מה יש לו נגד הדת

איתמר זהר | 13.12.2014 | 20:10

זה השיר הכי מושמע השנה בשירות המוזיקה הדיגיטלי הפופולרי ספוטיפיי והוא בכלל יצא בשנה שעברה.

"Take Me to Church" של הזמר האירי אנדרו הוזייר-ביירן, ששם הבמה שלו הוא פשוט הוזייר, יצא כסינגל כבר בספטמבר 2013.

השנה, בין השאר לאחר שהזמר, בן 24, התארח בתוכנית האירוח האמריקאית של דייוויד לטרמן, הוא ברח מגבולות ארצו ונהפך ללהיט ברחבי העולם. 87 מיליון פעמים הוא הושמע בספוטיפיי השנה. גם באפליקציה שזאם היה לו ביקוש עצום. באחרונה אף נודע כי הוא מועמד לגראמי בקטגוריית שיר השנה.

"Take Me to Church" הוא שיר פופ מוצלח בתחומו – עם פזמון הפורץ במלוא הכוח כסילון מים אחרי שהקרקע בעבעה  - שמעניין גם משום שהוא מתעתע. להוזייר יש צבע ברור של מוזיקת נשמה שחורה בקולו, אבל עורו בהיר יותר מחיוורון.

השיר נשמע כאילו הוא חלק בלתי נפרד מרוק נוצרי, ז'אנר מוזיקלי שהולך ומתחזק בעשורים בארצות הברית, אבל הוזייר הוא בכלל יליד עיירת חוף באירלנד.

הגוספל הכנסייתי שנוכח בשירו, מהתחלה עד הסוף, וכך כמו שם השיר, מעידים כביכול על זיקה לכנסייה ולנצרות. אבל הוזייר ספקן בנוגע לאמונה ולדת. "נולדתי חוטא, אבל אני אוהב אותך… אגיד לכם את חטאיי כדי שתוכלו להשחיז את הסכין… אתן לכם את חיי", הוא שר.

בראיון עמו ב"ניו יורק מגזין" הכחיש כי השיר הוא כתב אשמה נגד הכנסייה. הזמר, שכתב את השיר אחרי פרידה מבת זוגו, ניסה להסביר כי הוא מדבר בו על הבחירה באדם שאתה אוהב ושווה לחיות בשבילו. האמונה, כך אפשר להבין בדבריו, מתחלפת כאן באהבה.

הקליפ הרשמי לשיר רק מגביר את הבלבול בנוגע אליו ובנוגע להוזייר. מצולמים בו שני גברים צעירים המאוהבים זה בזה. אהבתם מצולמת בשחור לבן דרמטי ורומנטי, אבל הלהבות המופיעות כבר מלכתחילה אינן אמורות לחמם, אלא לרמוז על סוף טראגי. כאשר מתגלה הקשר ביניהם יש בעיירה כמה צעירים אחרים המבקשים להמיתו, באופן מוחלט, לא רק מטאפורי. זה מוות דתי, חד וחלק, אכזרי וקר, חטא ועונשו.

מה הקשר בין שני גברים מאוהבים לשיר שכבר בשורה השנייה שלו ברור שבני הזוג הם גבר ואשה? הוזייר אמר שהקליפ צולם כמחאה על ההומופוביה ברוסיה. כוונות טובות וראויות, אבל אפשר לראות אותן כחסרות טעם וטקט במקרה הזה. כי רבים מהאנשים הצופים בקליפ, ויעידו על כך התגובות ההומופוביות הרבות בו, עשויים לפרש את המוות של הגבר הצעיר כמוצדק. אחרי הכל, הוא חטא וסטה מדרך הישר. אילו היה הולך לכנסייה ושומר על מוסריותו זה לא היה קורה לו. 

 
להמשך הפוסט

למה כבר לא משמיעים מוזיקה צרפתית

איתמר זהר | 10.12.2014 | 15:15

מוזיקה צרפתית היתה פופולרית מאוד בישראל בשנות ה-60 וה-70. היא הושמעה ברדיו וגם היתה מושא לחיקוי. להקות צבאיות, נעמי שמר, יוסי בנאי, אבי טולדנו, שלישיית התאומים ורבים אחרים שרו שאנסונים במבטא ישראלי ובמלים עבריות.

באה התרבות האמריקאית והעיפה הכל. סרטים צרפתיים עכשוויים עדיין מוקרנים בישראל בהצלחה, אבל מוזיקה צרפתית מהעשורים האחרונים לא עוברת את ביקורת הגבולות כאן. למה? כי עורכי הרדיו הרגילו את הציבור לשמוע רק שירים באנגלית – בריטית או אמריקאית. זו אמנם מגמה עולמית, אבל התירוץ הזה לא משכנע. וזה לא מנחם שגם לערבית, שפה רשמית בארץ, אין כמעט נוכחות בתוכניות המוזיקה של תחנות הרדיו. להיפך, זה רק מעציב עוד יותר. אחרי שנים רבות של יובש, שניים יחידים הצליחו לעשות זאת בשנה האחרונה – זמרת הפופ אינדילה והזמר הבלגי ששר בצרפתית – סטרומאה. ככל הנראה, העורכים המוזיקליים בארץ לא יכלו יותר להתעלם מההצלחה העולמית שלהם ואימצו אותם, גם אם באיחור, אל הפלייליסט.

