למה זה השיר הכי מעצבן שיצא בשנה שעברה

איתמר זהר | 08.10.2014 | 13:51

אדם שאוהב באמת מוזיקה צריך להיות מוכן גם לכך שיהיו הרבה שירי פופ ורוק שהוא לא יאהב. להגיד עליהם שהם גרועים ו/או איומים זה קל מדי בשבילו ולא הוגן בשביל כותביהם ומבצעיהם. ייתכן הרי שכעבור כמה חודשים או שנים הוא ישנה את דעתם בנוגע אליהם. לכן אפשר להסתפק בפשרה: השירים האלה מעצבנים אותו. עד כדי כך שהוא משתוקק לבעוט ברמקולים כשהוא שומע אותם.

השיר הכי מעצבן שיצא בעברית בשנה החולפת הוא "ילד של אבא" שכתב ושר מוקי (ללחן של יא יא כהן אהרונוב). זה גם שיר השנה של גלגלצ. כמה הולם את התחנה הזאת, את מה שהיא משקפת, כדגל שחור של בינוניות, תפלות ורדידות בתרבות הישראלית לצד ערוץ 2 ועוד דוגמאות למכביר.

זהו שיר מעצבן כי הוא חנפני, כחיוך מזויף של יובל המבולבל או מיכל הקטנה, כנאום מתוכנת של יאיר לפיד. לצד המוזיקה הרכרוכית, מעין מארש חתונה לפעוטות הלבושים בטיטולים, נדמה שנכתב מראש לפרסומת של חברת בנייה, בנק או חברת סלולר. קיטש המתחזה לשיר ערש מגונן ומלא תקווה. מה מגלים אחרי שמסירים ממנו את השמיכה? מיטה ריקה מאמת מתחת לאור גדול שהורכב בהוראות הכנה של רשת עשה זאת בעצמך.

מוקי הוא כותב וזמר מוכשר שבמשך שנים ניסה ליצור ולשיר ראפ עם להקתו "שב"ק ס'" גם כשהיה ברור להם ולמעריציהם שהז'אנר הזה לא יכול להתקיים בעברית. זחוח, כל כך מלא בעצמו, הוא אימץ קול ומבט מתריס שהתרככו כביכול אחרי שנהפך לאב. זה לא ראוי לגינוי כמובן, הרי מותר לזמר לשנות גישה, מבחינת המוזיקה וההגשה. אלא שבמקרה של "ילד של אבא" הדבר אינו משכנע. הוא אפילו צפוי מדי. לא משהו שמיליוני זמרים לא עשו בעבר, לא משהו שמיליונים אחריהם לא יעשו בעתיד.

השיר הזה היה יכול להישמע מרתק ומפתיע בהרבה אילו מוקי, שנולד כדני ניב, היה מקמט את הקלישאות שהוא שר – אותן אלה שלעג להן בעבר, בתחילת דרכו, כשהיה צעיר יותר, ללא ילדים – ומתייחס לאבהותו באופן פחות שגרתי ונדוש. כותב מקורי ואמיץ יותר היה מחבר שיר שונה לחלוטין לבנו. תחילה הוא היה משנה את הכותרת לשם פשוט ואישי יותר, לא רכושני כמו "ילד של אבא". לאחר מכן הוא היה מנכש את משפטי השירה בציבור-ונעבור לפרסומות ובהם "זמן לא עוצר" ו"לך רק בדרך שלך" שנשחקו עוד לפני שנכתבו.

במקום "אל תפחד ליפול" הוא היה למשל מתאר את הפחד כחפץ, או חלק בגוף, או רהיט בבית – כל דבר שהוא גם כאן, בחדר, וגם מעבר לקיר. במקום "אבא כאן תמיד" הוא היה יכול למשל להציג יד מושטת בלי להראות אותה ובלבד שהשיר לא ייהפך בסופו של דבר על האבא, כסוג של גיבור גדול, סופרמן אנושי, אלא יישאר על הילד, על הבן, זה שהעולם באמת מחכה לו.

המצעד השנתי של גלגלצ כולל שניים מהשירים היפים ביותר שיצאו בשנה החולפת: "תרגיל בהתעוררות" של שלומי שבן וחוה אלברשטיין ו"אדם בחדרו" של אריק איינשטיין. יש בו שירים של זמרים מוכשרים לירן דנינו ועידן חביב שלא יהיה מעניין להקשיב להם כל עוד לא יחליפו מפיקים, כותבים ומעבדים – דבר שכנראה לא יקרה לעולם. יש בו שירים של זמרים שתמיד משעמם לשמוע אותם, כמו עילי בוטנר ו"ילדי החוץ", נתן גושן ומוש בן ארי, כי הם רק מחפשים, ומוצאים, את הבטוח, בלי להתבונן סביבם, לאתגר את עצמם או את המאזינים.

ויש גם שיר יפה מאוד, "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, שנוכחותו תמוהה משום שהוא יצא בקיץ 2013, כלומר בשנה העברית הקודמת לזו שהסתיימה בחודש שעבר. אבל מה כבר אפשר לצפות במקרה הזה מגלגלצ? הרי שיר השנה של המצעד הבינלאומי בה ב-2013 היה "Let Me Go" של "פסנג'ר"שיצא בכלל בקיץ 2012.

ילד של אבא, על מה אתה חולם?
מה בוער לך בלב?
וכמה טוב שבאת, ביחד זה שלם,
בעיניים שרואות הכול
אין שום דבר כואב. 
שנים זולגות כמו מים
ישר לשומקום,
לרוץ רחוק, להיות קרוב.
יום הופך ללילה ולילה שוב ליום,
להחזיק חזק ולעולם לא לעזוב.

