למה קייט בוש מסתורית כל כך

איתמר זהר | 02.09.2014 | 11:51

 

מסתוריות היתה תמיד מרכיב מרכזי ביצירתה של קייט בוש. גם כשנדמה היה שהיא חושפת הרים וגבעות של רגש ותשוקה, אפפה אותה חידתיות, שעוררה את הסקרנות להכיר אותה עוד יותר, להתקרב, בה בעת עם התחושה שעיניה מבקשות מהצופים ומהמאזינים לשמור מרחק. היא רוצה שקט, היא צריכה פרטיות.

הביקוש העצום למופע החדש שלה, "Before the Dawn", המתקיים כעת בלונדון ובו היא שבה אל הבמה אחרי 35 שנה, לא הפתיע. עם זאת, אף שכל עשרות אלפי הכרטיסים ל-22 המופעים נמכרו מיד, עלו תהיות מסוימות בנוגע לציפיות הגדולות מהזמרת הבריטית. מה אם נוכחותה הבימתית כבר לא תכשף ותהפנט, כפי שהיה בעבר, בקליפים שלה ובתוכניות הטלוויזיה בהשתתפותה? מה אם קולה יאכזב? 

בצעד בהחלט לא מובן מאליו, בעולם שבו זמר, כמו שחקן או כל יוצר אחר בתחום התרבות, אינו יכול להתקיים ללא יחסי ציבור, בוש המשיכה לגונן על עצמה גם מפני התהיות הללו. לא די בכך שהיא סירבה להתראיין לפני המופע החדש, היא גם אסרה על שימוש של הקהל במצלמות.

כך, עולמה הסגור נפתח רק לאלה שהיו זריזים דיים כדי לקנות כרטיסים הראויים לכל מחיר שננקב. אחרים יכולים רק לדמיין מה הם הפסידו. והתסכול הוא רב. כי זמרת כזאת לא רואים כל יום ולא שומעים כל חודש. היא שייכת לקבוצה קטנה של זמרים וזמרות הצומחים רק פעם בדור.

אפשר להקדיש מאות אלפי מלים לשיריה של בוש, ללהטוטי המשפטים, הקול והתנועה בהם. הפוסט הזה יתמקד דווקא בשיר שהיא לא כתבה, אלא בריטי אחר – רוי הרפר. הוא נכלל באלבומו הרביעי, Flat Baroque and Berserk"" שיצא בשנת 1970. אליזבת פרייזר, עוד פלא קולי נשי, ביצעה אותו באלבום I'tll  End in Tears"" של הפרויקט This Mortal Coil מ-1984 שאכן נגמר בדמעות, מרוב עצב ויופי. קייט בוש ופיטר גבריאל הקדימו אותה. הם הקליטו את השיר לתוכנית חג מולד בבי-בי-סי ב-1979.

זהו לא שיר על עוד יום. זהו יום גורלי, של פרידה, של דלת נסגרת. לפני שהיא נטרקת מושמע קולם של זוג אוהבים שהאהבה לא האירה להם את פניה. היא אינה אפשרית, אף ששניהם הוכיחו לה את אפשרות קיומה. המים עוד מעט ירתחו, יבעבעו בקומקום. השמש כבר צנחה מעבר לים. גבר ואשה בסלון, זה לצד זו. זוהי לא שגרה, אלא סיכום של כל הפרטים הקטנים שבגללם הם הבינו כי לא יוכלו להקים יחד משפחה, לחלוק את אותה המיטה.

הקליפ, נזירי ונטול פירוטכניקה, מתאר היטב את המתרחש. שנים ספורות לפני שערוץ אם-טי-וי הביא עמו בומבסטיות, מסחריות ותקציבי עתק מופרכים, הסתפקו בבי-בי-סי בתפאורה צנועה –  שולחן מטבח, שני כיסאות, קומקום ושתי כוסות. מאחור, בחלון קטן, נראים בוש וגבריאל שונים במעט מכפי שהם בתמונה הגדולה. רחוקים ומהורהרים, בלי להגיד דבר. כשהם שרים, מול הצופים, כל אחד מהם שרוי בעולמו, בכאבו. ידיהם נוגעות זו בזו, שלא כמו בציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו, אבל רק לזמן קצר, שניות ספורות, לא לעד. ובסוף, אם לא די במלים המכונסות האומרות הכל, משתחררת הצעקה, עפה החוצה, לא באמת חופשייה.

