאמר לזכותו, הרחיק את הדומיננטיות שלו עצמו בסדרה הנוכחית, לעומת סדרות קודמות שיצר. במקום לשמש כקריין מתווך הוא משאיר לזמרים את הבמה. 

בצד  נותרו זמרים רבים, מתקופות שונות, מסגנונות שונים. כל אלה המתייחסים ברצינות לפופ הישראלי לא יכולים להתעלם מהם, אפילו אם הם כביכול אינם חשובים בעיניהם. משום שבהתעלמות הזאת, הצורמת לעין ולאוזן, עושה ניסן שור את מה שהוא כל הזמן קובל עליו – מתנשא מעליהם. הוא, שחוזר ואומר כי רבים במדינה מתנשאים מעל הפופ, עושה זאת בעצמו כלפי זמרים שהם חלק בלתי נפרד מהז'אנר.

בפרק על זמרי הפופ לא הוזכרו או נראו זמרים כמו דני בן ישראל ודני גרנות שצמחו בלהקות צבאיות ויצאו אחר כך לקריירת סולו. לא היו בו גם זמרים כמו מייק בראנט, בעז שרעבי ודני מסנג שלא היו בלהקות צבאיות ולא הצליחו כאן, לפחות – כמו במקרה של שרעבי, בתחילת הקריירה המוזיקלית – אף על פי שלכמה מהם היו שירים מפורסמים לפני שבחרו לעזוב.

האופן שבו להקות צבאיות יצרו מקדמה לזמרים רבים, מקפצה להמשך הדרך, כפי שגלי צה"ל שימש ועדיין משמש לעיתונאים צעירים, לא הוזכר, וכך גם לא דעיכתן של הלהקות הצבאיות בסוף שנות ה-80 שהיתה אמורה כביכול להעיד סופית על היעלמותו של הקולקטיב, גם המוזיקלי, לטובת היחיד, אבל בעיקר הצביעה על הוויתור בפזמונאים, מעבדים או מלחינים, וההתכחשות בקרב זמרים רבים לקו מוזיקלי אחיד או מתמשך, לרצף המסמן כי הם המוזיקה שלהם אינה נתונה לגחמות אקראיות לפי רוח הזמן, אלא באה מתוך רצון כן ואמיתי לשיר.

מקומם של זמרים כגון אריאל זילבר ואושיק לוי נפקד לחלוטין ללא כל הסבר מתקבל. לא, הם לא היחידים. דורון מזר, אורי פיינמן, שימי תבורי וחיים משה לא מצאו גם הם אפילו שביל קטן שיוליך אל שיריהם. אם איתן מסורי כן, למה לא הם? הרי זו כביכול אותה המשבצת של פופ ים תיכוני ומוזיקת אמצע הדרך?

אוחובסקי, למשל, דיבר על רמי קליינשטיין ככוכב הפופ הגדול של שנות ה-80 בישראל בלי להזכיר בין השאר את דני רובס. שניהם, הן קליינשטיין והן רובס, שרו מעין פופ רוק רך, שהושפע במקרה של קליינשטיין בתחילת הדרך מבילי ג'ואל וברוס ספרינגסטין ובמקרה של רובס מהביטלס. ההצלחה של רובס, בוודאי בתקופות מסוימות, היתה אף גדולה יותר מזו של קליינשטיין.

בסדרה ניתן דגש רב, לפעמים מוגזם, למראה החיצוני, כאילו זה הדבר היחיד, או המרכזי, המבדיל בין זמר פופ לזמר רוק. זה חשוב, אבל לא העיקר כמובן. התוכן – המלים, העיבודים וההפקה – חשוב לא פחות. השינויים שחלו בו, במשך העשורים השונים ובעיקר מאז שנות ה-90, לא הוזכרו.