כי זמן לא עוצר,
הוא עף, נשרף, מסך עשן.
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
וזה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.

ילד של אבא – רואה בך אותי,
את הילד שהייתי בעצמי.
וכל מה שקורה לך
מרגיש כאילו לי,
ללמוד שוב מחדש מה אני ומי.
קדימה והלאה, הכול נמצא בך,
וכל יום חדש הוא הבטחה.
בעולם הזה יש צער
כמו שיש שמחה -
תן לאהבה שלך להוביל אותך.

כי זמן לא עוצר,
הוא עף, נשרף, מסך עשן.
היה לאילן,
תפוס ירח, שוט על ענן.
כי זה הזמן שלך לזרוח
ולדעת ולגעת בהכול,
לטרוף את העולם,
אל תפחד ליפול.
ילד שלי, הכול מחכה רק לך.
ואבא כאן תמיד
לחבק ולשמור אותך,
עד סוף העולם אנ׳לא עוזב אותך.
ילד שלי, לך רק בדרך שלך.

 
להמשך הפוסט

לאן נעלם אחד השירים היפים ביותר בקולנוע הישראלי

איתמר זהר | 20.09.2014 | 18:35

 

הבמאי אברהם הפנר, שמת בסוף השבוע והוא בן 79, שמר בסרטיו מקום מכובד למוזיקה. גם אם לא היתה תמיד בשורה הראשונה של האולם היא נשמעה בהם, כחלק בלתי נפרד מהם.

בסרט "לאן נעלם דניאל וקס", שביים בשנת 1972, המוזיקה מלווה מקרוב את דמותו של הגיבור, בני שפיץ, זמר שחוזר אל הארץ למפגש מחזור ורואה כיצד היא והוא השתנו בזמן שלא היה בה.

ליאור ייני, המגלם את דמותו של שפיץ, שר בו את השירים שהלחין אריאל זילבר המנגן לצדו. פרט ל"אגדה יפנית" שהתפרסם מאז ונהפך, בצדק, לקלאסיקה עברית, יש בו עוד שני שירים יפים מאוד של אהוד מנור שנכתבו במיוחד: "היום השני" ו"מן הקומה ה-40". גם אותם הלחין זילבר.

"היום השני" הוא אחד השירים הכי מרגשים שהופיעו בסרטים ישראליים. מקומו בקומה הגבוהה ביותר, לצד "בת הים והמלך" ששר אושיק לוי ב"אני אוהב אותך רוזה" מ-1972 (מלים: אהוד מנור, לחן: דובי זלצר) ו"בלדה לשוטר" ששר לוי בסרט "השוטר אזולאי" מ-1971 (מלים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש).

אין פלא ששלושתם, יצירות בפני עצמן, נכללו בסרטים משנות ה-70. זהו כנראה העשור האחרון שבו, בארץ ובעולם, לפסקול היתה חשיבות בסרט והוא לא היה סתם מקבץ של שירים אקראיים.

בעוד "בלדה לשוטר" המשיך להתנגן בתחנות הרדיו שנים רבות אחרי יציאת הסרט שעמד במרכזו, "בת הים והמלך" ובעיקר "היום השני" נשכחו כמעט לחלוטין.

עם זאת אולי משום שהם בקושי מושמעים הם נותרו כפרחים נחבאים מתחת לסלע. סוד נסתר. איש לא דרך עליהם, לכן עלי הכותרת שלהם לא נשחקו ודהו.

"לאן נעלם דניאל וקס" הוא אחד הסרטים הישראליים הראשונים שבמרכזם עמד אדם שבחר לעזוב את הארץ וידע כי הוא משלם מחיר על כך. בעברית הוא נקרא יורד, אבל המלים המוטחות, בפניו או מאחורי גבו, קשות יותר – "בוגד", "נפולת של נמושות" ועוד. בן רגע הוא נהפך לזר, שאינו שייך, לא לכאן ולא לכאן, והתלישות הזאת, שעליה למד מן הסתם בשיעורי הספרות וההיסטוריה, על אנשים מהדורות שקדמו לו, נהפכת פתאום לשק הנגרר אחריו.

"טוב ללכת בדרכים", שר ייני, "הדרך היא ביתי". אבל המוזיקה, היא עצובה כל כך, כתפילת אשכבה, על החיים שהותיר מאחור, כשיצא בתחושה שלא יביט עוד לאחור בלי להודות בכך שאי אפשר שלא להסתכל על העבר, על מה שנותר, בערגה או בצער, או גם וגם.

המשפט החזק ביותר בשיר, שנאמר כמכת מחץ, הוא "אני ההלך שהפך למלך בדרכי". המשמעות כפולה – הפך למלך בדרכו, בדרך שבה הוא הולך, אבל גם בדרכו שלו, באופן שבו בחר ללכת, לחיות את חייו, כהלך נצחי שחופשי כביכול לקום וללכת מתי שירצה, לאן שירצה, אבל – כמו במקרה של בני שפיץ – אף פעם לא ירגיש שוב בבית, כי בית המלון הוא אינו תחליף לכך.

 

אם תמצא אותי הולך

אז קום ולך אתי

טוב ללכת בדרכים

הדרך היא ביתי

עולה השמש

את הכל רושמת בצבעים

את עיני אני פוקח

את ראשי זוקף

יום חדש אני רואה

הולך ומתקרב

אני ההלך

שהפך למלך בדרכי

אל תשאל אותי לאן הדרך אין לה סוף

שים תרמיל, כינור, חליל ותוף

טירה בדרך

לחיים יש ערך

של ממש 

להמשך הפוסט

בוב דילן לא מוכן להתחייב

איתמר זהר | 18.09.2014 | 13:26

אסיר נמלט מחיים כולאים, תר אחר מקלט מהסערה. כשהיא הושיטה יד, לבו זינק מרוב אושר. זו ההזדמנות לצאת מהשממה, להתרחק מהחשיכה, לקרוע וילון, להתחיל מחדש.

