הזעקה של בילי הולידיי נשארה חזקה גם אחרי 75 שנה

איתמר זהר | 09.11.2014 | 16:22

זו העונה של השנה שבה יורד אל חנויות התקליטים, אלה שעדיין לא נסגרו, מבול של אלבומים. הם פונים אל לבם של האנשים המחפשים מתנה לחג המולד, מכובדת, לא שנויה במחלוקת, שתתאים להורים, לדודים ולסבים. גם אם הם כבר לא זוכרים מתי בפעם האחרונה הקשיבו לדיסק, הם בטח יודעים עדיין איך הוא נראה.

בין אלבומי חג המולד, שיוצאים ברובם מתחילת אוקטובר עד תחילת דצמבר, בולטים תמיד האוספים שאליהם מצורף בדרך כלל שיר בונוס, חדש, שהוקלט במיוחד, כדי ליצור תחושה חגיגית, ואלבומים הכוללים גרסאות מחודשות לשירים ידועים. שתי זמרות גדולות, כל אחת מתקופה אחרת וארץ שונה, הוציאו השנה בין השאר אלבומים כאלה. אריתה פרנקלין שלחה לאוויר העולם את Aretha Franklin Sings the Great Dive Classics. אנני לנוקס הסתפקה בכותרת צנועה יותר: "נוסטלגיה".

בין השירים שחידשה הזמרת הסקוטית, שהיתה סולנית הצמד "יוריתמיקס" (האנשים שמתכוונים להתחיל לצעוק "אנטישמית!!!" מתבקשים לצאת מהאולם, לכבות את הטלפונים הסלולריים ולקחת עמם את סימני הקריאה) נכלל גם Strange Fruit.

רבים מאלה שהגיבו לקליפ ביוטיוב התרעמו על כך שזמרת לבנה מעזה בכלל לבצע אותו. ספק אם הם יודעים שאת השיר, שהתפרסם בביצוע של בילי הולידיי בסוף שנות ה-30, כתב בכלל גבר לבן שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.

אייבל מירופול, שהיה מורה בתיכון בניו יורק, ביקש להביע בו את הזעזוע מתמונה שראה, בשחור ולבן, שעשתה לו שחור בעיניים. שני גברים אפרו אמריקאים נראים בה תלויים על עץ לאחר שנעשה בהם לינץ'. כל חטאם היה גזעם, לא זה שעל ענפיו נתלו, אלא צבע עורם.

הוא ביצע אותו, ראשון, אחרי שהודפס בעיתון של איגוד המורים האמריקאי תחת השם Bitter Fruit. בפיה של בילי הולידיי בביצוע שהשנה מלאו 75 שנה ליציאתו, נהפך הפרי המר למוזר ובו בזמן לאחר ושונה. הדם על העצים ועל השורשים ניגר על הגופות השחורות. הן היו פרי זר ומוזר בחייהן, הן נהיו עוד יותר זרות ומוזרות במותן – סמל לאפליה גזעית.

בראיון עמה, שהתקיים באחרונה בתוכנית הטלוויזיה של המנחה האפרו אמריקאי טאוויס סמיילי, אמרה לנוקס שהיא רואה בשיר זה מחאה נגד כל עוולה כלפי בני אדם, הפוגעת בזכויות האזרח שלהם באשר הם, החל בגזענות וכלה בטרור. היא אמנם לא התייחסה באופן מפורש לשחורים, אבל משום שדיברה על גזענות ברור שלא התעלמה מהם.

הביצוע של הולידיי נותר, עדיין, הגדול מכולם בגלל הזעקה הפרטית שלה שאינה נפרדת ולו לרגע מהזעקה הקולקטיבית. היא מבטאת בו את תחושותיה, את כאבה והזדהותה, כמי שרואה בעצמה פרי זר ומוזר שצמח ופרח למרות הכל, אבל נותר שונה, תמיד, גם אחרי מותה, אף על פי שהצליחה לכרות ענפים של גזענות ולהכניס את קולה לבתים של לבנים רבים.

הביצוע של לנוקס יפה, אבל לפעמים נדמה כי פורצת לתוכו רוח של קברט, או של מיסה בכנסייה, ואליהן נגררת נימה של דרמטיות יתר. ייתכן כי התחושה שלעולם לא תוכל להתחרות בהולידיי היא שגרמה לכך.

   

להמשך הפוסט

על סירת נייר, לצד יהודית רביץ

איתמר זהר | 06.11.2014 | 17:40

על הכביש היו עדיין שלוליות מגשם זועף של בוקר. הקרירות החורפית שהופיעה פתאום בסתיו כבר התפוגגה. למרות זאת המעיל שימש כמחסה מפני מזגנים של אוטובוסים ואולמות.

זה היה ביום רביעי השבוע, במופע השני של יהודית רביץ באותו הערב שבו פתחה את פסטיבל הפסנתר במוזיאון תל אביב. הקהל, כך נדמה, בא מוכן – בלי שירונים מהבית, עם מלים שהכיר בעל פה. הוא שר אתה, מהרגע שבו עלתה לבמה ועד לרגע שבו ירדה ממנה, בקושי, אחרי הדרן ועוד הדרן, לצלילי מחיאות כפיים בוערות.