עברי לידר קיבל במה בולטת, לקראת הסוף, באופן כרונולוגי וכביכול מתבקש ככוכב פופ גדול בימינו,  אבל מה עם אלה שקדמו לו? כמו למשל דוד ד'אור, שהיה חלק מהדור האחרון בהחלט של הלהקות הצבאיות שעוד הגיעו למצעדי הפזמונים ואלבומו הראשון, שיצא בשנת 1992, היה אלבום פופ מצוין שלאחריו הוא ויתר לחלוטין על הז'אנר הזה.

ומה בנוגע לזמרים כמו יוני בלוך, עילי בוטנר, עידן רייכל או הראל סקעת? משעממים יותר או פחות, מדוע אין להם מקום בהיסטוריה של זמרי הפופ בישראל?

אפשר להמשיך את רשימת הזמרים החסרים, ואת רשימת סגנונות הפופ שלא הוזכרו, עד שנת 2049. לא כדאי להתאמץ. מוטב פשוט להיכנס ליוטיוב וליצור לבד את הפלייליסט המתאים, באופן כרונולוגי ומסודר, לייצג, בכבוד, את זמרי הפופ שפעלו בישראל. גם ובעיקר אלה שמשום מה נשכחו.

http://youtu.be/Ywp4f_o4puo

 

להמשך הפוסט

איך לא שמענו עליהן עד עכשיו

איתמר זהר | 22.01.2015 | 12:46

היא היתה זמרת פולק צעירה ומבטיחה מפילדלפיה. בשנות ה-60 הקליטה סוזן כריסטי כמה שירים שהושמעו ברדיו ובטלוויזיה, אבל בתרבות מעוותת שבה הכל נמדד על פי מכירות לא היה לה סיכוי.

אנשי חברת התקליטים קולומביה החתימו אותה רק כדי לבעוט בה אחרי שאלבום שהקליט בשנת 1970 נשמע להם לא מסחרי.

האלבום נגנז ולא יצא, החוזה בוטל. רק אחרי כמעט ארבעה עשורים, בשנת 2006, הגיע האלבום לחנויות. כריסטי קיבלה כביכול הזדמנות חוזרת, אלא שהעוול לא באמת תוקן. היא עדיין אלמונית והמידע עליה מועט. קולה, למרבה הצער, לא נשמע למרחקים.

תעשיית המוזיקה האמריקאית, כמו תעשיית הקולנוע בארצות הברית, היתה ונשארה סקסיסטית ברובה. לזמרות פולק כמו סוזן כריסטי לא היה אז סיכוי אם מישהו לא עודד אותן ותמך בהן כשכל השאר הפנו את הגב. לפיכך רבות פשוט ויתרו על המאמץ ושמרו את השירים היפהפיים לעצמן. ההפסד הוא לא שלהן, אלא של אוהבי המוזיקה.

Rainy Day, שנכלל באלבום משנת 1970, יותר פולקי מפסיכדלי. לרגעים הוא מזכיר את ניק דרייק ושירו Day is Done. לפרקים הוא דומה לThe House of the Rising Sun שהיה בכלל שיר עם לפני שהתפרסם בביצוע של "האנימלז".

אלא שכריסטי, בעלת קול השוקע במצולות מלנכוליה, אינה חקיינית. כשהיא מרחיקה מעליה את היום הגשום, מפצירה בו שילך, יעזוב אותה לנפשה, היא לא מביעה חולשה כי אם אומץ. נדרש כוח לומר את המלים האלה באופן ברור ונחרץ, באמצעות קולה והגיטרה. והיא לא מהססת, אף לא לרגע. היום הגשום הוא במובן מסוים גם כל אלה המפריעים לה בדרכה, מנסים למנוע ממנה להתבטא כרצונה.

יש ביוטיוב עוד עשרות, אם לא מאות או אלפי זמרות פולק נשכחות כמו סוזן כריסטי. בארצות הברית או באירופה הן הקליטו בשנות ה-60 וה-70 שירים עוצרי תנועה, כמו פתקים מקומטים שחמקו בחשאי מהמגירות הפרטיות ונאלצו לחזור אליהן כשבחברות התקליטים נעלו בפניהם את הדלת.