אבל מה אם הוא לא יצליח לשמור על כך. מה אם ההזדמנות תברח ממנו כפי שהוא בורח מחייו?

השיר "Shelter From the Storm" התנגן באלבומו של בוב דילן, Blood on the Tracks"" שיצא ב-1975. כמו הרבה שירים שכתב, לפני ואחרי, הוא מספר כאן סיפור אמריקאי שלא תמיד יש לו התחלה, אמצע וסוף, בדרך מתמשכת.

במסורת הפולק והקאנטרי, ברוח המערבונים, זהו הנווד, מהגר תמידי, שאינו יכול, וגם לא רוצה, להשתקע במקום אחד. עברו מטושטש, בקורות החיים יש יותר שורות ריקות ממלים. שמו? מה זה חשוב – הוא אף אחד וכל-אדם בו בזמן.

את האהבה, השקט והביטחון הוא רוצה לקחת, לחבק ולאחוז, אבל ההיסוסים, הם חזקים ממנו. כי אם ייעתר לחום ולרגש המוצעים לו ייאבד את מהותו, את ייחודו, את עצם קיומו.

הוא כבר לא יוכל להיות הנווד, זה שאינו מתחייב, זה שמסוגל לקום עוד בטרם עלות השחור ולהתחמק. בלי מכתב, או הסבר על מעשיו.

רעפים מלמעלה, רצפה מלמטה – שמישהו אחר ייקח אותם. הוא ממשיך, הלאה, לארץ זרה, ומביע חרטה דקה, מבעד לחריצים: "קיר מפריד בינינו עכשיו. הקשר התפורר ונמחק. התייחסתי אלייך כאל מובן מאליו. ועכשיו כבר מאוחר".

 

I was in another lifetime one of toil and blood
When blackness was a virtue and the road was full of mud
I came in from the wilderness a creature void of form
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

And if I pass this way again you can rest assured
I'll always do my best for her on that I give my word
In a world of steel-eyed death and men who are fighting to be warm
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

Not a word was spoke between us there was little risk involved
Everything up to that point had been left unresolved
Try imagining a place where it's always safe and warm
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

I was burned out from exhaustion buried in the hail
Poisoned in the bushes and blown out on the trail
Hunted like a crocodile ravaged in the corn
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

Suddenly I turned around and she was standing there
With silver bracelets on her wrists and flowers in her hair
She walked up to me so gracefully and took my crown of thorns
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

Now there's a wall between us something there's been lost
I took too much for granted got my signals crossed
Just to think that it all began on a long-forgotten morn
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

Well the deputy walks on hard nails and the preacher rides a mount
But nothing really matters much it's doom alone that counts
And the one-eyed undertaker he blows a futile horn
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".
I've heard newborn babies wailing like a mourning dove
And old men with broken teeth stranded without love
Do I understand your question man is it hopeless and forlorn
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

In a little hilltop village they gambled for my clothes
I bargained for salvation and they gave me a lethal dose
I offered up my innocence and got repaid with scorn
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".

Well I'm living in a foreign country but I'm bound to cross the line
Beauty walks a razor's edge someday I'll make it mine
If I could only turn back the clock to when God and her were born
"Come in" she said
"I'll give you shelter from the storm".
 
להמשך הפוסט

המשוררת שמסעירה את בריטניה

איתמר זהר | 15.09.2014 | 14:17

כשזמר אמריקאי לבן כותב ושר ראפ והיפ הופ, ראפרים שחורים מתייחסים אליו בדרך כלל כאל חפץ חשוד שנדחף לשטח שהוא בכלל לא אמור להיות בו. על אחת כמה וכמה כשהוא מצליח, כמו למשל אמינם.

כשזמר בריטי לבן עושה זאת הוא מודע לכך שראפרים שחורים בממלכה המאוחדת יתהו גם הם מה לו ולמוזיקה הזאת. על אחת כמה וכמה כשהוא מצליח. כמו למשל מייק סקינר (דה סטריטס).

ומה הם יגידו כשפורצת בסערה משוררת צעירה, בריטית ולבנה, עם אלבום שבו רושפות מפיה מלים שהן אש, כאילו היא דמות מהמיתולוגיה הזורקת על כל מי שעובר סביבה את מחשבותיה, תשוקותיה, חוויותיה בעוצמה של ספוקן וורד, ראפ והיפ הופ.

קייט טמפסט, שבחרה את הסערה כשם משפחתה במקום קלברט שעמו נולדה, היא משוררת בת 27 שהוציאה באביב האחרון את אלבום הבכורה שלה, Everybody Down בחברת התקליטים העצמאית ביג דאדא שהיא חלק מחברת התקליטים הנפלאה נינג'ה טיון.

טמפסט, שבשנה שעברה היתה האדם הצעיר ביותר שזוכה בפרס טד יוז, על ספר שיריה Brand New Ancients, רשמה  בשבוע שעבר עוד שני ציוני דרך, לקראת הכרה רחבה יותר גם מחוץ לממלכה: אלבומה הראשון הוא בין המועמדים לפרס מרקורי היוקרתי. היא נכללת ברשימת עשרים המשוררים המבטיחים ביותר בבריטניה מטעם אגודת המשוררים המקומית.