את המופע, "ריח דבק ואורן", שכלל רק שירים מאלבומיה הראשונים, הפיק אסף אמדורסקי במיוחד לפסטיבל. הוא גם שר לצדה, בשיר "בבוקר" שהלחינה לגידי גוב, למלים של יהודה עמיחי. הנגנים על הבמה היו מעולים גם הם: שמוליק בודגוב (גיטרה חשמלית), מיקי שביב (גיטרה בס), אלון הלל (כלי הקשה ותופים), ז'אן פול זימבריס (תופים וכלי הקשה), אבנר קנר (קלידים). שם טוב לוי הופיע אף הוא. בשירה, ובנגינה על חליל צד.

זה היה לילה יפה כל כך, שנע בין צלילי פולק לבוסה נובה, מג'ז ועד רוק, משום שרביץ באה אליו באהבה. היא ביצעה שירים שבדרך כלל אין להם כניסה להופעותיה, אולי משום שהיא מעדיפה להשאיר אותם במקום שבו יצאו ולהמשיך הלאה. לכן, אף על פי שאף לא אחד מהם היה אוצר שהתגלה פתאום, שנים אחרי שנשכח, על כל אחד ואחד מהם היתה מעטפת של צלילות ורכות, ששמרה עליהם והגנה עליה, שהותירה אותם, אותה ואת הקהל במקום בטוח ומוכר, לה ולו.

קשה לבחור את הביצוע המוצלח ביותר משום שהיו רבים כאלה. החלטתי לכתוב כאן על שיר אחד מאלה שביצעה משום שהיה בו משהו שהדהד חזק באולם, מתחת ליצירות האמנות, וגם יצא אחר כך אל הרחוב שכבר היה בו יותר שקט מרעש אבל נותר סואן כרגיל ברוחו ובאופיו.

את "כמו אל מים" כתב יענקל'ה רוטבליט ללחן של רביץ. הוא נכלל באלבומה השני, "גלוי ונעלם", שיצא בשנת 1980. טומי פרידמן, שהיה המפיק והמעבד המוזיקלי של האלבום, עיבד את השיר לצד רביץ, אילן מוכיח ודוד קריבושי.

זהו שיר שמתפתח לאט, בקצב שלו, והדרמה המתעצמת בו אינה מערערת עליו. אפשר לפרש אותו כשיר אל אהוב הססן בה בעת שאפשר לראות בו שיר העוקב אחר ילדיו הלומד לצעוד, באופן שאינו רק מטאפורי. כך או כך השיר שט כסירת נייר שקטה שתגיע בסופו של דבר אל יעדה, שלא תטבע. בוא, היא מבקשת בו, אבל לא מתחננת. בוא כמנגינה שלא נשכחת, פשוט כמי נחל, כמו אל מים.

צף על קרן סהר 
בוא אלי יפה עיניים 
בנשימת תינוק רכה 
קרן יער רחוקה שרה 
קח אותי 

אור כוכב פורח 
כתם שמש מתלקח 
בצלילי המצולה 
כשומע מקהלה שרה 
בוא יפה עיניים 
בספינות חלל 
ובריח גוף 
כעין חשמל ונוגה 

בואה, בוא כמנגינה שלא נשכחת 
בוא אלי פשוט כמי הנחל 
כמו אל מים. 

צף על קרן סהר 
בוא אלי יפה עיניים 
בנשימת תינוק רכה 
קרן יער רחוקה שרה 
בוא יפה עיניים 
בספינות חלל 
ובריח גוף 
כעין חשמל ונוגה 

 

להמשך הפוסט

טוב שהעולם של אבות ישורון גדול

איתמר זהר | 03.11.2014 | 12:43

האלבום "טוב שהעולם גדול", בהפקה מוזיקלית של ערן ויץ וניהול אמנותי של כרמי זיסאפל ושי צברי, הוא אחד היפים ביותר שיצאו ב-2014 בעברית. הפרויקט, שהוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" של חברת התקליטים נענע דיסק, כולל 14 שירים מאת אבות ישורון שמבצעים זמרים שונים.

כמה משיריו של ישורון, שנולד בשם יחיאל פרלמוטר בשנת 1904 ומת בשנת 1992, כבר הולחנו בעבר. ביניהם אפשר למנות את "אלוהיך" ששרה נורית גלרון ללחן של אילן וירצברג באלבומה "בתוך הסערות" מ-1992 ואת "כמה זה קל" ששרה קורין אלאל באלבומה "זן נדיר" שיצא באותה שנה.

שני השירים האלה הם מהקצרים ביותר שכתב ישורון. למרות המלים הספורות שבהם זהו לא פתק שהודבק אל המקרר בבית או גרפיטי שרוסס על הקיר ברחוב. זוהי גם לא טיוטה מקומטת, התחלה או סוף של הרהור, חיכוך עיקש בין שתי אבני צור בציפייה שתידלק כבר מדורת ההשראה.

זוהי השפה הפרטית והייחודית של משורר שאסף את השברים של חייו ויצר מהם שבר חדש, כואב לא פחות, שורה של סדקים וחורים שאי אפשר להסתיר. כי הבית רעוע, זמני ממילא. לא משנה כמה יסיידו את קירותיו, ינסו לשפץ, איש לא יוכל לתקן את הכאב, להזיז את הצער. ואחרי שנקרע מהוריו, משפתו וממולדתו אין לו מקום באמת שבו יוכל להרגיש בבית.