אף פעם לא מאוחר מדי לגלות אותם.

זה תענוג ששום תחנת רדיו לא יכולה להציע.

רק יוטיוב.

 

להמשך הפוסט

זו היתה שנה טובה מאוד

איתמר זהר | 18.01.2015 | 16:00

בסתיו חייו, כשהימים מתקצרים, הוא מתבונן לאחור על השנים שעברו, שהתכווצו, שנשארו שורות של זיכרונות. זה לא מבט חטוף, על מישהו או מישהו הנעים מולך פתאום ברחוב. זוהי גם לא שקיעה ארוכה בתוך קטיפת ספה שוקעת.

ארווין דרייק, מלחין ופזמונאי יהודי אמריקאי שכתב בין השאר את השיר It Was a Very Good Year, מת ביום חמישי האחרון והוא בן 95. בשיר הזה הוא מסמן הבהובים של מגדלור נוכח, משנים מסוימות מאוד. מכל שנה שעליה הוא כותב יש לו זיכרון ברור, והוא בוחר לתאר רק את הטוב, להשאיר את הרע, אם היה כזה, הרחק מאחור.

מגיל בן 17 הוא זוכר את לילות הקיץ ואת הנערות מהעיירות. מגיל 21 הוא זוכר את הנשים העירוניות, במדרגות, והשיער המבושם שלהן. מגיל 35 הוא זוכר את הנסיעה בלימוזינה, את הנשים בעלות הדם הכחול. כל שנה כזאת, לדבריו, היתה טובה מאוד. כל שנה כזאת, על פי המשתמע, מייצגת התקדמות בסולם הדרגות של חייו – מהעיירה אל העיר הגדולה, מהפשטות אל הראוותנות. בניגוד לשנים, המתוארות בפירוט, אין כאן אזכור לאשה אחת, לאהבה מסוימת, אלא לנערות ולנשים שהן מעין תפאורה לעולמו.

"קינגסטון טריו" שרו את הביצוע המקורי של השיר שיצא בשנת 1961. הגיטרות והשריקות ברקע הן חלק מהתמימות של אותם ימים. השיר התפרסם יותר בגרסה הנהדרת לא פחות של פרנק סינטרה מ-1965. הוא היה בן 50 כשיצא הביצוע שלו והנוסטלגיה נטמעה בו, הוסיפה מידה של געגוע עצוב לימים שלמרות הזיכרונות היפים כבר אי אפשר להחזיר. הליווי המוזיקלי המלודרמטי תרם גם הוא לתחושה הזאת. הוא עדיין גורם לכך גם כיום, 50 שנים אחרי שהוקלט.

להמשך הפוסט

עוד הצגה כזאת ואבדנו

איתמר זהר | 15.01.2015 | 10:54

 

ראיתי השבוע הצגה ממש ממש ממש ממש גרועה. לא אזכיר את שמה כי יש לי יותר מדי חברי פייסבוק ששותפים לה. אחד מהם שישב מאחורי התפקע מצחוק. טוב, הוא תירגם אותה. אבל הוא לא היה היחיד. רוב הקהל. גם בן הזוג שלי למשל צחק המון.

ואני? חייכתי קצת, ממש ממש ממש ממש קצת., אבל בעיקר הייתי עצוב. כי היו בהצגה הזאת כל כך הרבה שטיקים וחנפנות, דמויות חד ממדיות ודיאלוגים מתחכמים. זה מתיש. אין לי כוח לזה. כשיצאנו, בדרך הביתה, ניסה בן הזוג להסביר לי למה נהנה. עם כל הצרות בעולם מסביב טוב קצת לצחוק, אמר. כן, אבל למה באופן כל כך שטחי ודל? אם כבר לראות קומדיות, עדיף את הסרטים של בילי ויילדר, ארנסט לוביץ' וג'ורג' קיוקור.