יש לטמפסט מראה של נערה שעושה דווקא להוריה, לא מסרקת את שערה, מתכחשת לשמפו שירכך אותו. אבל מרד הנעורים, שבעקבותיו הפנתה את הגב לבית הספר בהיותה בת 16, כבר התרחק ממנה. הוא הלך ונשארה חוכמת החיים, מבעבעת בה, זורמת החוצה, לא מוכנה לעצור, גם לא צריכה.

להיפך,

תמשיכי.

מקולה בוקעת פגיעות מחוספסת, כמו חיה חסינה מפני בעיטות שלמדה להכיר כל חריץ ושקע בכביש הזקוק מזמן לאספלט חדש, כמו חיה שיודעת לבעוט באלה שרק יעזו לחשוב שאפשר להרע לה.

זו כנות מפתה, מסחררת, שכמובן נשמעת נגישה יותר כשעונדים עליה צלילים ואפקטים קוליים, אבל גם בלעדיהם הספוקן וורד שהיא יוצרת תופס את היד. היא שולחת מלים כחצים, לא בולעת אותן, אינה מתכחשת למקורות ששימשו לה בית – קרובים יותר בזמן, כמו להקת הראפ האמריקאית "וו טאנג קלאן" או המשורר הבריטי ג'ון קופר קלארק, ורחוקים יותר בזמן, רחוקים מאוד, כמו ויליאם שייקספיר.

בחודש הבא יראה אור ספר שירים שני שלה, בשנה הבאה עתיד לראות גם רומן שכתבה. הסלבריטאות, מלכה ארורה שאינה קיימת בספרי המיתולוגיה שקראה בצעירותה, עשויה לנקב את ציפורניה בעורה הלבן. יש לקוות שהיא לא תעז להתקרב אליה.

להמשך הפוסט

מה נשאר במעמקי הנהר של ברוס ספרינגסטין

איתמר זהר | 14.09.2014 | 13:36

בכל שנה, כשהסתיו מתחיל לצבוט את האוויר, אצבעות עייפות מרוב הקלדה אוחזות במפת ארצות הברית משני צדיה. רכב מוזמן? יש. מוטלים? לא. נמצא, כרגיל, בדרך. ומה עם הדיינרים? הו, אלה משאת נפש. הקפה בהם לא קפה, אבל האווירה והתחושה של זמן שהוקפא מרצון, מתכחש לכל מציאות סביבו, רק בשבילן שווה לנסוע.

ואמריקה היא גם, בין השאר, השירים שכתב עליה ברוס ספרינגסטין. בעיקר אלה שנסעו לאורך עיירות שכביש 66 ממשיך לחצות אותן, אבל המכוניות כבר לא נוסעות בו. תקוות גדולות של נעורים נהפכות להחמצות עצומות של זקנים. חיים שהוליווד לא תציג אותם. גם לא ברודוויי. כי אין בהם שום ניצוצות מאופרים או תהילה כוזבת. כי יש בהם יותר כישלונות מהצלחות.

שון רואו, זמר פולק יליד העיר טרוי בניו יורק, הוציא בימים אלה את אלבומו הצנוע "Madman". קול הבריטון הייחודי שלו עשוי לבלבל. עדיין לא מלאו לו 40, אבל הוא נשמע מבוגר יותר. בין לבין, בהופעותיו ברחבי ארצות הברית, הוא מציג את גרסתו לשיר The River של ברוס ספרינגסטין, שר ליד אותו נהר שמימיו זרמו כשמי שמכונה עד היום "הבוס" שר את שירו ב-1980 כחלק מאלבומו בשם זהה.

אין סיבה להתחיל מיד בהשוואות, כי שני הביצועים שונים מאוד, כאילו כל אחד מהם הוקלט בצד אחר של הנהר. רואו הוא לא ספרינגסטין. כפי הנראה הוא גם לא רוצה להיות. אין זה אומר שהוא אינו משכנע באופן שבו הוא מגיש את שירו. מפוחית נושקת לזקנו המיוער. ידיו המקועקעות פורטות על גיטרה אקוסטית. פסנתר מספק לו גיבוי. הוא יכול להסתדר גם בלעדיו באופן שבו הוא מסתער על המלים והמוזיקה, מספר סיפור. לא אגדה רחוקה, כן מוסר השכל. גם אם הנהר לא יטביע אותך, הוא לא ישמור על אהבתך לנצח.

 

 

 

תרגום חופשי שלי לשיר:

 

נולדתי בין העמק לישימון

היכן שאין עוד שביל בריחה

זה המקום שבו אתה נידון

ללכת בדרכו של אביך

 

אני ומרי הכרנו בבית הספר

כשהיא הייתה בת  17 בסך הכל

פרמנו תפר ועוד תפר

כשנסענו לשדות הירוקים מכל

 

ירדנו לנהר

ולתוכו צללנו

באור שלא נגמר

שחינו ונרטבנו

 

אחר כך מרי סיפרה לי את הסוד

ולא פירטה יותר מכך שהיא הרה

ביום הולדת 19 התחלתי לעבוד

בלי להבין מה בדיוק קרה

 

כדי להינשא הלכנו לבית משפט

וכמו כולם נותרנו בפינה

איש לא חייך, הכל נשאר בלאט

ללא פרחים ובלי שמלה לחתונה

 

באותו לילה ירדנו לנהר

ולתוכו צללנו

באור שעוד נותר

שחינו ונרטבנו

 

מצאתי עבודה בבניין

אבל לא היתה פרנסה בגלל המצב הכלכלי

כל הדברים שהיה לי בהם בעבר עניין

איבדו פתאום ממשמעותם בשבילי

 

הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה

למרי לא אכפת מה מתרחש סביבה

 