"טוב שהעולם גדול", שיר הנושא של האלבום וגם הסינגל הראשון ממנו, שיצא בינואר האחרון, הוא גם הטוב שבו. קולו המלנכולי והמבודד של אלי מגן, שכמו שומר על עצמו בבועה פרטית משלו, מספק יתרון לכל שיר עוד לפני שבכלל נשמעות המלים, עוד בטרם מתחילים להקשיב להן. יכולת ההגשה המדויקת שלו, בצנעה, ללא אנפופים, היא דבר לא מובן מאליו, לא כיום, גם לא בעבר.

השיר שהוא שר כאן – שמתפתח, לפנים ולאחור, אחרי פתיחה מהירה של תופים, המציבים אותו בין שמים לקרקע, לא כאן ולא שם – כולל רק שתי שורות, בכל אחת מהן שלוש מלים שאפשר להפריד, לפרק, לחבר ושוב להפריד כפאזל המשנה את צורתו כל הזמן ועם זאת לא זז ממקומו.

"טוב שהעולם גדול", הוא שר, ו"אני יכול ללכת" בשיר שמלותיו עשויות להתפרש – גם, לא רק – כתמצית שירתו של ישורון.

טוב שהעולם גדול – משום שאפשר לנוע בו, לצאת מהדלת המכאיבה, להתחמק מהגג המכביד ומהקירות הפוצעים גם כשברור שאין בעצם לאן לברוח מהזיכרונות.

אני יכול ללכת – כי ההליכה היא בעצמה ביטוי, תנועה של מלים ושל מחשבות, להשקיף על הסובבים אותו, בני אדם או בעלי חיים, צמחים או דוממים, כדי שיהיה אפשר לחזור ולשבת, לשבת ולכתוב.

משירתו של ישורון בוקעת זעקה חרישית כל כך שקורעת את הדפים אבל מותירה אותם שלמים. פיסות נייר שמתעופפות מעל ראשי הקוראים בהן, כשהרוח תופסת בידיהן, מתעקשת למשוך אותה אליהן, הרחק הרחק, אבל הן לא מוכנות לעזוב ולהיפרד, לא רוצות ולא מסוגלות להרפות. 

להמשך הפוסט

למה מנכ"ל אפל, טים קוק, גאה להיות הומו

איתמר זהר | 31.10.2014 | 11:36

מנכ"ל אפל, טים קוק, פירסם אתמול מאמר במגזין "בלומברג ביזנסוויק" שבו התייחס לראשונה לנטייתו המינית. "מעולם לא הכחשתי אותה", כתב בין השאר, "אף על פי שגם לא התייחסתי אליה באופן ציבורי, עד עכשיו. לכן ברצוני להבהיר: אני גאה להיות הומו. זו אחת המתנות הנפלאות ביותר שנתן לי האל".

זהו מאמר מרגש, לא מובן מאליו, לא בארצות הברית ולא בשום מקום אחר בעולם. למרות ההתקדמות הגדולה שחלה בשנים האחרונות בכל הנוגע לזכויות הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, האלימות הפיזית והמילולית כלפיהם עדיין נוכחות וכמוהן גם האפליה החוקתית.

נכון, קוק מחמיא בו יותר מדי פעמים לחברה שלו, במה שאפשר לפרש כהמשך למסע יחסי הציבור המוגזם לאייפון 6, ומתעלם מהטענות שהועלו במשך השנים על הצד האפל של התפוח – למשל תנאי העבדות של עובדים סינים המייצרים את המכשירים, הרחק מהמשרדים הנוצצים – אבל הוא מפגין אומץ לב וכנות ראויים להערכה על אחת כמה וכמה במולדתו שבה הומופוביה ממשיכה להכות באנשים רק משום שהם בחרו לחיות בדרך שונה מזו של הרוב, לא כהתרסה וכתגובת נגד, אלא משום שהם לא מוכנים להתבייש במי ובמה שהם.

צביעות היא כרטיס הביקור של אמריקאים ואמריקאיות רבים מדי. הם מדברים על ערכי משפחה, אבל אין להם בעיה לנטוש את ילדיהם. הם מתהדרים באהבת אמת, אבל בבוא הזמן להפגין אותה הם לא מסוגלים לכך, גם לא כלפי הקרובים להם ביותר.

הפתיחות התקשורתית גם היא רק מראית עין. רוב מגישי פוקס ניוז, רשת החדשות הנצפית ביותר בארצות הברית, מפיצים שנאה, בורות ודעות קדומות כלפי כל מי שהוא אינו לבן ונוצרי. והציבור? הוא ברובו נוהה אחר דברי ההבל והרוע בנוגע להומואים, לסביות או כל מיעוט אחר. די להציץ במאות התגובות שנכתבו בעקבות הידיעה של רויטרס, שפורסמה ביאהו ניוז, על המאמר של קוק כדי להיווכח בכך.