ונזכרתי, איך לפני שבוע, כשעברתי בספרייה, ליד המוזיאון, שלפתי מהמדף באקראי את המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" והתחלתי לקרוא, בלי לדעת אם בכלל תהיה לי סבלנות. כי אני אוהב תיאטרון, אבל בדרך כלל אין לי סבלנות אליו. אני בא כדי להסתכל על הקהל – זו ההצגה האמיתית. קראתי את המחזה, כמעט את כולו. לא הספקתי הכל כי הייתי צריך ללכת. אבל מה שקראתי יצעד לצדי עוד הרבה מאוד זמן. כי לא היו בו שטיקים ולא חנפנות, לא דמויות חד ממדיות ולא דיאלוגים מתחכמים, אלא משפטים מעוררי מחשבה של אנשים קטנים, זוטרים, שוליות בעולם של מלכים שבכלל לא מתייחסים אליהם. כמו רובנו, בעצם.

כשיצאתי, אל קור תל אביבי לא צפוי, האיר פרח ורדרד סגלגל של בוהיניה את המדרכה, כאילו פנס טבעי. לא משנה מתי אני עובר שם, ובאיזו עונה בשנה, הוא תמיד על העץ, גם אחרי שכל הפרחים האחרים כבר נושרים. ואני מעדיף להסתכל עליו, להתבונן בפשטות שלו, מאשר על הצגות שלא מותירות שום חותם והן כזה בזבוז זמן שזה אפילו בזבוז זמן לכתוב עליהן.

 

 

 

להמשך הפוסט

לא הגיע הזמן שמדונה תיגמל מהפרובוקציות?

איתמר זהר | 08.01.2015 | 14:20
מדונה ופרובוקציות הן מלים נרדפות כבר יותר מ-30 שנה. בסוף השבוע האחרון יצרה הזמרת עוד שערורייה, אחרי שהעלתה בחשבון האינסטגרם שלה תמונות של נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג שאת פניהם עוטים חוטים שחורים שכביכול כובלים אותם. היא תייגה את התמונות תחת Rebel Heart, כשם אלבומה שעתיד לצאת בעוד חודשיים, ולא בכדי – היא עצמה מצולמת כך על עטיפתו. אלא שהתגובות נגד אותם דיוקנאות החלו לזרום מיד וקשה לומר שהן היו חיוביות. "גזענית", "וולגרית", "מעליבה" היו בין הכינויים שספגה מדונה. הזמרת, שהעלתה לפני כן תמונות דומות של ישו, מרילין מונרו, ג'ון לנון, הומר סימפסון ואף של אמה שלה, הזדרזה לומר כי את התמונות יצרו מעריצים והבהירה כי אינה מנסה להשוות אותם אל מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. "התמונות האלה מבקשות להביע את הערכתי לאנשים כמותם. אנו צריכים עוד כמוהם בעולם", כתבה בהתייחסה גם לחבר הביטלס בעבר.
 
אין פלא שהזמרת, בת 56, משתמשת באינסטגרם בשביל לקדם את יצירתה. מה שהחל כאפקליציה תמימה לצילום תמונות באמצעות פילטרים נהפך מזמן לעוד מפלצת תקשורתית, זרוע של יחסי ציבור חינם בשביל זמרים, שחקנים, שפים, דוגמנים וסלבריטאים מתחומים אחרים. הם משתמשים בה כדי לקדם אלבום חדש, סרט או סדרה בכיכובם, מספקים למעריצים הזדמנות להיות צלמי פפראצי רק בלי המצלמה. שלא כזמרים או שחקנים בעבר, ששמרו על ריחוק מכוון מהציבור הרחב, גם כדי להאדיר את ההילה שלהם, הם עושים הכל כדי לקרב אליהם את הקהל, שירגיש בבית, שלא ישכח את עצם קיומם בתחרות העזה והאינסופית על תשומת הלב הציבורית. כך, אך על פי שיש עדיין זמן רב עד צאת אלבום האולפן ה-13 של מדונה, היא לא תרשה לעצמה להמתין ולתת לזמרים – ובעיקר זמרות – אחרים, להשתלט על התודעה התקשורתית. כל גימיק בא מבחינתה בחשבון כדי להזכיר מי כאן מלכת הפופ, בעיקר בסוף שבוע שבו נודע כי אלבומה החדש של טיילור סוויפט הוא הנמכר ביותר בארצות הברית בשנת 2014.
 