נכון שגם הצרפתים עצמם יצרו לעצמם במשך שנים רבות בועה, לא הרשו לשפות זרות, ובראשן האנגלית, להיכנס לארצם, אבל אצלם, כך לפחות אפשר לפרש זאת, הדבר נבע מתוך חשש לפגיעה במורשת ובמסורת ומתוך רצון להמשיך לשמר ולטפח אותן.

פרנסואז ארדי היתה פעם כוכבת גדולה, גם בישראל. להיטיה שודרו כאן, היו אנשים שרקדו לצליליהם. המקום שלהם מעולם לא היה בולט כמו זה של זמרי פופ מאנגליה או מארצות הברית, אבל הם היו ראויים לו לא פחות. פניה קולנועיות – זה יופי טבעי עוצר נשימה, מסחרר ממש, כמו  של עלי דולב כתומים בשלכת  או של יונק דבש על שיח היביסקוס – שייכות לעולם אחר, לזמן אחר, ללא פוטושופ. קולה אינו מיופייף, אלא תמים ונערי. שיריה טובים בהרבה מכפי שהתייחסו אליהם אז. הם לא רק מעודנים. יש בהם עומק, רגש ותבונה שהולכים ונעלמים משירי פופ בימינו.

כזהו גם Message Personnel, שיר הנושא של אלבומה מ-1973. היא כתבה אותו עם מישל ברגר.  הודעה פרטית שאי אפשר לומר בטלפון, גם לא פנים אל פנים. היא אומרת אותה, תחילה כקריינית רצף או שחקנית הנושאת מונולוג. כשהמלים נהפכות לאישיות ולמפורשות יותר מתלווים אליה קולות רקע, שקטים, לא מפריעים, לשמש לה עדים, להקנות לה הגנה ותמיכה, לספק לה רשת ביטחון. בודדה, היא מבקשת ממנו להמתין, רק בשבילה, היא רוצה שיבוא ויציל אותה.

מלותיה ברורות ונחושות, אבל הפרשנות שלהן פתוחה: זו עשויה להיות בקשה, אפילו תחינה, להזדמנות חוזרת, עוד אחת ודי, להציל אהבה שכבר החלה לגסוס. זו גם עשויה להיות בקשה, אפילו תחינה, להזדמנות ראשונה, עוד אחת ודי, להתחיל אהבה שכבר יצאו ניצניה ורק ממתינה לפרוח.

להמשך הפוסט

רציתי לעוף כמוהו, אבל לא ידעתי לאן

איתמר זהר | 08.12.2014 | 11:38

כשעלתה בשש וחצי בבוקר מעל נתיבי איילון שמש חורפית של סתיו ידענו שיהיה יום יפה באמת. מהכבישים הריקים לצד רדיו ובו פתותי פטפוטים של בחירות, הבטנו על שדות ירקרקים, שלטי פרסומת דוחים ובניינים שצומחים בפראות. הקפה הראשון והאחרון של הבוקר היה סביר. המיקום שלו והכיסאות בו לקחו אותו בהליכה.

בכניסה לאגמון החולה נכתבו שביום רביעי נספרו במקום 37.800 עגורים. לא ידענו שנראה כמעט את כולם. כשעלינו על העגלה, שהובילה את הטיול, נגררת אחרי טרקטור אמר איש אחד, שאחז במצלמה חדישה בעלת עדשה רחבה ״הנה עכבר ים״ כשהצביע על תנועה בנחל. ״זו לוטרה״, הציעה מישהי. ״מה פתאום״, גיחכתי בקול רם, ״זה… נו… נמייה״. הם קיבלו זאת בהכנעה, אבל השמחה היתה מוקדמת. ״נוטרייה״, אמר המדריך בעל השם הזר, כשהזכיר את הגלגולים שהביאו את החיה הרטובה הזאת לארץ. בהמשך הצלחתי לתקן את הרושם כשזיהיתי ראשון שתי דיות על קוונוע.

במשך שעה ראינו שפע של ציפורים שלא חסרות כמותן בבריכות הדגים של הקיבוץ – ברכיות, אגמיות, שקנאים ומה לא – אבל הרי לא בשבילן באנו. כשהטרקטור התקרב אל עשרות אלפי העגורים הרגשתי כמו נילס הולגרסון. זה היה צליל מוכר ואהוב שהחריש פתאום אוזניים בעוצמה ובתדירות. שעה ארוכה ויפה כל כך, הרחק מכל הנפתלי בנטים והמירי רגבים, מפרשנים פוליטיים שמצייצים דברי הבל, מכל תחושות הכליון שנפלו על התקשורת הישראלית ומקרבים את היום שבו אשאר מחוסר עבודה.

בדרך חזרה הביתה ברח בלון לבן קטן, שהאוויר החל לחמוק ממנו, מבעד לג׳יפ כסוף שנסע לפנינו. רציתי לעוף כמוהו וכמו העגורים, אבל לא ידעתי לאן.