זה מייאש, ומפתיע בכל פעם מחדש, לגלות עד כמה ההומופובים מתגאים להיות חשוכים. לכן צריך לשאוב עידוד ותקווה מעצם המאמר של קוק. הכוח שלו והעוצמה שבו הם התגובה הטובה ביותר. ואם בעקבותיו לא יתביישו גם אחרים, מפורסמים או אנשים מן היישוב, לדבר על זהותם המינית ללא חשש, הרי שבכל זאת יהיה כאן סיכוי לעולם טוב ונאור יותר.

להמשך הפוסט

שום קומיקאית לא תציל את "מועדון לילה"

איתמר זהר | 29.10.2014 | 19:45

הרשת שוב סוערת. כמו סערה בכוס תה, בלב ים או בגביע מילקי – אף פעם לא משעמם באינטרנט, זה רק פיהוק גדול שעובר. והפעם: זעם (זה תמיד זעם) על כך שבצוות אנשי התוכנית "מועדון לילה" אין נשים. אפילו נעמת, ארגון שקולו כמעט לא נשמע ביחס לעוולות הנגרמות לנשים, יזם קמפיין הקורא לצרף אשה לתוכנית. כן, זו עוד דרך להזכיר לעולם שאתה קיים. אם כבר את נעמת כל כך מעניין מה שקורה בתקשורת הישראלית, למה לא ליזום קמפיין על כך שנשים מגישות את מהדורות החדשות של שלושת הערוצים, כמעין קרייניות רצף, אבל כמעט לא מוזמנות להתארח ולהשמיע את דעתן בדיונים טלוויזיוניים שלהם?

"מועדון לילה", של זכיינית ערוץ 2 קשת, שחזרה לאחרונה אל המסך הפצפון לאחר היעדרות ארוכה, אף פעם לא הצחיקה. ההומור בה, שצריך לשים לפניו ואחריו מרכאות, הוא משומש, דהוי, צפוי וריק. קרוב יותר לתחתית הפח הירוק הקרוב לביתכם מאשר לפסגת מגדל השארד בלונדון. זה לא רק ארז טל שמוביל את התוכנית, אלא גם האורחים הקבועים והתוכן. הכל כל כך עלוב וילדותי כיאה לפרצופו של ערוץ 2 כולו, ממלכת הרייטינג והמיינסטרים הבזה לכל מה שצריך לאמץ את הראש בשבילו.

כבר היו "קומיקאיות" ב"מועדון לילה", תמיד על תקן של קישוט, בצד, לא שייכות לחבר'ה. כשהן היו שם, כמו למשל מיה דגן (אלוהימה אדירימה – הסיכוי שאי פעם אצחק מ"בדיחה" שלה נמוך אף יותר מהסיכוי שאי פעם אאמין לפרסומת של ג'ימייל יפית), הן נדרשו להרעיש ולשפוך את מלוא הוולגריות שלהן החוצה, כדי להראות שהן יודעות להיות גסות לא פחות מהגברים שחלקו אתן את השולחן. האם זה מה שנשות ארגון נעמת רוצות שיהיה גם עתה? הרי תוספת של קומיקאית לצוות לא תשנה את מהות התוכנית ואת אופיה.

ב"סאטרדיי נייט לייב" האמריקאית, למשל, צורפו השנה לצוות הקבוע שתי קומיקאיות שחורות, סאשיר זמאטה ולזלי גור שהיא גם תסריטאית כעת בתוכנית הוותיקה לצד תסריטאית שחורה אחרת, לקנדרה טוקס. אבל "סאטרדיי נייט לייב" היא תוכנית מיושנת ושמרנית ביסודה שמכאן נובע בעיקר סוד הצלחתה במשך ארבעה עשורים. אפליה מתקנת לא תהפוך את התוכנית, שהתגלו בה אמנם קומיקאים מצוינים, ליצירתית ושוברת מוסכמות. את זה אי אפשר לעשות ברשת ארצית כמו אן בי סי. את זה כמעט כבר אי אפשר לעשות כיום בערוצי הכבלים בארצות הברית.

חפשו את הדברים המצחיקים, המבריקים והשנונים באמת בבריטניה (למשל הסדרה The Trip עם הקומיקאים הנפלאים סטיב קוגן ורוב בריידון). לא תראו אותם בערוצי הטלוויזיה בישראל כי מנהליהם סוגדים רק למה שיוצא באמריקה. אל תסתפקו בבדיחות הניילון של אורי חזקיה, ארז שלם, או שחר חסון. גם את אלה של עדי אשכנזי, רותם אבוהב או ליטל שוורץ מוטב שתזרקו לכביסה ואל תגהצו אחר כך.

קומיקאים אמיתיים לא צריכים למחזר קלישאות ולהתבסס רק על מה שקראו יום לפני בעיתון או באינטרנט. אסור שהם יתחנפו לקהל. הוא זה שצריך להסתקרן מהם גם בלי שילקקו לו. הם מוכרחים להיות גם בעלי אופקים רחבים, בסיס תרבותי, כישורים דרמטיים ורצון להפתיע, להגיד בדיוק ההיפך ממה שמצפים מהם. הדוגמה היחידה הקרובה לכך בישראל כיום היא לא בטלוויזיה, אלא ברדיו, בתוכנית "חותרים למגע" של ערן זרחוביץ' ושרון טייכר המשודרת בגלי צה"ל.