אבל אני עדיין זוכר

איך נסענו לאגם במכונית של אחיה

הגוף שלה היה שזוף ומשכר

כשבלילה צליל נשימותיה אל אוזני הגיע

 

עכשיו הזיכרונות דולקים ללא לאות

כמו קללה רודפים אותי לכל מקום

אני לא יודע אם חלום הוא שקר אם לא התגשם במציאות

מה שבטוח, זה מקשה עלי יותר לנשום

 

אני חוזר אל הנהר

אף שהוא כבר יבש עתה

 

זהו אותו נהר

שאליו נסענו, אז בעלטה

להמשך הפוסט

אף מלה רעה על שנות השמונים

איתמר זהר | 11.09.2014 | 14:38

בכל פעם שאני שומע אנשים שמשמיצים את המוזיקה בשנות השמונים אני מתכנן להוציא מהכיס לפחות 321 שירים שיעזרו לי להעמיד אותם על טעותם. המאבק אבוד. כמו שמאלני שמנסה להתווכח עם ימני ולהיפך. לכן אני משאיר את השירים בתוך הכיס. ההפסד הוא שלהם, לא שלי.

השיר "וינה" של "אולטרווקס" נכלל באלבומה של הלהקה הבריטית באותו שם שיצא ביוני 1980. הסינגל עצמו יצא בינואר 1981. הוא הגיע למקום השני בטבלת הסינגלים הנמכרים בבריטניה שבה, כמו בארצות הברית, אין מצעד פזמונים שבועי או שנתי ישראלי שעשוי ליפול קורבן להצבעות פיקטיביות של אמרגנים (מישהו אמר ג"מ?) או הזמרים שהם מייצגים.

את "וינה" כתבו חברי "אולטרווקס" בהשראת הסרט "האדם השלישי" שביים קרול ריד על פי תסריט מאת גרהם גרין. זהו פילם נואר מצמרר שהצללים מטילים בו את אימתם. רוח אפורה נושבת בו, בין לבן לשחור, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה. אירופה עדיין לא התאוששה מהחורבן הפיזי והאנושי. וינה, שבה מתרחשת העלילה, משקפת את רחשי הלב השותת של היבשת החבולה.

אפל גם הקצב של השיר "וינה". מידג' יור, הסולן, שר על חופשה שהיתה אמורה להיות רומנטית, אבל נהפכה לחורשה של עצבות. הקור והריקנות של העיר העיבו על הפנטזיות והחלומות. ידך החמה לא תזיז את השמים האפורים. צריך לברוח מהשקט המפורר, לחזור אל הבית, שם לפחות אפשר לשלוט במזג האוויר ובאווירה. שם תוכל להגן על עצמך מפני הרוע והשקר של בני האדם. 

המפיק הגרמני קוני פלאנק, בעל זכויות רבות במהפכה של המוזיקה האלקטרונית והאוונגרדית בארצו ובמדינות אחרות באירופה, הפיק את האלבום הזה של "אולטרווקס", הרביעי במספר של הלהקה הייחודית הזאת.

ואיזו הפקה מפעימה.

הסינתיסייזר הוא הגוף בשיר, הוא המנוע. מוביל את הרגליים, מכוון אותן, כשלצדו מכונת התופים הנושמת וכלי המיתרים המיוסרים. השיא הוא במרדף של הקלידים, בעליות ובמורדות. פתאום הם מאטים ואז שוב ממהרים – קטע מוזיקלי מופתי שעומד בפני עצמו. ככה עובד הרגש. כך הוא נשמע. כל שצריך הוא לרצות להקשיב.

Walked in the cold air
Freezing breath on a window pane
Lying and waiting
A man in the dark in a picture frame
So mystic and soulful
A voice reaching out in a piercing cry
It stays with you until

The feeling has gone only you and I
It means nothing to me
This means nothing to me
Oh, Vienna

The music is weaving
Haunting notes, pizzicato strings
The rhythm is calling
Alone in the night as the daylight brings
A cool empty silence
The warmth of your hand and a cold grey sky
It fades to the distance

The image has gone only you and I
It means nothing to me
This means nothing to me
Oh, Vienna

This means nothing to me
This means nothing to me
Oh, Vienna

להמשך הפוסט

פתאום נזכרו בגלגלצ באריק איינשטיין

איתמר זהר | 10.09.2014 | 13:06

מעמק חפר עד גוש דן עקבו אחרינו שמים ורודים שנהפכו לכתומים עד שהתפוגגו בתוך התכלת. שבוע חדש התחיל. יומיים קודם לכן ראינו שלושה חצבים צמודים זה לזה, מתחרים ביניהם מי ינסוק גבוה יותר. עכשיו, בכביש שש, לא היו סימנים לחוטמית זיפנית שזורחת כעמודי חשמל בצדי הדרכים. במקומה, על ברזלים עקומים, נשענו אנשים שהמתינו לעבודה.

הקשבנו לגלגלצ רק כדי להימלט מיומני החדשות המונוטוניים. לא לוחצים על הכפתור המוביל לתחנת הרדיו הזאת בציפייה לשמוע מוזיקה שתשנה את חייך. השדרן התרגש להציג שיר חדש של אריק איינשטיין. גרסה מחודשת ל"לפעמים" של רון שובל. כן, מה שאתם שומעים – זו אותה תחנה שהתעלמה כמעט לחלוטין משירים חדשים של איינשטיין לפני מותו בנובמבר האחרון וכעת עושה מכל שיר חדש שלו חגיגה.