זהו דואט שכובל את הידיים ואת הרגליים מרוב עוצמה. בוש וגבריאל עשו זאת בשיר אחר ששרו יחד, "Don’t Give Up", שהופיע באלבומו של גבריאלSo" " מ-1986. על כך בפעם אחרת. מתישהו.   


The kettle's on, the sun has gone
Another day
She offers me tibetan tea on a flower tray
She's at the door, she wants to score
She dearly needs to to say
I loved you a long time ago
Where the winds own forget me nots blow
But I just couldn't let myself go
Not knowing what on earth there was to know
But I wish that I had
'Cos I'm feeling so sad
That I never had one of your children
And across the room inside a tomb
A change is waxed and wanes
The night is young why are we so hung up
In each others chains
I must make her, I must take her
While the dove domains
And feel the juice run as she flies
Run my winds under her sighs
As the flames of eternity rise
To lick us with the first-born lash of dawn
Oh really my dear
I can't see what we fear
Sat here with ourselves in between us
And at the door we can't say more
Than just another day
And without a sound I turn around
And I walk away

 

להמשך הפוסט

פתאום קם אמיר גלבע והתחיל ללכת

איתמר זהר | 31.08.2014 | 12:44

אמיר גלבע התייחס בחשדנות לאלה שהלחינו את שיריו. בראיונות עמו דיבר המשורר חתן פרס ישראל, שהשבוע (2 בספטמבר) יצוינו 30 שנה למותו, על הקושי שלו לשמוע את שיריו בלבוש חדש, מוזיקלי, אבל בה בעת הודה כי מהרגע ששיר נכתב ופורסם בספר הוא כבר נחשב לנחלת הכלל.

במשך השנים, לפני ואחרי מותו, הולחנו שירים שלו, בהם "בעלטת" ו"סוסי הפרשים". עם זאת אין ספק כי "שיר בבוקר בבוקר" הוא המושמע והידוע ביותר מביניהם. שלמה ארצי שר אותו בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1973. הוא גם הלחין אותו, לצד גידי קורן שהיה חבר בלהקת "האחים והאחיות", פזמונאי ומלחין לצד עיסוקו כרופא.

ארצי היה אז בן 24 בלבד, חייל משוחרר מלהקת חיל הים שכבר הוציא לפני כן שלושה אלבומי סולו, אבל הוא הרגיש בבית. שירי משוררים זכו לעדנה של ממש באותו עשור, הן בפסטיבל הזמר והפזמון והן בערבי שירי משוררים.

הלחנים, העיבודים והביצועים של רובם היו מלאכת מחשבת. המלחינים, המעבדים והזמרים יצרו תחושה שהם מגישים את המלים הכתובות אל המיקרופון כפי שהמשוררים רצו שיובאו אליו, גם אם אלה, כמו גלבע או נתן זך, גילו הסתייגות מהרעיון.

השירים האלה ברחו בזכותם מהנופך המכובד שהוקנה להם, בתוך ספר שירה, וירדו למטה, אל ההמונים, ללא הפיהוק הנלווה אליהם בדרך כלל בשיעורי הספרות בבית הספר. המוזיקה לא החלישה את כוחם או נטלה מהם את תוכנם. להיפך, היא הושיטה להם את היד שהם כה ציפו לה, אולי בניגוד לכותביהם, הפכה אותם לנגישים יותר, הדגישה את ייחודם.

צריך להקשיב שוב, ושוב ושוב לאופן שבו ארצי – בעשור המוזיקלי המרתק ביותר שלו – מגולל את השיר כמורה דרך המוביל את המאזינים בעקבותיו. בטוח בעצמו, ללא שמץ של שחצנות או ראוותנות העשויות להתלוות לזמר בגיל הזה, הוא נתמך בעיבוד תזמורתי מפעים ובשני הרכבי ליווי, גברי ונשי (בהם "אף אוזן גרון" שנהפכו אחר כך ללהקת "הכל עובר חביבי" עם הצטרפותה של שלומית אהרן).

בוקר היה מרכיב מרכזי בשירתו של אמיר גלבע. כך גם ההליכה. בשיר הזה הוא מחבר בין שניהם. בוקר הוא תחילתו של יום חדש, הזמנה לאופטימיות אחרי לילה שעשוי לכלוא בתוכו סיוטים. הליכה היא גם סוג של התחלה, אפשרות לעשות משהו באופן אקטיבי, לא לחכות שמישהו אחר יחליט בשבילך. זו גם היכולת להיות בתנועה, באופן עצמאי, לבד עם עצמך, גם כאשר יש רעשים ברקע.