להמשך הפוסט

השירים הכי יפים הם אלה שלא משדרים אותם ברדיו

איתמר זהר | 25.10.2014 | 18:43

השירים הכי יפים הם אלה שלא משדרים אותם ברדיו. הם לא נשכחו מרצון, גרמו להם להישכח. כשאתה מקשיב להם בפעם הראשונה, או שנים אחרי שלא שמעת אותם, מזנקת עליך מיד התהייה איך קרה שהם הושלכו כך, אפילו לא בשולי דרך, כשפרט מגופם מהבהב, אלא מאחורי חורשה מרוחקת, נסתרים לחלוטין.

נניח שתבקש לבדך, בכוחות עצמך, להחזיר אותם למרכז הבמה התרבותית שהם ראויים לה. מה כבר תוכל לעשות? הרי גם אם תנסה להניח את צליליהם על הדף שלך בפייסבוק, יום אחר יום, הם יישארו רחוקים מאוזני הרוב הדומם, שייכים כביכול לתקופה אחרת, זמן שונה, לא לישראל של ימינו.

"איש הרחוב", שכתב יעקב נוי והלחין מתי כספי, מופיע באלבום האחד והיחיד של שלישיית "לא אכפת להם" שיצא ב-1971. נוי וכספי היו חברי השלישייה לצד גדי אורון. הפגישה הראשונה שלהם התקיימה, כמו היכרויות מוזיקליות רבות באותו עשור, בלהקה צבאית. את שירי האלבום הקליטו כבר בזמן שירותם בלהקת פיקוד דרום. למרות השירים המצוינים באלבום, ובהם "שתי ציפורים" ו"למה את יפה כל כך הערב", השלישייה התפרקה כעבור שנה.

היו כאן שלישיות נפלאות, כמו "גשר הירקון", "החלונות הגבוהים", "השלושרים" ו"התאומים", שהחזיקו בדרך כלל מעמד זמן קצר, אבל הותירו קלאסיקות שצריכות להישאר לנצח. כך גם "לא אכפת להם", אבל משום מה נדמה כי היא לא קיבלה את היחס הראוי לה. שיריה משודרים רק ברצועות כמו "שבת עברית" ברדיו ללא הפסקה או בתוכניות כמו "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל, מגודרים, שלא בטובתם, כאילו אין להם חלק ברצף המוזיקלי שנוצר כאן במשך השנים.

"לא אכפת להם" התאפיינה בהומור רב. זה ניכר בשמה, בעטיפת האלבום, בווידאו שצולם אז ללהיטה "אני מת" ובשירים כמו "ייאוש פוגש ייאוש". "איש הרחוב" מציג צד אחר שלה, בלי בדיחות, ללא צחוק. זהו דיוקן של איש שאין לו שם, כי הוא גר בכרך כשרק השמים הם גג לו. מתבודד, משוטט בחוצות, מחכה למחר שבו ישוב לעשות את אותו הדבר. הוא מעיף מבטים, לימין ולשמאל, מחפש מוצא, אך איננו יכול. כל כבישי החיים סגורים בפניו, תמרורי אין כניסה ועצור מלווים אותו. הוא פוסע דומם בשתיקה מתמשכת. השיר הרגיש הזה מבקש לשמש לו קול.

מי יודע אותו
את איש הרחוב
הפוסע דומם
בין המון בני-אדם
מעיף מבטים
לימין ולשמאל
לחפש לו מוצא
אך איננו יכול

הוא מעיף לו מבט
ופוגש בידיד
שקרב לקראתו
מקרן זוית
ומרעיד את ראשו
כתמול שלשום
ושוב מהלך
עם איזה חלום

מנסה להסביר
בשפה לא ברורה
למה כן למה לא
אם בכלל זה היה
ההמון מתפזר
הזמן שעת חצות.

והאיש מתבודד
משוטט בחוצות
בחדר מדרגות
מחכה למחר
כשבפיו הסיגר
שמזמן כבר נגמר
שוב מעיף מבטים
לימין ולשמאל
לחפש לו מוצא
אך איננו יכול

***

תוכנית הרדיו היומית שלי ביוטיוב. זה הקישור

להמשך הפוסט

למה הספר "נעלמת" כל כך מייאש

איתמר זהר | 19.10.2014 | 15:37

 משתדל, כעיקרון, לא לקרוא רבי מכר, ישראליים או מתורגמים. יש כל כך הרבה ספרים מצוינים אחרים מחוץ לרשימה. אחת לכמה זמן אני מנסה, לראות מה אני לא מפסיד.

"נעלמת" מאת גיליאן פלין, שיצא באחרונה בתרגום לעברית (יעל אכמון), קיבל שבחים מפליגים בעיתונות האמריקאית. הכרחתי את עצמי לקרוא אותו, עד סופו, אף על פי שכמעט בכל עמוד רציתי להטיח אותו ברצפה, להכאיב לה, כדי שלא רק אני אסבול.

לא זוכר ספר שגרם לי תחושת בחילה כזאת, לא בגלל התיאורים, אלא בשל המניפולציות הספרותיות הרבות והצפויות.