מדונה, שאלבום האולפן האחרון שלה, MDNAA, יצא לפני שלוש שנים ונמכר רק ב-537 אלף עותקים בארצות הברית, היא בדיוק ההיפך מסוויפט שצעירה ממנה בהרבה. האחרונה, שנזהרת מפרובוקציות וגם כשהן נדבקות אליה מצליחה לצאת מהן נקייה, השתמשה באינסטגרם כדי להודיע למיליוני עוקביה, באמצעות שורה של רמזים שהופיעו אחת לכמה ימים, כי היא עתידה להוציא אלבום חדש. באמצעות האפליקציה, שהיא כיום כבר רשת חברתית, היא נותנת למעריצים תחושה שבאמת אכפת לה מהם. כך גם ביוטיוב, שבו העלתה קליפ הכולל מתנות ששלחה להם לכבוד חג המולד. הכל מחושב אצלה, עד הפרט האחרון, וממש לא תמים. אבל היא יודעת שתרוויח מכך חוץ מכסף, של המעריצים שימשיכו לקנות את אלבומיה ולרוץ להופעותיה, גם תדמית של זמרת שאכפת לה מאלה שאוהבים אותה, לכן אין לה צורך בפרובוקציות.
 
כבר שנים נדמה שמדונה מנהלת קרב מאסף כדי להוכיח שהיא זמרת הפופ הגדולה והמצליחה ביותר, גם אחרי שיורשותיה וחקיינותיה, כמו ליידי גאגא, עקפו אותה בכל כיכר ופינה. המאבק הזה גובה ממנה מחיר גבוה, תדמיתי ומוזיקלי, משום שככל שעובר הזמן ניכרים אותות המאמץ הנלווים לכך והתחושה שבמקום להדביק את הפער היא רק מגדילה אותו, לרעתה. גם אם היא מצליחה תמיד, איכשהו, בכל עשור ובכל אלבום, להמציא את עצמה מחדש, ללעוג לכל אלה שקבעו כי הקריירה שלה גמורה, קשה להתעלם מהעננים המרקדים מעל ראשה ומזהירים מפני פתטיות. הזמרת, ששרה פופ נגיש, אלגנטי, חם ומשוחרר, לא צריכה לפנות את השטח. להיפך, שתמשיך ליצור ולשיר מוזיקה. לא כזאת שמתחנפת בכוח לקהל הצעיר, אלא מיועדת גם ובעיקר לאלה שגדלו עליה אפילו שהיא מתביישת כנראה להודות שהיא מתקרבת לעשור השביעי של חייה.
 
להמשך הפוסט

הסרטים העלילתיים שהכי אהבתי השנה

איתמר זהר | 28.12.2014 | 16:39

הוליווד היא בעיני כבר ארבעה עשורים בית קברות לקולנוע – קומדיות, דרמות, לא משנה מה, הרוב הגדול ממוחזר, רדוד וסתמי. גם הקולנוע העצמאי בארצות הברית, ברובו, במצב מזעזע כי האלטרנטיבה שלו היא בעיקרה סינתטית ומשומשת – מיינסטרים שמתחזה לשוליים. ברור שמופקים עדיין הרבה סרטים טובים, לא מופתיים, שהכוונות של יוצריהם ראויות להערכה גם אם בדרך, בגלל שיקולי האולפנים ובעיות אחרות, הן הולכות לאיבוד.