האדם המוזכר בשיר "מרגיש כי הוא עם", לא מחליט בכך, קושר לעצמו כתרי מנהיגות לא לו. הוא קם, מהמיטה או מהכיסא, ומתחיל את ההליכה, את יומו, כאותם הולכים והולכות בשיריהם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומשוררים עבריים אחרים. לא תחושת שליחות לאומית מניעה אותו, אלא דווקא הרצון להיות חלק מהשגרה, להתרגל כבר לטבע שמימינו ומשמאלו, למקום שהוא חי בו – הדגנים, הטללים, ההרים ועצי האזדרכת.

המלחמות, אלה שתמיד מהדהדות ברקע, בשנים רחוקות או קרובות, באירופה שבה נספו בני משפחתו ובארץ ישראל שאליה בא, "נכלמות משתחוות אפיים". זיכרון שלא נמחה, גם כאשר הוא "צוחק גבורת דורות מן ההורים". לכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום. לאו דווקא כברכת שלום, אלא גם ובעיקר כתפילה לשקט.

תוכנית רדיו מיוחדת על אמיר גלבע שערכתי עם ענת שרון בלייס 

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=418931&cid=481089

 

להמשך הפוסט

פעם אחת יותר מדי

איתמר זהר | 28.08.2014 | 13:45

ההצלחה הקופתית של "פעם אחת" היתה מפתיעה. הסרט המוזיקלי, שיצא ב-2007, הופק בסכום זעום (150 אלף דולר) והכניס 20 מיליון דולר.

זהו סרט אירי קטן, עצמאי, ללא יומרות הוליוודיות שכתב וביים ג'ון קארני. מכאן גם נובע קסמו. הוא לא נחרת בזיכרון כמו סרטים מוזיקליים אחרים, שהמוזיקה בהם היתה טוטאלית, למשל "מטריות שרבורג" שביים ז'אק דמי ויצא ב-1964, או "החיים הם שיר" שביים אלן רנה, כמעין מחווה לו, ויצא ב-1998. הוא לא סוחף את הגוף לרצות לצפות בו שוב ושוב, כמו למשל "שיר אשיר בגשם" שביימו סטנלי דונן וג'ין קלי ויצא ב-1952, אבל הוא כן כולל תיאור נוגע ללב של מוזיקאים הנאבקים לקבל הכרה, לצאת מהאלמוניות.

במרכז העלילה של "פעם אחת", המתרחשת בדבלין, צעיר (בגילומו של גלן האנסרד) שמנגן ברחובות. הוא מתאהב במהגרת מצ'כיה (בגילומה של מרקטה אירגלובה), מוזיקלית כמוהו, שחיה גם היא בדוחק. יחד הם נוסעים ללונדון, בתקווה שקולם יישמע בחברת תקליטים שתחתים אותם.

גם המבקרים אהבו את הסרט וכמוהם חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע. אלה העניקו לו את פרס האוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, Falling Slowly"". אחר כך בא תורו של עיבוד תיאטרלי מצליח בברוודוויי, שגרף שמונה פרסי טוני, בהם למחזמר הטוב ביותר. ב-2011, השנה שבה עלה המחזמר בניו יורק, יצא גם סרט תיעודי, The Swell Season"" על האנסרד ואירגלובה, שהתאהבו גם בחיים האמיתיים ואחר כך נפרדו.

בימים אלה יצא בישראל סרטו החדש של ג'ון קארני, "התחלה חדשה". גם הוא מוזיקלי, אלא שהפעם האירועים מתרחשים בעיר גדולה וצפופה בהרבה מדבלין – ניו יורק. התקציב של הסרט (25 מיליון דולר) גבוה מזה של "פעם אחת", אף על פי שזהו עדיין סכום נמוך לעומת אלה המושקעים בסרטים המיועדים להיות שוברי קופות הוליוודיים.

שחקני הסרט אינם אלמוניים לצופים: מארק רופאלו, קירה נייטלי, אדם לוין (סולן להקת "מארון 5") וקתרין קיניר . גם המפיק (ג'אד אפאטו, יוצר "בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי" וקומדיות מצליחות אחרות) אינו זר להם.