פלין היא סופרת מצוינת, אבל כמו סופרים וסופרות רבים בארצה המאוהבים בטקסט שלהם ולא בעלילה היא מתישה את הקוראים בגודש של מלים ותיאורים כמו כדי לצעוק "תראו כמה אני מוכשרת" ותוך כדי כך מוותרת על הסיפור המרתק שיצרה, מותירה ממנו שטיח שאין בו קסמים.

שתי הדמויות הניצבות במרכז הספר – איימי וניק דאן, זוג שנישואיו מתגלים כסיוט של החלום האמריקאי – הן בסופו של דבר קלישאות מהלכות. אנשים שחושבים כי הם מתוחכמים ועמידים בפני כל משבר – אישי, מקצועי, תרבותי – המגלים עד כמה הם שבריריים ופשוטים עד כדי פשטנות. למרות התהליך שהם כביכול עוברים, לבד וביחד ובעיקר לבד ובעיקר ביחד, הן איימי והן ניק כמעט אינם מעוררים הזדהות פרט למשפטים ספורים הצצים פתאום בין עודף מחשבות ומלים ממוחזרות היוצאות מהבית ושבות אליו. אלה הבהובים רגעיים, קלושים, זמניים. די במצמוץ כדי לפספס אותם, את הכאב שבהם, המבקש לפרוץ בין אמירות מתוכנתות.

גם אם פלין רוצה להראות זאת בעצמה, ללעוג להן יחד עם הקוראים, היא עושה זאת באופן מתחכם מדי ולכן לא משכנע. אם לא די בכך, הוריהם והדמויות המקיפות האחרות המקיפות אותם סטריאוטיפיים בהרבה מהגיבורים הראשיים. כמעט כל פעולה או אמירה שלהם צפויה. הם ניצבים בסרט שנדחפו אליו בעל כורחו כי היו בסביבה.

ניכר כי פלין רצתה בספרה למתוח ביקורת לא רק על החברה האמריקאית, אלא גם על תעשיית המו"לות שלה, שהיא – כמה מפתיע – חלק ממנה. אבל זה מופיע, לקראת הסוף, כהערת אגב עקיפה, נחבאת, מפוספסת.

זה ספר מתח, לכן אי אפשר לכתוב יותר מדי על העלילה, רק להגיד שהיא נעשית מופרכת ככל שהיא מתקדמת. כמה מופרכת? כמו ברוב הסרטים והסדרות שמופקים באמריקה. יודעים מה? לא. אפילו יותר.

להמשך הפוסט

מי אמר שהפסטיגל הוא סמן של איכות?

איתמר זהר | 15.10.2014 | 13:28

בין הדברים שגורמים לך להצטער על קיומו של האינטרנט אפשר למנות 1) אנשים שמעלים בפייסבוק סטטוס יום יומי בסגנון "בוקר טוב חברים שלי! שיהיה לכם יום קסום, מהמם ומלא אהבה!!!!", 2) אייטמים חסרי רגישות המועלים באתרי חדשות שכותרתם תמיד מתחילה במלה "צפו" ואחרי הנקודותיים אפשר לראות התנגשות בין מכוניות, נפילה מבאנג'י או זוועות אחרות, וכמובן – 3) סרטונים המוגדרים כ"ויראליים" ומתפשטים כאבולה.

למשל זה שהעלה השבוע יוני ברק ובו הוא מוחה נגד "שיר הסלפי" שיושר בפסטיגל השנה. באמצעות הסרטון מבכה ברק על הרמה הנחותה של הפסטיגל, לעומת זה שהתקיים לפני 30 שנה, וגם על האיכות הרדודה של מופעי תרבות מסוג אלה לילדים בימינו.

"שיר הסלפי" הוא אכן מפגע מוזיקלי, אנושי וחברתי, אבל הגעגוע עצמו, לפסטיגל של שנות ה-80, מעט תמוה. אף על פי שבשנותיו הראשונות היו בו לא מעט שירים ראויים, זה היה מופע ממוסחר שמפיקיו לא הסתירו את כוונותיהם: לעשות כסף קל על חשבון הורים וילדים בזמן חופש חנוכה, להוציא אותם החוצה מהבית כדי שלא ימשיכו לטפטף נרות זה על זה בזמן ימי החג בימים שבהם היה רק ערוץ 1, ללא טלפון סלולרי או אינטרנט.

מוזיקה איכותית לילדים לא ממש עניינה את מפיקי הפסטיגל שבראשית ימיו התחרה בדבר האמיתי – פסטיבל שירי הילדים. בו, לעומת הפסטיגל, היתה גם מעטפת חיצונית, בדמות תזמורת, שלא שימשה כקישוט לחנוכייה, אלא הגביהה עוד יותר את רמת השירים, הגבוהה ברובה ממילא. ברבים משירי פסטיבל שירי הילדים, כמו בספרי ילדים שנכתבו אז בארץ, התייחסו לנושאים כמו פחד או מוות שכיום אסור להזכיר אותם בגלל רצון יתר לגונן על הילדים.