אני עדיין לא יודע.

להמשך הפוסט

ג'ניפר לורנס לא מפסיקה להפתיע

איתמר זהר | 03.12.2014 | 20:49

במשך כמעט שבוע קראתי בכלי תקשורת בחו"ל על השיר החדש של השחקנית ג'ניפר לורנס. השיר, הנכלל בפסקול הסרט "משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק 1", הולך וצובר תאוצה בהורדות דיגיטליות, נהפך ללהיט עולמי כמו כל דבר שלורנס, בת 24, משתתפת בו.

אף על פי שאני עוקב אחרי השחקנית הנהדרת הזאת עוד מאז שיחקה ב-2010 בסרט העצמאי "קר עד העצם" ומשתאה לנוכח הצלחתה הגדולה והמשמחת – בחיים לא הייתי מנחש שהיא, מכולן, תיהפך לשחקנית הרווחית ביותר בארצות הברית – לא היה לי שום עניין להקשיב לשיר. מה לי ול"משחקי הרעב"? הרי לא התעניינתי בספרי וסרטי פנטזיה גם כשהייתי נער, בגיל של קהל היעד שלו, וודאי שלא עכשיו, כששערי מאפיר.

הבוקר החלטתי בכל זאת להקשיב. אחרי שלחצתי על הכפתור ביוטיוב כבר לא יכולתי להפסיק. שמעתי אותו שלושים פעמים נוספות וזה עוד לפני שנגמר היום. לורנס – שאיכזבה אותי בתפקידה המאולץ והסתמי בסרט הבינוני "חלום אמריקאי" שיצא בשנה שעברה, אבל סלחתי לה, איך אפשר לא? – לא בדיוק שרה בשיר, היא בעיקר מדקלמת, בהיסוס של נערה בתנועת נוער, אבל זו עדיין ההופעה שלה, הקול שלה, הצלילים הבוקעים מפיה. והשיר הזה, The Hanging Tree, שכתבה סוזן קולינס, מחברת סדרת ספרי "משחקי רעב", תופס בחולצה מאחור, כענף שנתקע בה באקראי , ואינו מרפה.

השיר, שבכתיבתו סייעו וסלי שולץ וג'רמייה פרייטס, מתהדר בלחן של מלחין הקולנוע הוותיק ג'יימס ניוטון הווארד. התזמון פה, כיאה לסרטים הוליוודיים ראוותניים, מדויק, מתעצם עם כל תו, עד שהמוזיקה מתחזקת. לא, היא לא מחרישה אוזניים, אבל בהחלט שורטת אותן.

והמקהלה, המצטרפת אל לורנס, יוצרת אפקט מלודרמטי, כמעט מוגזם בכוונות ההרואיות שלו, שמגביר את הרעד, את תחושת המתח והציפייה בכל הנוגע למתרחש ליד ועל עץ התלייה. המלים, החוזרות על עצמן, מהדהדות גם הן, כופות מחשבה נוספת, על מה שיהיה שם, בחצות. מה הם כל הדברים המשונים הקורים? מי גרם להם וכיצד אפשר להשיב את הסדר על כנו.

כתבתי כאן בעבר שאני אוהב מאוד פסקולים של סרטים וסדרות. השיר היפה הזה הזכיר לי מיד שיר ישן, שגם אותו שר שחקן מוכר, והופיע בסרט, בקולו, ונהפך ללהיט. אכתוב עליו בהזדמנות אחרת.

Are you, are you
Coming to the tree
Where they strung up a man
They say murdered three.
Strange things have happened here
No stranger would it be
If we met at midnight
In the hanging tree.

Are you, are you
Coming to the tree
Where the dead man called out
For his love to flee.
Strange things did happen here
No stranger would it be
If we met at midnight
In the hanging tree.

Are you, are you
Coming to the tree
Where I told you to run,
So we'd both be free.
Strange things have happened here
No stranger would it be
If we met at midnight
In the hanging tree.


Are you, are you
Coming to the tree
Wear a necklace of hope,
Side by side with me.
Strange things did happen here
No stranger would it be
If we met at midnight
In the hanging tree.

 

 
להמשך הפוסט

לאן נעלם איציק בכר

איתמר זהר | 29.11.2014 | 11:31

איציק בכר הקליט בתחילת שנות השמונים כמה תקליטי שדרים שהגיעו לרדיו אבל לא יצרו יחד אלבום. בין הבולטים שבהם היה "את לא באת" שכתבה רחל שפירא והלחין אריק רודיך. לפעמים, בתוכניות מסוימות, עדיין משמיעים אותו.

כתבתי לו מייל לפני כמה שנים. הצעתי שאראיין אותו לבלוג אחר שלי, "חיים של אחרים", כפי שעשיתי עם זמר ישראלי אחר שנסע מזמן לארצות הברית – דני מסנג. רציתי להזכיר כך, לאלה שכבר שכחו, או מעולם לא הכירו, את תרומתו המוזיקלית. הוא הסכים מיד, אבל איכשהו זה לא יצא לפועל. בסוף השבוע פניתי אליו שוב.