אלא שקארני מוכיח כאן עד כמה קשה לשחזר הצלחה, לאו דווקא קופתית, כאשר מנסים להיצמד לאותו קו עלילה. הקסם והראשוניות התפוגגו. העלילה – צעירה בריטית שבאה עם בן זוגה לניו יורק כדי להתפרסם כזמרת, נעזבת על ידו אבל אז מתגלה בידי אמרגן שתהילתו מאחוריו – צפויה מדי. גם השירים לא מותירים רושם רב, או מזדמזמים באוזן לאחר מכן.

יתרה מכך, הדמויות דלות ושטוחות, מתקשות לעורר עניין או הזדהות. מארק רופאלו הוא שחקן נהדר, הלוקה בשטיקים קולנועיים בלתי נסבלים. איזה פרדוקס מתסכל. כשהופיע בסרט "מישהו לסמוך עליו", שביים קנת לורנגן ויצא ב-2001, הדבר עבד היטב, בגלל הדמות שגילם. ברוב הסרטים האחרים זה מתיש.

קתרין קיניר, המגלמת ב"התחלה חדשה" את אשתו לשעבר, היא אחת השחקניות הנפלאות בקולנוע האמריקאי של העשורים האחרונים. אלא שדמותה כאן היא רק קישוט, נכתבה ללא עומק ולכן אי אפשר ליצוק בה עומק.

קירה נייטלי, המגלמת את הגיבורה הראשית, מדגימה שוב עד כמה היא שחקנית לא טובה (לא נעים לכתוב פשוט את המלה גרועה). היא יכולה לחייך עד מחר, לפלבל בעיניה, להבליט את המבטא הבריטי כדי שהצופים לא ישכחו לרגע שהיא אמורה לגלם צעירה בריטית בניו יורק – זה לא ישכנע. אבל לפחות, כמו במקרה של שחקנית לא טובה אחרת, האלי ברי, ניכר שהיא נהנית, גם כשהיא אמורה לסבול, וזה מה שחשוב.

להמשך הפוסט

ציפור נפשה של דפנה ארמוני

איתמר זהר | 27.08.2014 | 13:06

אלבום הבכורה היפהפה של דפנה ארמוני, שיצא בשנת 1986, נשא את שמה. הוא היה יכול להיקרא "ספק ילדה ספק אשה", "אלה", "אוהבת אותך, עוזבת אותך", או "היא תיקח אותך", כשמות אחדים מהלהיטים שהופיעו בו, אבל הבחירה להסתפק בשם היתה כנראה סוג של הצהרה.

אחרי שנים של הופעות, בעיקר כזמרת ליווי של אחרים, זו היתה סוף סוף הזדמנות שלה לעמוד בפני עצמה, לכן די בשמה על האלבום כדי להזמין את אלה שרוצים להקשיב.

כך גם בחרו, במקרה או לא, עוד שתי זמרות מצוינות שגם הן הוציאו אלבום בכורה אחרי שנים ארוכות של ציפייה: ריקי גל ומזי כהן בשנת 1987.

ככלל, כפי שכבר נכתב כאן, שנות ה-80 היו עשור מוזיקלי משופע באלבומים מעולים של זמרות ישראליות. בלי קשר לכך שכיום כבר קונים הרבה פחות אלבומים מבעבר, נדמה כי ההצלחה המסחרית של אותם אלבומים לא היתה יכולה לחזור על עצמה כעת.

אלבומה הראשון של ארמוני, שנמכר בעשרות אלפי עותקים, הושמע גם רבות בתחנות הרדיו. לא צריך להמר שאילו הוא היה יוצא עתה ההישג המרשים הזה לא היה מתרחש, למרבה הצער. התרבות הישראלית השתנתה, הרדיו השתנה, הטלוויזיה והתקשורת בכלל.

החשיפה הגדולה  שמאפשר האינטרנט גם ליצירות מורכבות יותר, קלילות פחות, אינה באה לידי ביטוי באופן הצריכה שלהן. האוזניים, משום מה, מוכנות פחות ופחות להיפתח למוזיקה שצליליה אינם תופסים אותה מיד.

"הציפור והכלוב" הוא אחד השירים הנחבאים באלבומה של ארמוני. שלום חנוך כתב והלחין אותו כמו את רוב שירי האלבום (את "יום פראי" כתב מאיר גולדברג והלחינה ארמוני. את "ספק ילדה ספק אשה" כתבה ארמוני והלחין מיקי גבריאלוב). חנוך עיבד אותו, כמו את כל שירי האלבום, לצד משה לוי שהיה המפיק המוזיקלי לצדו.