הילדים כיום כביכול חשופים להם יותר מאז, בגלל ריבוי ערוצים ואתרים, ולכן גם כביכול תמימים פחות, אבל לכן נדמה כי יצירות כמו שירים וספרים שהיו עשויים לשמש להם כעוד חבל ויד לעבר חידוד הדמיון, המחשבה והיצירה נהפכו בעיני רבים מההורים והמורים כדבר מיותר, ולכן הם מחפשים בידור קל וזמין יותר, שירים וספרים שהמלים בהן לא פשוטות יותר, אלא פשטניות, והמרחב בהן מוגן, לא מאיים.

אין ויכוח על כך ששירי הפסטיגל כיום איומים יותר מבעבר, בדרך אל התהום התרבותית. אבל גם זה חלק מהילדות. הרי אנחנו כילדים, כל אחד בזמנו, כל אחד ביישובו, ספגנו הרבה מאוד קיטש וזבל. אין זה אומר בהכרח שהתקלקלנו, וגם אם כן, שאי אפשר לתקן. מי שבאמת מתעניין בשירי ילדים איכותיים ימצא אותם גם כמבוגר ויהנה מהם לא פחות, ואולי אף יותר, דווקא ממבט מפוכח ובוגר יותר. כך גם יוכל לקרוא אותם לילדיו, להראות להם שנכתבו כאן בכל זאת – ועדיין נכתבים – הרבה שירים יפים לילדים שהולחנו, או מחכים ללחן.

אלה שמזדרזים להגיד "בזמני זה לא היה ככה", או "הדור שלנו לא היה כזה", הם גם אלה שמרימים דגל לבן שעליו נכתב "הילדים של היום כבר לא קוראים ספרים" באופן גורף, כוללני ולא מדויק. כמה קל להם לשכוח שגם עליהם אמרו את אותו הדבר וגם הם ניסו להגיד שזה לא נכון, אבל לא היה מי שיקשיב.

 
להמשך הפוסט

ארז טל לא אשם

איתמר זהר | 12.10.2014 | 14:37

שלושה ימים אחרי שחזרנו מארצות הברית. שמש חמה מדי בשביל סתיו. היה בוקר והוא הדליק את הרדיו במכונית: "בילוי נעים" עם מולי שפירא, האיש שאומר כל כך הרבה פעמים בשידור "תשמע…", אבל לא באמת מקשיב, שמספר בדיחות שסבא ג'פטו עדיין לא ניקה מהן שבבים כדי ליטול קורה מבין עיניו ולהכין איזה שרפרף. המרואיינים אצלו תמיד צפויים – תחקיר של 14 שניות בעקבות מה שמתפרסם בעיתונים באותו יום, הסרט או הדיסק או הספר שיוצאים באותו סוף שבוע – וגם הפינות.

מוטי קירשנבאום היה על הקו. פרט לפינה הקבועה שלו הוא התבקש לדבר על השתתפותו כאורח התוכנית החדשה של ארז טל, "ברוורס", בערוץ 2. גם ארז טל הופיע פתאום וכביכול הפתיע את קירשנבאום. שפירא, כמיטב המסורת, לא רק בחג, התחנף אליו ותוך כדי כך הזכיר כיצד הוא זוכר אותו עוד מצעירותו. כן, ככה זה אצלו. הוא תמיד זוכר אותם. כולם הרי היו מתישהו בגלי צה"ל.

קירשנבאום הוא מרואיין שאף פעם לא משעמם להאזין לו, אבל בחירה מעט מאכזבת למה שהוגדר בידי זכיינית ערוץ 2 קשת כ"תוכנית ראיונות אינטימית". 8 מיליון בני אדם חיים במדינה. מדוע אלה שמתראיינים בתוכניות של ערוץ 2, 10, 23 ו-1 – בין שאלה תוכניות אירוח המוניות ובין שאלה תוכניות ראיונות אינטימיות – הם תמיד אותם אנשים?

קירשנבאום הוא כמובן לא הבעיה כאן. בתוכניתו בערוץ 10, "לונדון וקירשנבאום", שלפעמים קשה לצפות בה בגלל הרברבנות והיהירות של שותפו להנחיה, הוא מראיין דווקא אנשים שאינם שחוקים, מרוטים ואפויים מרוב זמן מסך. בדרך כלל גם, הפלא ופלא, יש להם מה לומר, אם יש זמן.

טל, לעומתו, כנראה לא מכיר אותם. הם לא מפורסמים שאפשר לדגדג להם את האגו, גם לא כאלה אלמוניים שמוכנים להשפיל את עצמם, דקות לפני שיגררו אחריהם לעד את התואר המבזה פליטי ריאליטי. אלה אנשים שבאים לטלוויזיה כדי לדבר בה על תחום התמחותם, להזכיר תוך כדי כך בעקיפין כיצד טלוויזיה יכולה וצריכה להיות. כיצד היא היתה עד שטל בא והקיא עליה את רדיפת הבצע שלו לפני כ-20 שנה. אינטליגנטית, רצינית, רהוטה.

קל מדי להגדיר את ארז טל כ"פושע תרבות", משום שהוא ממשיך להנחות את "האח הגדול" ותוכניות מתועבות אחרות, אבל חשוב יותר להפנות לו ולערוץ המשדר אותן את העורף, את הגב – את כל הגוף.