בכר, יליד 1954, מתגורר בסקוטסדייל שבאריזונה. הוא מנהל מרכז תרבות ששמו Pa Presents באוניברסיטה של טוסון באריזונה, יועץ למרכזי תרבות ולזמרים. לפני חצי יובל הקים בארצות הברית סוכנות הפקות של זמרים. הוא ייצג שם תחילה זמרים ישראלים שהופיעו בארצות הברית, בהם חוה אלברשטיין ודייוויד ברוזה, אחר כך החל לייצג גם זמרים מקומיים.

הוא החל לשיר, לדבריו, כשהיה בן 16: "גדלתי בקריות. זכיתי במלגה ללימודי פיתוח קול בתחרות כישרונות צעירים. שרתי בחבורת בית רוטשילד (לימים זמרי אפי נצר). בצבא הייתי בצוות הווי של חטיבת גולני ובלהקת פיקוד הצפון".

מה היו ההשפעות המוזיקליות שלו? "רבות ומגוונות. המון מוזיקה צרפתית, אוהב מאוד בלוז ושמעתי המון מוזיקת פולק אמריקאית. מוזיקה תיאטרלית".

כשהוא נשאל מדוע לא הקליט אלבום הוא מסביר ש"הזמנים היו אחרים. היום קל להיכנס לאולפן ולהקליט. האמת היא שהקלטתי מספיק שירים שיכלו להתקבץ לאלבום אבל זה פשוט לא קרה".

בכר, שבעת שהותו בישראל ערך בעיתונים שונים, בהם "להיטון" ו"מוניטין", טוען שהוא לא חש תחושת החמצה על כך שלא הקליט אלבום והתפתח כזמר. "מי יודע, אולי יום אחד אמצא עצמי שוב בצוותא", הוא אומר. "הרי דברים קורים… יזמינו אולי אבוא. חני ליבנה ואני משוחחים פה ושם על להופיע ביחד. אני לא ממהר".

ולמרות זאת, השיר "את לא באת", להיטו הגדול ביותר, כמו שירים אחרים שלו משנות השמונים שהעלה ליוטיוב, מדגיש את תחושת ההחמצה. אם לא בשביל בכר, אז לפחות בשביל אלה שאוהבים מוזיקה, גם ישראלית. טביעת ידו של אריק רודיך, שהיה לפני שלושים שנה מהמלחינים, המפיקים והמעבדים הבולטים כאן, ניכרת כאן מיד.

רודיך, שהפיק באותה תקופה את אלבומו הראשון והמעולה של מאיר בנאי, והקליט גם אלבומים משלו, הושפע מהמוזיקה של ואנגליס, של להקת "יס" ושל ז'אן מישל ז'אר – דמדומי רוק מתקדם בשילוב צלילים ניו אייג'יים. הפסנתר שלו, שמרחף ברקע, מאז תחילת השיר ועד תומו, מתחבר היטב עם קולו הרך מאוד של בכר ועם המלים המחכות של רחל שפירא.

השיר הזה מתאים מאוד לסוף שנה, סוף עונה, חילופי עונות או סופי שבוע. הוא בוודאי ראוי, כמו איציק בכר, להזדמנות חוזרת.

כמו מחשבה על מים, עב ככף יד של איש 
בלי שארגיש חלפה השנה 
ואת לא באת 

בהקדמה למים שמזמינה חריש 
כך מעצמה חלפה השנה 
ואת לא באת 
משום מה 
משום מה 
כך חלפה השנה 

מה שפחת ממני לא יתקן אף איש 
אין להכחיש חלפה השנה 
ואת לא באת 
מה שעוד מחכה בי יש בו כדי להרגיש 
כך מעצמה חלפה השנה 
ואת לא באת 
משום מה 
משום מה 
כך חלפה השנה 

ועוד לא הובהר מי את 
את השיר הזה ילדה דממה 
כשעיניי חזו בעננה 
ובכן מה 
ובכן מה השתנה?

 

להמשך הפוסט

הטוקבק החדש של עמיר בניון

איתמר זהר | 25.11.2014 | 14:10

עמיר בניון הוא לא הטוקבקיסט הראשון במוזיקה הישראלית. קדמו לו שלמה ארצי ואביב גפן שעשו זאת עוד לפני שהמושג "טוקבק" היה קיים ואנשים הסתפקו במכתב למערכת. שני הזמרים האלה שתלו לא פעם בשיריהם משפטים שמתייחסים לאקטואליה, אבל נראים בדרך כלל תלושים משאר המלים בשיר, דומים לסיסמת בחירות או גרפיטי. גפן בין השאר בשירו "בוקר טוב איראן", במשפטים כמו "בוקר טוב איראן השדרן מודיע". ארצי בין השאר בשירו "תחת שמי ים התיכון" במשפטים כמו "את חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים".