האזנה ראשונה, לא לגמרי מרוכזת, ברדיו עוררה הסתייגות מסוימת. "לפעמים", שכתב מיכה שטרית והלחין ארקדי דוכין, הוא שיר כל כך יפה בביצוע של רון שובל שהקליט אותו כשהיה בן 15. הקול הנערי, התמימות, הניגוד בין הרקע המוזיקלי של שטרית ודוכין ולהקתם "החברים של נטאשה" לבין הרקע המוזיקלי של שובל והפתיחה המפתיעה – כל אלה יצרו שיר שיכול וצריך לחיות לנצח. כשיצא, בשנת 1988,זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן שיר פופ ים תיכוני של זמר מהז'אנר שכונה אז בהתנשאות "מוזיקת קסטות" הצליח להיכנס לרשימות השידור בגלי צה"ל ולהיהפך ללהיט של ממש.

אבל אריק איינשטיין הוא בכל זאת אריק איינשטיין וכל ביצוע שלו, גם לשיר שנדמה כי מוטב לא לגעת בו, כדי לא לקלקל את המקור, הוסיף משהו. כך גם כאן, ב"לפעמים", משום שנקודת המבט השתנתה לחלוטין. כעת, בקולו היחיד והמיוחד, זהו לא נער שחש אבוד בין גלים אחרי התנפצות אהבה ראשונה אלא אדם המתבונן על עצמו ו/או על אדם אחר, קרוב לו, ממרחק הזמן, כמי שכבר צבר ניסיון חיים. למוד אכזבות, הוא מבקש לעודד ולנחם אחרי שהגוף נשבר והראש השתופף.

במובן מסוים מזכיר הביצוע השקט-גועש של איינשטיין את הגרסאות החדשות שהקליט ג'וני קאש לשירים של אחרים בסדרת אלבומים שהחלה ב""American Recordings שיצא בשנת 1994. הוא הציג בשירים האלה את קולו הנסדק, את הגוף המתכווץ, את הזיקנה המקמטת, את הפחדים והכאבים, את הכישלונות והתסכולים. הליווי המינימליסטי יחסית וההפקה האלגנטית של ריק רובין תרמו גם את שלהם.   

קאש, שחווה לצד הצלחות גם מפלות, בהן חברת תקליטים שמנהליה לא רצו להקשיב לו עוד, ביקש להוכיח לאלה שכבר לא היו מוכנים לשדר את שיריו, ברדיו ובטלוויזיה, כי הוא עדיין כאן, לא זז לשום מקום, חי את המוזיקה אולי אף יותר מתמיד. 

גל רודף גל ונשבר 
גם אתה לפעמים 
יום רודף יום 
ונגמר 
גם אתה לפעמים 

לפעמים הים שקט ואין גלים 
גם אתה לפעמים 
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים 
ותרגיש יותר טוב 
תרגיש חמים 

שובי אלי בואי אהובה 
גם אם לא קל 
לפעמים 
סלחי לי על כל שגיאותיי 
גם אם לא קל 
לפעמים 

לפעמים הים שקט ואין גלים 
גם אתה לפעמים 
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים 
ותרגיש יותר טוב 
תרגיש חמים 

גל רודף גל ונשבר 
גם אתה

להמשך הפוסט

מה אומר לך הקול הבא

איתמר זהר | 08.09.2014 | 13:24

הקול שלו היה מרגיע יותר משל כל שומרת לילה בקיבוץ. הוא סיפר באמצעותו סיפורים כפי שאיש אחר לא סיפר. הקשבתי לו, מהופנט, בלי להבין מלה, בלי לדעת כמה עוצמה יכולה לפרוץ מהגרון, בלי לדעת ששמו ריצ'רד ברטון והוא שחקן מפורסם.

הייתי אז בקושי בן עשר. מדע בדיוני הנחית עלי שעמום כמעט כפי שהוא עושה כעת. זה בכלל לא היה תקליט שאני קניתי, אלא אחד האחים שלי, מבוגר יותר ממני. ולמרות זאת הקשבתי לו שוב ושוב, עם האוזניות השחורות הכבדות, על הרצפה בסלון הבית של ההורים, מדפדף בין הציורים המבהילים והמושכים בו בזמן שהצטרפו לאלבום הכפול הזה – "מלחמת העולמות" שהוציא ג'ף ויין ב-1978 והתבסס על ספר מאת ה ג' ולס. ריצ'רד ברטון היה בו המספר, זה שהוביל את העלילה על פלישת אנשים מהמאדים לכדור הארץ, בין הצלילים האלקטרוניים והקלאסיים.

שנים אחר כך, ביוטיוב, בטלוויזיה ובקולנוע, הקפאתי את התמונה בראשי בכל פעם שהופיע בה ריצ'רד ברטון. הקול שלו, כשהוא משחק או מקריא שיר, יש דבר יותר נשגב מכך? הוא ידע להשתמש בו כאילו היה תפקיד בפני עצמו, כל כך משכנע, לפני שגופו נוצח בידי הטיפות המרות, לפני שהיופי העצוב הזה ירד לטמיון.

ורק עכשיו אני מבין שהקשבתי לו לא פחות מאשר לג'סטין הייוורד ששר את השירים באלבום "מלחמת העולמות" ובהם "Forever Autumn". הפער בין הקול הדרמטי והנחוש של ברטון לעומת קולו הרך והיבבני של הייוורד, סולן "המודי בלוז" הוא שגרם ליצירה כולה להישמע חזקה כל כך.

ברטון הוא האיש המשקיף מלמעלה, מספר רואה כל ובה בעת מתאר בגוף ראשון את חוויותיו, שומר על ריחוק, מקפיד על איפוק לנוכח תוהו ובוהו המתרחש לנגד עיניו – פלישה של זרים המשנה סדרי עולם. הייוורד הוא האיש המשחרר לחופשי את הרגשות ואת החולשות, את חוסר האונים המצמית, את הזעקה המהדהדת בעקבות ההבנה שדבר כבר לא יהיה אותו הדבר, שמה שנעלם, נעלם לעד.