מבין הסרטים העלילתיים שראיתי השנה וגם יצאו ב-2014 הכי אהבתי את "הדרך שבה הוא מביט" שביים וכתב דניאל ריבריו הברזילאי. סיפורו של נער עיוור שמגלה, מבעד לאפלה, את זהותו המינית. כך, לחריגות שלו כעיוור בין רואים, בבית ספר שהוא לומד בו, נוספת גם שונותו כהומו בין סטרייטים. למרות רגישותו ורכותו הוא אינו מוותר או נכנע לנערים הבורים והאכזריים המקיפים אותו. התמימות שלו, לצד עקשנותו, הן בין התכונות מעוררות ההשראה שלו.


***
אהבתי מאוד גם את "טווח קצר 12" שביים וכתב דסטין דניאל קרטון האמריקאי. נכון שהוא יצא בשנה שעברה, אבל הוא הוקרן רק השנה כאן, בפסטיבל הקולנוע בירושלים ובסינמטקים. גם זה סרט שבמרכזו התבגרות.
וגם היא אחרת וכואבת. הפעם זהו מעון לבני נוער בסיכון, אלה שנפלטו מהבית משום שהוריהם לא היו מסוגלים לטפל בהם. סיפורם האישי של (כמעט) כל אחד מהם מוצג במקביל לסיפורם האישי של שניים מהעובדים במעון – בני זוג, גבר ואשה, שבדיעבד מתברר כי גם הם לא גדלו במסגרת משפחתית הנחשבת למקובלת.

בחיים שלהם, כמו של בני הנוער שהם מטפלים בהם, יש מצבים שכבר תוארו במיליוני סרטים, לא רק אמריקאיים. אלא שכאן הם מתוארים ללא סטריאוטיפים או קלישאות, בלי מניירות או מונולוגים מעושים שמתחנפים לחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע הבוחרים את המועמדים והזוכים באוסקר. השחקנים הם אלמוניים ברובם, או כמעט אלמוניים, כך שקללת הסתמיות של הוליווד עדיין פגעה בהם. לפעמים זה נראה כל כך אמיתי ומשכנע עד שנדמה כי זהו סרט תיעודי.


***
ועוד סרט אחד שאהבתי השנה, אף על פי שמבחינת הפוטנציאל הוא היה יכול להיות טוב בהרבה. זהו "אהבה היא מוזרה" שביים איירה זאקס. הוא גם כתב אותו לצד מאוריסיו זאקריאס. בסרט מככבים ג'ון ליתגו ואלפרד מולינה המגלמים בני זוג המתחתנים אחרי כמעט ארבעה עשורים יחד ואז, בעקבות פיטורי אחד מהם, נאלצים לוותר על קורת הגג המשותפת שחלקו ונהפכים, בערוב ימיהם, למעין נוודים חסרי בית ומזל. ליתגו ומולינה הם שחקנים נהדרים בכל סרט שהם משתתפים בו. גם כאן.

יש בדרמה הקומית הזאת כמה סצינות יפות. היפה ביותר היא גם העצובה ביותר. זה קורה כאשר המצלמה חושפת את חוסר האונים המשווע של הגבר שמגלם מולינה, שנאלץ לישון על ספה אצל זוג הומואים אחר, כאשר בסלון יש מסיבה שהוא אינו מרגיש שייך אליה ומחכה כבר שהנוכחים ילכו לביתם ויניחו לו, בפינה היחידה שעוד נותרה לו בעולם, כי הוא עייף ומותש.