 עמיר בניון הוא כן הראשון במוזיקה הישראלית שרבים משיריו, בוודאי אלה בשנים האחרונות שאותם הוא מפרסם רק בדף פייסבוק שלו, הם תרגום מפורש לטוקבק, מאלה שמציפים את האתרים הישראליים. כמוהם הוא מתלהם, אלים, כוללני, מחמם את האווירה אחרי שמישהו אחר כבר הבעיר את השטח. בואו אחרי, כמו מסמן בניון להמונים, אני אשמש לכם לפה, אני אייצג אתכם, את אלה שסבורים שהתקשורת היא שמאלנית.

 שירו החדש "אחמד אוהב ישראל" הוא מגילה של שנאה. בניון מתיימר לדבר בשמם של ערבים ישראלים, אלה שסופגים אמירות גזעניות ויחס מפלה, אבל רק כדי ללעוג להם, להתנשא עליהם, להפוך אותם לאדם אחד, בעל שם אחד, שאת פניו הוא משחיר. בניון, שהושפע מאוד ממוזיקה ערבית, מתעלם מהתרבות שממנה צמחה כשנוח לו.

 אם חשוב לו כל כך לגנות טרור, מדוע הוא לא מגנה גם טרור יהודי? אם הוא מבקש להטיף לאהבת אדם מדוע הוא מפיץ שנאה כלפי כל אדם שדתו שונה משלו? אולי כי הוא יודע ששירים הקוראים לדו קיום ולסובלנות לא מתאימים לימים כאלה ועלולים לאכזב את מעריציו. אחרי הכל, הוא כבר הרגיל אותם לחשוב שהוא משמש כ"קולו של העם" בלי לחשוב שגם העם מורכב מהרבה קולות, שמות ודעות.

להמשך הפוסט

ככה צריך לכתוב פסקולים

איתמר זהר | 23.11.2014 | 11:06

פסקולים היו עד לפני כמה עשורים חלק משמעותי מהסרט. לטובים שבהם אפשר היה להקשיב לפני שעלה המסך וגם אחרי שירד, לחוש את האווירה שמתארים הצלילים, להאזין לשריקות רוח העלילה. פעמים רבות, כמו בסרטים שביימו אלפרד היצ'קוק, דייוויד לינץ' ורומן פולנסקי, המוזיקה היתה שחקנית מרכזית. לא כוכבת שצועדת על השטיח האדום, אבל בהחלט ראויה לו.

בשנים האחרונות פוחתת והולכת, למרבה הצער, חשיבותם של הפסקולים בעיני מפיקים ובמאים. היא עדיין קיימת, אבל התפקיד שלה השתנה ונהפך למשני יותר ויותר. הדבר צורם בעיקר בסרטים שבהם נוכחותה כביכול בולטת ברקע, אבל מהר מאוד מתברר כי זה רק למראית עין. כמו ב"בין כוכבים" שיצא בימים אלה בבימויו של כריסטופר נולאן. את הפסקול כתב הנס זימר, מלחין גרמני שכתב אינספור פסקולים בהוליווד, החל ב"גלדיאטור" וכלה ב"12 שנים של עבדות".

זימר הוא מלחין מוכשר וחרוץ, אבל הפסקולים שלו צפויים כמו "ישראל היום". זה תמיד יישמע מכובד ודרמטי, מהוקצע וגדול מהחיים, עם תזמורת ענקית, רעש וצלצולים. זה בדרך כלל יישאר כך – על הנייר, כן? – גם אחרי שינקו את אחרון פירורי הפופקורן מהרצפה של בית הקולנוע. מה עם עומק, תוכן, רגש ואמירה? חפשו את זה במקום אחר. לא, לא בוויקיפדיה או בגוגל, כי אם בפסקולים שכתבו אחרים.

למשל קז'ישטוף קומדה. הו, איזה מלחין נהדר. קומדה הפולני, שהיה גם פסנתרן, כתב בין השאר לסרטים שביים בן ארצו, רומן פולנסקי ובהם "סכין במים" ו"תינוקה של רוזמרי". זה היה יכול להימשך עוד שנים רבות, לולא מותו בטרם עת, ב-1969, והוא בן 37.

עולם הקולנוע הפסיד, גם עולם הג'ז, אבל המוזיקה שלו עדיין כאן, והיא נמשכת זמן רב אחרי שכתוביות הסוף מתפוגגות. יש בה רעמים של פחד, אפלה שיוצרים ענפי עץ שלא נגזמו, סבך של מאוויים והרבה מאוד בלבול ומסתורין. החיים אינם רק נראים מסוכנים ומאיימים, הם אכן כאלה, גם ובעיקר כשנזהרים מהם, מנסים להתכונן אליהם.

הנעימה המרכזית של "תינוקה של רוזמרי" נקראת "שיר ערש". מיה פארו, השחקנית הראשית, שרה בה את הקולות. "לה לה לה" מרתיע, כלל לא מרגיע, לתינוק שהיא נושאת ברחמה. כך, שיר ערש תמים כביכול, הדבר היחיד שהיה יכול לתחוב מעט אופטימיות ורוך לתחושות הרודפות את מוחה ואת גופה, נהפך גם הוא לחלק מכוחות האופל המאיימים עליה. והשיר הזה, כמו המוזיקה המרחפת סביבו, כמובייל חסר מנוחה, מהדהד בראשם של הצופים חזק לא פחות מבראשה. הנה ההוכחה לגדולתו של פסקול ולנחיצותו.

http://youtu.be/i9glZFCTAYg

להמשך הפוסט

יום יום מתי כספי הולך למענך

איתמר זהר | 19.11.2014 | 22:30

מתי כספי עשה נסים ונפלאות לשירי משוררים שהלחין וביצע, ובהם נתן זך ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ועוד), משה טבנקין ("ביום מסה") ולאה גולדברג ("זה מכבר").