"Forever Autumn", שהוא שיר בפני עצמו גם ללא הקריינות של ברטון, הצליח מחוץ לאלבום הקונצפט של ג'ף ויין משום שזהו שיר שלא מוכרחים להיות חובבי מדע בדיוני כדי להזדהות עמו. האהבה נגמרה. עליה נשרו מהעץ בלי שיהיה אפשר להשיב אותם. השמש דוהה, נובלת, קמלה. הימים אפלים יותר. ממטרים יורדים, לא באמת מסתירים דמעה בודדה. לו רק היה אפשר לעוף כמו הציפורים, להיעלם בין העננים. הסתיו הזה יישאר לנצח, כי את לא כאן. דווקא את, שתמיד אמרה שזאת העונה האהובה עליה יותר מכל.

The summer sun is fading as the year grows old,
and darker days are drawing near,
the winter winds will be much colder,
now you're not here.
I watch the birds fly south across the autumn sky
and one by one they disappear
I wish that I was flying with them,
now you're not here

like the sun through the trees you came to love me
like a leaf on a breeze you blew away

through autumn's golden gown we used to kick our way
you always loved this time of year
loose fallen leaves lie undisturbed now
cos you're not here

like the sun through the trees you came to love me
like a leaf on a breeze you blew away

a gentle rain falls softly on my weary eyes
as if to hide a lonely tear
my life will be forever autumn
cos you're not here

להמשך הפוסט

האם זהו הדואט היפה ביותר בעברית?

איתמר זהר | 06.09.2014 | 11:30

 

האם זהו הדואט היפה ביותר שהושר בעברית? יש ימים שבהחלט אפשר לחשוב כך. האם זהו השיר היפה ביותר של רחל שהולחן? יש לילות שהקביעה הנחרצת הזאת נשמעת מוחשית.

את "גן נעול", שכתבה רחל המשוררת בסוף שנות ה-20, הלחין שוקי שוקי בסוף שנות ה-70. אז גם ביצע אותו עם בת זוגו לשירה ולחיים, דורית פרקש, כשניגן על גיטרה ולידו שרק חליל הצד. הגן הנעול, שאפשר להושיט יד אבל לא לגעת בו, מוזכר ב"שיר השירים". רחל לא היתה היחידה שכתבה עליו שיר שהולחן.

גם יוכבד בן שלום, בין השאר, התייחסה אליו בשיר "אהבה גן נעול היא" שביצע מוטי פליישר בפסטיבל הזמר המזרחי בתחילת שנות ה-70.

שתיהן התייחסו, באופן עקיף וישיר, לגן הנעול כאל דבר לא מושג. הוא קיים, נוכח, נראה ולמרות זאת – כמה מתסכל – לא ניתן למימוש. זו היא האהבה המוחמצת, המפוספסת, המבוזבזת. כאותו גן שמפריחת העצים והצמחים האחרים בו אי אפשר ליהנות, לשבת בחיקם, לנוח בצלם. רק להשקיף, מקרוב ומרחוק.

שירים רבים של רחל, לא רק אלה שהולחנו, תיארו כמיהה שגם אם הצליחה לקרוע את רשת החלון ולצאת החוצה, מהחדר הקט, אל העולם הגדול, נותרה ככמיהה בלבד. מכתב שלא הגיע ליעדו. העוצמה כך היתה חזקה פי כמה, אבל הסבל, הו הסבל.

לפעמים נדמה כי ככל שהתעקשה להיאחז בבלתי אפשרי, בגוף של גבר אחר, שאף פעם לא יהיה אך ורק שלה, כך התרוממו מלותיה. וככל שהיו מצומצמות ומעטות יותר, כך מהלומת הפטיש שהנחיתו היתה עזה יותר.

המבט אינו בהכרח חד צדדי, אבל כך הוא מוצג לקוראים ולמאזינים. שלה ושלה בלבד. עיניים המחכות רגע, לא יותר, וכבר מושפלות, כדקל שפל צמרת.

הגבר שידה משתוקקת לגעת בו נותר עמום אפילו אחרי שהיא מקדישה לו את השיר. כך היא משתפת את הרגשות הגואים בה, פתוחה לעיני כל, ולמרות זאת נותרת נעולה כאותו גן שאין אליו לא שביל ולא דרך, בשום מקום שכתובתו ידועה רק לה.

ההתלבטות מטרטרת את מחשבותיה, מזיזה אותן מצד אל צד. האם ללכת, להפנות את הגב, כפי שהוא עושה לי, או להישאר, להכות בסלע, עד שדם – לא מים – ישטוף את ידי. זו היד המושטת לשווא.

יש כאלה שיכנו זאת מזוכיזם.



מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

להמשך הפוסט

האם גבע אלון יגן על עצמו מפני ההבל הממוסחר

איתמר זהר | 03.09.2014 | 21:41

זמרים ישראלים ששרים באנגלית משוכנעים שבארצות רחוקות, שבהן זו שפת אם, מחכים רק להם. בשני העשורים האחרונים רבים מהם נוסעים לסיבובי הופעות בחו"ל. הם כמובן קוראים לזה "טור", בשביל הניחוח הזר, אבל שוכחים שישראל היא כבר לא אותה מדינה מנותקת שבה בשנות השבעים והשמונים זמר או ספורטאי היה יכול לנסוע אל מעבר לאוקיינוס ולהפליג בסיפורים על הצלחותיו, גם כאשר הפריד ארכיפלג ביניהן לבין המציאות.