ערוץ 2 הוא אכן השטן, משום שהוא שיקוף של חברה ושל תרבות, מפני שהשפה שהוא מוביל דומיננטית כל כך בישראל גם כאשר לא צופים בו. טל, אין להיתמם, הוא לא פועל במה פשוט בו, אלא המוציא לפועל.

עם זאת האשמה היא לא בו – איש שבמשך כל כך הרבה שנים בתפקיד מרכזי בטלוויזיה טיפח רק אדם אחד, הקומיקאי הירוד אבי נוסבאום – אלא באלה שמבכים כי אין מה לראות ובכל זאת ממשיכים ללכת אחריו ולסגוד לו. מחאות על מחירי המילקי, הקוטג' או הדיור הן חשובות, אבל למה איש לא חושב לצאת לרחוב כדי למחות נגד רמת הטלוויזיה? זה כביכול לא מחורר את הכיס כמו מילקי, קוטג' או דיור, אבל פוגע בבריאות.     

להמשך הפוסט

יום אחד גם הם יזכו בפרס נובל לספרות

איתמר זהר | 10.10.2014 | 14:09

חברי ועדת פרס נובל לספרות מתייחסים בחשדנות מהולה בזלזול לפרוזה ושירה שנכתבות בידי סופרות וסופרים אמריקאים. יש ביניהם אף כאלה שאומרים זאת בפומבי. למשל, הוראס אנגדהל, חבר האקדמיה השבדית למדעים. בשנת 2008, כשעמד בראש ועדת פרס נובל לספרות, טען כי "אירופה היא מרכז העולם הספרותי". הוא הוסיף כי "ארצות הברית מבודדת מדי ואינה שותפה בדיאלוג של הספרות". יש בכך מן  ההתחסדות משום שאפשר להפנות את אותן טענות גורפות וכוללניות כלפי אירופה, בוודאי בכל הנוגע להסתגרות והחשש מפני תרבויות אחרות, למשל זו האמריקאית.

השבוע אמר אנגדהל, שכבר אינו עומד בראש הוועדה, אבל עדיין חבר בה, כי "הספרות המערבית נפגעת מאוד בגלל שיעורי כתיבה יוצרת ותמיכה כלכלית לסופרים". גם אם לא הצביע הפעם באופן ישיר על ארצות הברית, אפשר להבין כי הוא רואה בה אשמה עיקרית לכך, כמי שהובילה את הסחף, כאילו שיעורי כתיבה יוצרת ותמיכה כלכלית לסופרים אינם קיימים ביבשת שלו.

הסופר הצרפתי פטריק מודיאנו, שזכה השבוע בפרס נובל לספרות, ראוי לו בהחלט. אבל במדורי התרבות של התקשורת האמריקאית מתקשים, כבכל שנה מאז 1993, אז זכתה בפרס הסופרת האמריקאית טוני מוריסון, לבלוע את העלבון. בצדק. ההתעלמות המוחלטת והעקבית של ועדת הפרס הספרותי היוקרתי ביותר מסופרות וסופרים אמריקאים במשך 21 שנה מעידה על חוסר רצון ילדותי ומתנשא מצד אירופה להכיר רשמית ביצירות גדולות וחשובות שנכתבות בצד השני של האוקיינוס.

זהו לא רק פיליפ רות, המוצג כבר בתקשורת כלוזר נצחי, כאילו בספרות, כמו בספורט, יש רק מנצחים ומפסידים. אלה גם סופרות וסופרים אחרים הראויים לפרס, בהם דון דלילו, ג'ויס קרול אוטס וא"ל דוקטורוב. נכון, כמו כל פרס אחר, לאו דווקא ספרותי, מעורבים מאחורי הקלעים שיקולים זרים ופוליטיים, התחשבנויות ועוד: סופרים שיצרו שפה חדשה, כמו ג'יימס ג'ויס, פלאנרי אוקונור, חוליו קורטסאר או איסאק באבל, לא זכו כלל בפרס הנכסף. המשוררים הפולנים ויסלבה שימבורסקה וצ'סלב מילוש זכו, כל אחד בנפרד, בפרס, אף על פי שבן ארצם, זביגנייב הרברט, שהאפיל עליהם, לא קיבל אותו לידיו.

חברי הוועדה חוששים, כך נראה, להעניק את הפרס לסופר אמריקאי כדי שהדבר לא יפגע בהגמוניה של עולם הספרות האירופי, הרואה את עצמו כנעלה יותר, בעל עומק, מסורת ומשקל תרבותי רבים בהרבה לעומת מה שהוא מכנה כתעשיית המו"לות האמריקאית המתעניינת כביכול אך ורק ברבי מכר וברווחים מהם.

אבל נדמה כי זו רק שאלה של זמן עד שגם הם יודו בטעותם. הנה, חברי ועדת פרס ספרותי יוקרתי אחר, מאן בוקר, החליטו השנה כי הוא יהיה פתוח גם לסופרות וסופרים הכותבים באנגלית והם אינם בהכרח מחבר העמים הבריטי. כך, ברשימת המועמדים הסופיים לפרס, שיוענק בשבוע הבא, יש לראשונה שני אמריקאים. אולי יבוא יום וחברי ועדת פרס נובל לספרות יואילו לוותר על הדעות הקדומות שלהם. הם לא היחידים שירוויחו מכך.

להמשך הפוסט