הרגישות והצניעות המוזיקליות שבאמצעותן פירש שירים פרטיים ואישיים כל כך, והפך אותם לנהירים וקרובים יותר לקהל הרחב, באה לידי ביטוי גם ב"יום יום אני הולך למעונך" שהלחין למלותיו של המשורר יעקב פיכמן ונכלל באלבומו השני, זה עם הפעמון של הדלת על עטיפתו, שיצא בשנת 1976.

זה נפתח לאט, בחשדנות מעט מונוטונית. ככה נשמעים הצלילים כשהולכים על קצות האצבעות. שם השיר, הוא הפעולה, מופיע כבר במשפט הראשון ומצביע על שני הצדדים של הדרך – נחישות וסיזיפיות. יום יום אני הולך למענך. בלי הפסקה, ללא מנוחה, כך נמשך השבוע.

מלה אחת על שפתיו חרדה. מהי בדיוק? זו אין לדעת, והמסתוריות מתגלה במהרה כמרכיב חשוב בשיר. היא זו שמניעה אותו, אבל גם זו שמעכבת את האפשרות להבין את המניע. בשביל לומר "אני אוהב אותך" נדרשות שלוש מלים. את המלה "אהבה" אפשר לזרוק באוויר או להושיט ביד, אלא שכך וכך היא עלולה להישאר עמומה. הפחד שלו ממנה, מהמלה העלומה הזאת, רב לא פחות מהפחד מהפגישה עצמה. ואם תוגד המלה יום אחד מי יידע? הו, הנה עוד תעלומה.

כספי, שמנגן כמעט על הכלים בשיר ובאלבום וגם שר את קולות הרקע, ממשיך ללכת, גם בבית השני, והבית – מעונה – אינו נראה בסביבה. הפעם הוא נשמע משוחרר יותר. "אור אושרי על ראשי לוהט", הוא שר. אלא שהבעירה הזאת, להבה של תשוקה, מתבררת כזמנית, חד פעמית. בשובו לו ילאט כוכב, זה המלווה רק אותו, המבחין רק בו, ו"כמוס סוד עצבו יום יום". הוא מתנער פתאום מתחושת הצער המזדנבת. לא הוא עצוב, מה פתאום! זה הכוכב הזה, הבודד, שנגרר אחריו. הוא שעוד רגע מטפטף דמעות של כאב רטוב.

זיקוקי דינור נשמעים ברקע, כשמופיע הבית השלישי והאחרון. אלה הם קולות דמויי תזמורת חוגגת, המונית, רוחשת. אלא שהאורות הנוצצים והחוגגים האלה באו לשווא. אין שום סיבה למסיבה. יום יום הוא הולך למעונך ואלייך לא גונב דבר. או שאת כבר לא גרה שם מזמן, או שהוא אינו מתקרב באמת אל הדלת. מה קרה שם באמת? לעולם לא נדע. ומי אמר שההליכה הזאת לא מתקיימת רק בראשו וכל השאר הוא אגדה?

http://youtu.be/hBD7mse4Mmg

יום יום אני הולך למעונך 
ומלה על שפתי חרדה 
בטרם עוד תוגד המלה 
ואם תוגד יום אחד מי ידע 
מי ידע. 

יום יום על הדרך למעונך 
אור אושרי על ראשי לוהט 
ובשובי לי ילאט כוכבי 
וכמוס סוד עצבו רועד יום יום. 

יום יום אני הולך למעונך 
ואלייך לא גונב עוד דבר. 

 
להמשך הפוסט

שיר הצדקה הטוב ביותר

איתמר זהר | 16.11.2014 | 13:03

שירים שהוקלטו למטרות צדקה לא אמורים מלכתחילה להיחשב כאיכותיים במיוחד או כחלק מקצה הצוק היצירתי של כותביהם ומלחיניהם. הזמרים שמקליטים אותם עושים זאת בהתנדבות, כתרומה לקהילה. עצם גיוסם למעמד, כצוות מאוחד ומלוכד של כוכבי המוזיקה הגדולים ביותר באותו רגע, אמור לעודד את הציבור לשלוף את כרטיס האשראי, להרגיש שהוא נותן מכספו ומלבו למען מטרה נעלה וחשובה.

מאחורי שירי הצדקה האלה יש הרבה כוונות טובות וכנות, אבל גם לא מעט ציניות. הזמרים כביכול אינם מקבלים דבר תמורת הסכמתם לבצע אותם, אלא שנוכחותם בשיר עשויה להתפרש, במידה של צדק, כאסמכתא שבאמצעותה הם מבקשים למרק את מצפונם, להציג עצמם כמי שזכויות האדם, בעיירות מוכות אבטלה בישראל או בכפרים מוכי גורל באפריקה, מעניינים אותם כל שעות היממה.