כיום, כשהכל מתועד ומצולם, אי אפשר כבר למכור את השקרים הלבנים האלה. סיבובי ההופעות האלה, שרק בעיתון לשעבר של המדינה עדיין מתייחסים אליהם ברצינות, הם בדרך כלל עצירה בפונדק דרכים אמריקאי או גרמני מזדמן מול קהל שבוי שבא לקנות צ'יפס בשקית ולשתות בירה קרה. יש גם נוכחות בפסטיבלי מוזיקה, אבל היא בדרך כלל אינה משמעותית משום שעוד 4,582 להקות אחרות מופיעות בהם, מנסות לגנוב דקה של תהילה.

אין שום סיבה לזלזל באותם זמרים ולהקות ישראלים ששרים באנגלית, אבל מותר בהחלט לתהות מה הם חושבים שהם משיגים בכך. על אותנטיות אין מה לדבר – את ניל יאנג או את "ארקייד פייר" עדיף לשמוע בשפת המקור. ההיגוי, המלים ומעל לכל המשמעות הולכים לאיבוד. זה אף פעם לא נשמע אמין עד הסוף, משכנע את האוזניים להמשיך ולהקשיב גם אחרי שהצלילים נגמרים.

לצד זמרים ולהקות ישראלים שהקליטו שירים יפים באנגלית, למשל רועי דהן ו"רוקפור", יש רבים, רבים מדי, שגרמו מבוכה. "איזבו", "טייגר לילי", "אלקטרה", נינט טייב ועוד להקות וזמרים מוערכים יתר על המידה יצרו, בלי להתכוון, חיקויים. פשוט כך. חלקם הגדול גורם עד עכשיו לשערות הידיים לסמור רק מהמחשבה עליהם. בשביל מה הם היו צריכים את זה? מה הם רצו להוכיח? שיש להם את זה? ובכן, לא. לא באנגלית.

גם גבע אלון הקליט שירים באנגלית. ארבעה אלבומים שיצאו מ-2006 עד 2012. יש בהם שירים ראויים, האנגלית מדויקת, המוזיקה מוצלחת. אלא שתמיד נכרכת סביבם הסתייגות. טוב ככל שיהיה, זה ניסיון להישמע כמו משהו, זר, לא מכאן. לא הדבר האמיתי. הנסיעות האלה לארצות הברית, שבהן זמרים כמוהו כביכול חווים על בשרם את ה"אמריקנה", נועדו להוסיף סאונד אמריקאי, להגביר את האווירה. בפועל, זה לא תורם כמעט מאום, אולי אפילו מחליש. כי מתגנבת התחושה שהם לא היו בטוחים בעצמם, ביכולתם ליצור משהו אמיתי, משלהם, שהם היו צריכים להרחיק עד אותה ארץ שעל המוזיקה שלה גדלו כדי לקבל גושפנקה ליצירתם. זה לא עובד ככה.

לכן משמח שגבע אלון הוציא בימים אלה שיר בעברית, ראשון מתוך אלבום שלו שיכלול רק שירים בשפת אמו ואביו. "ים שקט", מתוך אלבומו החדש "תהיי אתי" שהפיק עמיר לב, הוא הצהרת כוונות משמעותית. מעין הסרת החגורה הכבדה שעטפה את מותניו והחזרתה אל אלה שלקח אותה מהם. היא כבר לא שלו. הוא מזדכה עליה. אין לו כבר צורך בכיסוי. הגיע הזמן להתקלף. האנגלית הגנה עליו, שימשה מחסה, והוא גילה שאפשר גם בלעדיה.

הוא שר יפה כל כך בעברית, כאילו חיכה שנים כדי לעשות זאת. מים שעמדו בכיור ורק הפקק שהורם שיחרר אותם, נתן להם ללכת לחופשי. התחושה היא של נער שנהפך לגבר אחרי שעבר בהצלחה את תהליך החניכה.

"ים שקט", בינתיים, הסערה תופיע יום אחד. הוא יודע איך כל יום מתחיל. זה לא אומר שהוא יודע איך הוא ייגמר.

המוזיקה לא השתנתה מאוד. היא עדיין מהלכת בין שנות שישים לשבעים, בין הפסיכדליה לרוק, תמימות של יערות, בלי שטרות ועניבות, חופש שאינו באמת קיים, אבל הנפש משתוקקת לו תמיד, מצפה שיישאר, לא רק יעבור בסביבה.

זה מנוגד כל כך למציאות כאן, ולא מציאותי, במדינה שבה תרבות הסלבריטאים מבחילה וגוררת אל בורותיה מוזיקאים וזמרים מוכשרים כמו שלומי שבן, הופכת אותם לפרודיה על כל מה שהם עצמם לועגים לו בשיריהם. האם גבע אלון יצליח להגן על עצמו מפני כל ההבל הממוסחר הזה? כי אם לא, מה הטעם בכתיבת שירים שעומדים בניגוד מוחלט לכך?

 

האור נוגע בפנים
עיניים עצומות
כבר ער בפנים
יודע שצריך
ומתחיל לרוץ
כולנו עייפים

איך כל יום מתחיל
את זה אני יודע
הדלת מסתובבת
ים שקט
או גלים
או כמה חברים

מרחוק אני יודע 
שאת רואה אותי
כבר לא ילדים
תמיד לובש אותם בגדים
ולך זה לא אכפת
כמה אמיתית

איך כל יום מתחיל
את זה אני יודע
הדלת מסתובבת
ים שקט
או גלים
או כמה חברים

ים שקט

להמשך הפוסט