למרבה האכזבה, הסרט מעט מפוספס, כי הסיבות של הפיטורים, שמניעים את העלילה, לא לגמרי מנומקות (בית הספר הקתולי שבו עבד המורה למוזיקה שמגלם מולינה פיטר אותו אחרי שהתחתן עם גבר. אם מנהלי בית הספר מתקשים כל כך לשאת את נטייתו המינית, מדוע מלכתחילה העסיקו אותו?), לפחות דמות אחת בסרט היא קוריוז, רק בשביל ההומור כביכול, למרות מרכזיותה, והסוף, אוי הסוף, כל כך סתמי ומאכזב. כן, זה מה שקורה ביותר מדי סרטים עצמאיים אמריקאיים. מרוב שהם כל כך רוצים להיות אלטרנטיביים, בסופו של דבר הם יותר מיינסטרימיים מהמיינסטרים.

להמשך הפוסט

למה ג'ו קוקר לא בא לאיצטדיון רמת גן

איתמר זהר | 23.12.2014 | 10:07

ג'ו קוקר היה אמור להופיע ב"פסטיבל הכוכבים" שהתקיים באיצטדיון רמת גן ב-1985. נסענו לשם במיוחד מהקיבוץ, אני ואחי הבכור, לראות אותו ועוד זמרים רבים אחרים.

כשהגענו, לפני שנכנסנו, על האדמה שנותרו בה רק איים של דשא מצהיב, כבר נשמעו רחשים שנהפכו לזמזומים ומשם היתה קצרה הדרך לצלילים הצורמים: קוקר וזמרים אחרים בכלל לא באו לישראל. הכוכבים של הפסטיבל כבו בטרם התחיל.

הצופים הספורים, ובהם אנחנו, שנשארו בכל זאת, ראו בין השאר את קורין אלאל שרה את "שיר בכיף" שנכתב בשביל הפסטיבל. שנים אחר כך נכתב בעיתונים שהיא ירדה דומעת מהבמה, בגלל המבוכה.

ג'ו קוקר מעולם לא היה בין הזמרים האהובים עלי. אבל במבט לאחור ברור שהיתה לו השפעה כלשהי על חיי המוזיקליים. אלבומו, Sheffield Steel, שיצא ב-1982, היה בערימת התקליטים הצנומה של אחי.

הקשבתי לו הרבה בגיל הנעורים, בשנים שבהן הטעם המוזיקלי שלי היה מבולבל ומבולגן אף יותר מהיום. שמעתי המון ג'ז ורוק מתקדם ברדיו, אבל בעצם אהבתי הרבה יותר פופ ורוק.

רציתי כנראה למצוא חן בעיני אנשים מסוימים, להראות להם כמה אני מתמצא במוזיקה, במקום להודות בקול רם אילו שירים ריגשו אותי באמת, אפילו שהז'אנר המוזיקלי שלהם, כמו היי אנרג'י או יורופופ, היה מושמץ בעיני הרוב. במובן מסוים, למרבה התמיהה, התכונה המטופשת הזאת נותרה בי עד היום, בשירים שאני מעלה בפייסבוק.

אבל הסיפור כאן הוא לא אני, אלא ג'ו קוקר. בהאזנה מחודשת לשיריו של הזמר רב הסתירות המעניינות – בריטי שחידש בעיקר שירי נשמה אמריקאיים, זמר לבן שרצה להישמע שחור – אפשר לשמוע, בין הצרידות הרועמת שלו, תחושה של אאוטסיידר, לאו דווקא נצחי. גם אחרי שהצליח ואלבומיו נמכרו במיליוני עותקים הוא בכל זאת נשאר קצת בצד. 

 

להמשך הפוסט

השיר הכי מרגש של השנה

איתמר זהר | 21.12.2014 | 16:02

לפעמים זמרים וזמרות מכריזים על שיר מסוים שהוא האחרון שהקליטו, אבל אחר כך התברר, מסיבות שונות, כי לא באמת התכוונו לכך. במקרה של הזמר האמריקאי גלן קמפבל נראה כי זו לא היתה הצהרת שווא שמטרתה בין השאר יחסי ציבור.