"הנה, תראו", אפשר לדמיין את מחשבותיהם שרות, "אנחנו, המפורסמים, באנו לשיר, באולפן הממוזג, למסכנים, אלה שאינם מפורסמים כמונו, שאין להם כסף כמו לנו, וגם עשינו את זה בהתנדבות. מובן שיכולנו לתרום מאחורי הקלעים, בשקט, בצנעה, בלי יחסי ציבור, לאלה שזקוקים באמת, ולדעת שכך הכסף אכן מגיע למטרתו ולא למנכ"לים שיושבים במשרדי פאר. אבל אז איש לא היה שומע עלינו".

שיר הצדקה המצליח ביותר הוא "We Are the World" שכתבו מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י ויצא בשנת 1985. השיר, שביצעו זמרים וזמרות אמריקאים רבים ובהם פול סיימון ודיאנה רוס, נמכר ב-20 מיליון עותקים. ההכנסות היו קודש לרעבים באפריקה, מטרה נעלה וחשובה כשלעצמה, אלא שהפטרונות מצד אחד והקיטש מצד אחר מעיבים עליו. "יש רגעים שבהם העולם צריך להתאחד", שרים בו בין השאר, ובהמשך "אנחנו העולם, אנחנו הילדים, אנחנו אלה שעושים את היום יפה יותר", וגם "שילחו להם את תמיכתכם כדי שיידעו שלמישהו אכפת מהם".

לאנשים האלה, החיים ביבשת השחורה, אין שמות או פנים. הם מוצגים בשיר כגוף אחד, כאדם אחד. למערב, וכך גם נוצר הרושם בשיר הזה, חשוב, להבהיר את יחסי הכוחות כאן. הוא – העשיר, הלבן, הנאור – יכול להרעיף מעט מזומנים על אלה החיים באפריקה, להראות להם כי אכפת לו מהם, אבל רק מרחוק, וגם זה באופן ארעי, כדי שלא ייגמר הכסף לבזבוזים האינסופיים שכפתה עליו תרבות הצריכה. שיר צדקה נוסף, ישראלי הפעם, שיצא גם הוא ב-1985, הוא "עם אחד עם שיר אחד", אלא שעליו אין טעם להוציא יותר מדי מלים.

שנה לפני כן יצא בבריטניה "Do They Know It's Christmas?" שכתבו מידג' יור ובוב גלדוף. ב-28 בנובמבר יצוינו 30 שנה ליציאתו. אז הוא הוקלט, כחלק ממופע שנקרא "בנד אייד", למען נפגעי הבצורת שהיתה באתיופיה. אתמול הוקלטה גרסה חדשה שלו שהכנסותיה יוקדשו הפעם למאבק במחלת האבולה.

כעת, במבט לאחור, נשמעים צלילים צורמים לנוכח המחשבה שבשיר המקורי, שהוקלט ב-1984, הזמרים והזמרות היו רובם ככולם לבנים, יפים ומצליחים שבאותה תקופה בחייהם חלקו אזור חיוג משותף ומעמד חברתי דומה. אבל זהו עדיין שיר הצדקה המוצלח ביותר, בזכות הלחן, העיבוד, הביצוע וחלוקת התפקידים ההרמונית. בדיוק ההיפך ממה שאפשר לכתוב על הגרסה החדשה ל"God Only Knows" של "ביץ' בויז" שהוקלטה באחרונה, ביוזמת בי-בי-סי. מטרותיה אמנם אינן לצדקה, אלא לקידום מכירות עצמי, אבל התוצאה עגומה. בהעדר חיבור בין הזמרים, שאינם קשורים זה לזה, התפרים גסים והמפה צעקנית.

פעמוני חג המולד מקדימים את השיר "Do They Know It's Christmas?" ואחריהם באים דנדוני קולם המענג של פול יאנג, ג'ורג' מייקל, בונו, סיימון לה בון, בוי ג'ורג' וחבריהם לאולפן. בניגוד ל"We Are the World" יש בשיר משקל נכבד למוזיקה ולהגשה. כמו בכל חגיגה, השמאלץ אינו נעדר כאן, אבל הוא לפחות מתוק ונסלח יותר. הרבה יותר. 

להמשך הפוסט

כשאומרים לי שמש אני חושב על שלישיית המעפיל

איתמר זהר | 12.11.2014 | 15:19

שלישיית המעפיל היתה המקבילה הישראלית ל"פיטר, פול ומרי". הרכב שבמרכזו זמרת ולצדה שני גברים המלווים אותה, בנגינה ובקולות. שלישיות מוזיקליות מעין אלה היו נפוצות מאוד בארצות הברית בשנות ה-50, ה-60 וה-70, כשהפולק, בגלגולו החדש אז, היה בשיאו. ככל שהפופ והרוק נהפכו לדומיננטיים וממוסחרים יותר, בין השאר עם כניסת ערוצי המוזיקה הטלוויזיוניים, כך זזו להקות אלה מהבמה עד שירדו ממנה לחלוטין, משאירות את הד קולן.