באופן זהיר, בלי להידרדר לרכילות מיותרת, אפשר לומר כי בדיעבד האלבום כולו, והשיר הזה בפרט, היו גם מתנת פרידה שהעניק חנוך לארמוני שהיה באותן שנים בן זוגה.

נדמה כי הוא זה שדחף אותה לקדמת הבמה, גרם לה להאמין בעצמה ובכישוריה, אבל שוב, בלי ביקורת, נוכחותו נותר דומיננטית מדי בשבילה, כמו קצה של גג שדולק בעקבותיך, ממשיך להטיל צל וגם ספק אחרי שהאחיזה משתחררת והגוף נותר חופשי ולבד.

הציפור שבשיר היא, גם ולא רק, ארמוני. הכלוב בשיר הוא, גם ולא רק, ביתה המשותף עם חנוך כולל הסככה המוזיקלית. הציפור והכלוב, בשם השיר, הם שני הפכים שאולי לא יכולים זה בלי זה, רגילים כבר יותר מדי האחד לנוכחותו של האחר. לצד "למה דווקא אתך" ו"אוהבת אותך עוזבת אותך", שגם אותם כתב והלחין חנוך, זהו  אחד השירים החושפניים ביותר שלה באלבום. ייתכן כי זה לא מפתיע שאת השירים שבהם היא מאירה על עצמה מקרוב כל כך, בלי להסתיר כאבים וחולשות, לא היא כתבה אלא אדם אחר, שהיה הכי קרוב אליה וכאן משמש לה – ולו – כמראה.

"מישהו שכח לסגור את הכלוב", שרה ארמוני בשיר "הציפור והכלוב", לצלילי הסקסופון הרך, אף פעם לא נדחף, של ירוסלב יעקובוביץ' שניגן כמעט בכל אלבום ישראלי שיצא בשנות ה-80. "מישהו שכח את הדלת פתוחה", היא מתארת את ההזדמנות שקיימת, ואולי לא תחזור על עצמה, אבל בהמשך תוהה "מה זה חופש? מה עושים אתו?" כי "הרגל הוא הרגל" ו"הציפור הקטנה התרגלה לכלובה".

לא רק שהציפור מוצגת כהססנית, ההדגשה על גודלה, ויותר נכון קוטנה, רק מחדדת את תחושת חוסר האונים שלה, את הפער בינה לבין הכלוב שהוא גם סוג של בית כלא, אבל גם, אחרי הכל, בית.

מישהו שכח לסגור את הכלוב 
מישהו שכח את הדלת פתוחה 
הציפור הקטנה יכולה לעוף 
אבל מה זה קרה לה, היא לא בטוחה 
מה שם מחכה לה בעצם בחוץ 
אם תמצא מזונה או צמרת נוחה 
אם אורבת סכנות… ואימת הבדידות… 
וממה תתקיים, האם יש בכוחה?! 

מה זה חופש? מה עושים איתו?! 
יש אין סוף שאלות ואין אף תשובה 
כי הרגל הוא הרגל, ותקוה היא תקוה 
הציפור הקטנה התרגלה לכלובה 

מישהו שכח לסגור את הכלוב 
מישהו שכח את הדלת פתוחה 
אולי גם אנחנו שכחנו לעוף 
בורחים מהאור אל חסות חשיכה 
ונוקפים הימים זמן כמו רוח נושב 
לפעמים זה עולה אבל מה זה חשוב 
לכל היותר מפרפר לו הלב 
וחוזר אל סיפור הציפור והכלוב 

מה זה חופש? מה עושים איתו?! 
יש אין סוף שאלות ואין אף תשובה 
כי הרגל הוא הרגל, ותקוה היא תקוה 
הציפור הקטנה התרגלה לכלובה

 

 

להמשך הפוסט

איך אפשר לעצור את הזחיחות של אייל קיציס

איתמר זהר | 24.08.2014 | 15:35

אייל קיציס הוא הפנים המייצגות של ערוץ 2. יותר מדני קושמרו, רוני דניאל וכל אדם אחר שמגיש או מדווח בערוץ זה שהמרכזיות שלו בתרבות הישראלית עצומה, מבהילה, מייאשת.

התוכנית החדשה של קיציס, שזחיחותו הולכת לפניו כבר שנים, איומה יותר מהצפוי. המשפטים שהוא קורא בה נבובים מאלה המשמשים לו כקטעי קישור ב"ארץ נהדרת". הומור, המרכיב המרכזי שעליו אמורה להישען התוכנית, נעדר ממנה. במקומו יש צחוקים, הרבה צחוקים, ברקע, אבל הם נשמעים מתוזמנים וכפויים.