באוקטובר האחרון, הוא הוציא את השיר I'm Not Gonna Miss You שהקליט בספטמבר 2013 במיוחד לסרט תיעודי עליו Glen Campbell: I'll Be Me.

קמפבל,  בן 78, שלפני כשלוש שנים חשף כי לקה באצלהיימר, מתייחס בשיר, שכתב עם ג'וליאן ריינולדס, למחלה ולהשלכותיה על הופעותיו ועל חייו.

זהו שיר שנכתב לבת זוגו, אבל גם למוזיקה. קמפבל הוא זמר קאנטרי נהדר שבין להיטיו נמנים By the Time I Get to Phoenix וWichita Lineman, שכתב ג'ימי וב.

"אני עדיין כאן, אבל לא לזמן רב", הוא שר בשיר החדש. "אני לא מנגן בגיטרה או שר את שיריי. הם כבר לא יגדירו את מי שאני, האיש שאהב אותך עד הסוף". והוא ממשיך: "את האדם האחרון שאני אוהב. את האדם האחרון שאת פניו אזכור. והכי טוב – אני לא אתגעגע אלייך. אני לא אתגעגע אלי".

הכאבים נמשכים גם אחר כך. הם פורצים מגופו ומקולו לאורך כל השיר. פרידה עצובה, כמו כל פרידה. היא מרגשת בגלל הרצון להושיט לו יד, להחזיר אותו אל העולם שהיה חלק ממנו, שבו הזיכרון לא בגד בו, לא התנכר לו ולשירים שאהב, שרצה להמשיך לשיר, אבל כבר אינם מזהים אותו.

להמשך הפוסט

בגלל דברים כאלה אנשים צריכים לצאת להפגין ברחוב

איתמר זהר | 16.12.2014 | 14:59

תוכניות ריאליטי מוזיקליות כבר מזמן איבדו מזוהרן. לא רק בישראל, גם במדינות אחרות. פחות ופחות צופים, יותר ויותר זיופים. כוכבים גדולים כמעט לא נוצצים בהן, רוב המשתתפים נופלים זמן קצר לאחר מכן, נוחתים חזרה אל כדור הארץ כדי לגלות איך ניצלו אותם, את תמימותם, את הרצון שיקשיבו להם.

התוכנית ״הכוכב הבא״ היתה עלובה כבר מהדקה הראשונה של עונתה, אבל העונה השנייה והחדשה שלה מתרוממת בקלילות מעל כל גג פח לוהט של אשפה שנוצרה כאן. קשת – זכיינית ערוץ 2 שהיא התחתית של התחתית – לא מסתפקת בערוץ 24 הדלוח שבידיה. על פי ״הכוכב הבא״ היא עכשיו לוטשת עיניה אל הטלוויזיה הקהילתית.

העונה החדשה מצולמת רע, בזלזול, כאילו המפיקים הרימו ידיים מראש. עד עכשיו הם היו משקיעים לפחות בתפאורה, בידיעה שממילא התוכן מצומק ודל ולכן כדאי ליצור אריזה מפתה שתלכוד, כפרח, את אלה שמוכנים לתת עוד סיכוי אחד ודי. אפילו על זה ויתרו.

רותם (מינימום כישרון, מקסימום קשרים) סלע מעציבה בחוסר המודעות שלה. מנחה היא לא, גם לא שחקנית. אבל היא עוד כלום לעומת הפרצוף הכואב באמת של הטלוויזיה והרדיו כאן, של התרבות בכלל בישראל: אסי עזר, כל כך זחוח, כל כך רדוד, כל כך עושה חשק לעבור לגור בכוכב אחר.

אלוהים אדירים, נתניהו הפיל את הממשלה על פחות מזה.

המחאה האמיתית שצריכה להיות בישראל היא לא על יוקר המחיה, אלא על זילות התרבות.

להמשך הפוסט