בישראל פרחו שלישיות אלה, ובהן שלישיית שריד, כשלתנועה הקיבוצית היתה נוכחות בולטת בתרבות, בחברה ובפוליטיקה הישראליות. כשהקיבוצים החלו לשקוע בבוץ כלכלי, שינו את אופיים הקהילתי והאיבה אליהם גברה, גוועו והלכו גם הצלילים שהופצו מהם. לשינויים התרבותיים שהתחוללו בחברה גם היה כמובן חלק.

פולק נתפס כאן ובעולם, מאז סוף שנות ה-70, כמיושן, סגנון מוזיקלי שעבר זמנו כי הוא כביכול מייצג חיים שכבר אינם, שפה, לבוש ורהיטים שאופסנו במחסן של ההיסטוריה. יש לו אמנם גלגולים עכשוויים, בזרמים שונים, כמו לכל סגנון, ותמיד יהיה גרעין קבוע, קטן או קטן יותר, שיקשיב לשיריו הבולטים שהוקלטו באמצע המאה ה-20, כגרסאות כיסוי או כמקור, אבל ימי התהילה לא ישובו.

גדלתי בקיבוץ המעפיל. הייתי ילד בתקופה שבה שלישיית המעפיל היתה בשיאה, כשהופיעה ברחבי הארץ וברחבי העולם. התרחקתי מהמוזיקה שלה, עוד יותר בגיל ההתבגרות, כתגובת נגד לכל דבר שמייצג את הקולקטיב, את מה שחושבים ואומרים כולם. העדפתי במקומה להקשיב למוזיקה אלטרנטיבית ככל האפשר, ישראלית, בריטית או אמריקאית, מתכחש בתוקף לכל מה שהוגדר כ"ארץ ישראל הישנה והטובה" או נכלל בקטגוריה של "זמר עברי".

זו היתה טעות, שהבנתי כבר בתחילת שנות העשרים לחיי, וככל שבורחות השנים אני מבין טוב יותר. כי לשלישיית המעפיל, שבראשה הזמרת הנהדרת עירית סנדנר ולצדה אהוד שחם ודן שרון, היו כל כך הרבה שירים יפים. הם עדיין כאן. לא הולכים לשום מקום. הם יישארו כאן. לנצח. גם אם ישדרו אותם רק בתוכניות ייעודיות במקום לחשוף אותם לקהל צעיר וחדש.

החלטתי לכתוב כאן על שיר אחד של שלישיית המעפיל. בכוונה לא בחרתי את אחד מלהיטיה הגדולים, אלא שיר יחסית נשכח, גם כדי להראות למה החיבור בין המלים של רחל שפירא ללחן של מוני אמריליו, שהיה בשירים רבים, הוא אחד משיתופי הפעולה המוזיקליים היפים ביותר בעברית. הוא ממזג כפריות ופסטורליה שצצים תחתן קוצים קטנים המתריעים כי לא הכל בחיים מושלם.

יש ב"כשאומרים לי שמש" געגועים, כמו בשירי פולק וקאנטרי רבים. זהו לא געגוע אוטומטי, התרפקות על העבר כאילו הוא בהכרח טוב יותר מההווה. זהו געגוע לטבע, שאני חש בכל טיול בין השדות והפרדסים של הקיבוץ. ולא, אני לא מתגעגע במיוחד לתקופת הילדות והטבע לא חסר לי בתל אביב. הטבע פשוט אחר בקיבוץ, גם זה של ימינו. הזיכרונות, הזורמים לנוכח עצים, עשבים, ציפורים או פרחים, הם בבואה למי שהייתי ועדות למי שהייתי רוצה להיות, ולא הצלחתי.

אבל, כמו בשיר הזה, אני באמת לא העיקר כאן. אלה הם השמש, הקשת, הסלע ומה שמסביבם. כל אחד מזכיר משהו, פותח חלון לעוד מחשבה, משמש גשר בין מה שהיה למה שיהיה ולא פחות חשוב מכך, תקווה קטנה שמעודדת, ולו לכמה דקות, אפילו אדם פסימי כמוני

כשאומרים לי שמש, 
אני חושב הנה ביתי. 
וזה מזכיר לי את הלהט והרוך 
וזה מזכיר לי את הקיץ הארוך 
במחוז מולדתי. 
כשאומרים לי שמש, 
אני יכול לחשוב על אהבה. 

כשאומרים לי קשת, 
אני חושב אביב וסתיו. 
אני יודע שהלילה חדגוני 
וזה מזכיר לי שהבוקר צבעוני 
ובא בעקבותיו. 
כשאומרים לי קשת, 
אני יכול לחשוב על אהבה. 

כשאומרים לי סלע, 
אני חושב על אמונה. 
וזה מזכיר לי את העוז והמסירות 
ולוחמיה הצנועים של החרות, 
אשר קידשו את שמה. 
כשאומרים לי סלע, 
אני יכול לחשוב על אהבה. 

 

להמשך הפוסט