ייתכן שכשקיציס מספר את ה"בדיחות" האלה לחבריו, בבר תל אביבי, לצד צ'יפס שטוגן יותר מדי, הם נקרעים מצחוק ככפתור בחולצה שלבשת אף שידעת שהיא קטנה עליך.  

במציאות "בדיחות" אלה בנאליות, כמו הראיונות באולפן (למשל עם יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון, או עם ג'ודי ניר מוזס שלום). לא משהו שגורם לך להגיד – איך לא חשבתי על זה קודם.  לא משהו שגורם לך לומר – את זה עוד לא שמעתי.

יתרה מכך, צוות התוכנית הולך על בטוח, לא מאתגר את עצמו או את הצופים. כתחקירני תוכניות בוקר רדודות בטלוויזיה וברדיו התחושה היא שהם עוברים על החומר – מצולם או מודפס – במהירות, מסמנים במרקר כמה משפטים נבחרים וממשיכים הלאה.

קיציס והצוות שלו משתמשים ב"טריק" קבוע בתוכניות מעין אלה: תלישה של קטעים מראיונות עם פוליטיקאים. אבל מי שיוצא כאן נלעג הוא המגיש. לא די בכך שהוא חלק מהערוץ שבו משדרים את רוב הראיונות האינפנטיליים האלה, אין לו שום אמירה מקורית עליהם או על המצולמים בהם.

הרי אלה שהצביעו לאותם פוליטיקאים בבחירות הם גם אלה שהצביעו לקיציס – בוהים בו באופן פסיבי, הולכים כעדר בלי לחפש אלטרנטיבה אף שהיא קיימת, בערוצי טלוויזיה אחרים, באתרי אינטרנט אחרים, בישראל ומחוץ לה. הרחק מהמיינסטרים המלטף את  קיציס, זה שבזכותו הוא מככב בכל כך הרבה פרסומות ריקניות כמו תוכניתו .

למזלם של סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, ג'ון אוליבר ומקביליהם בטלוויזיה האמריקאית הם אינם מבינים עברית. אילו היו שומעים את ההשוואות המופרכות שנעשו בעיתונות הישראלית בינם לבין קיציס הם היו פורצים מיד בצחוק גדול ומיד חשים עלבון. כי איך אפשר בכלל להשוות?

 

להמשך הפוסט

למה אביב גפן ממשיך להסתובב סביב עצמו

איתמר זהר | 22.08.2014 | 12:51

אביב גפן אף פעם לא היה חדשן, מקורי או מרדן. זו רק הפוזה שהוא יצר לעצמו במשך השנים, באמצעות כתבי חצר בעיתון לשעבר של המדינה, שגורמת לו ולאחרים לחשוב שהוא אכן כזה.

עם זאת אלה שהיו בין הראשונים שקנו את אלבום הבכורה שלו, "זה רק אור הירח", שיצא ב-1992, אינם יכולים לשכוח עד היום כיצד הזדהו עם שיריו ועם מלותיו. זו הייתה הצצה למחברת, יותר נכון טיוטה, של נער מתבגר שכותב על עצמו באופן שהמוזיקה הישראלית, בוודאי הרדיו, התקשו לקבל לפני כן. כנות של בוסר. תפוז שתיכף, עוד כמה ימים, יבשיל. צעיר המבקש מקום בעולם, אפילו פינה, שבה יוכל להביע את דעותיו ואת תחושותיו. מה שעובר עליו. באלבום, שהפיק משה לוי, יש שירים כמו "אמש", "שנינו שווים" ו"השכבת אותי בעשר" המתארים כישלונות, אכזבות והחמצות שחווה כל אדם בחייו, במינונים שונים. גפן הצליח להציג אותן בשפה ייחודית לו, שנהפכה למזוהה עמו, בלי קול גדול או יותר מדי כלי נגינה סביבו.

הירח הוא מוטיב חוזר אצל גפן. גם בשם אלבומו הראשון, גם בשיר החדש "מסתובב", דואט עם מתי כספי. בבית הראשון הוא שר בו "עלי וגם עלייך אותו ירח מרצד". שורה יפה, שמזכירה מיד "עלי וגם עליו אותו ירח קם" ששרה קורין אלאל בשיר "קשר הירח", שהלחינה למלים של אהוד מנור, והופיע באלבומה "שפת אמי" שיצא ב-1990. אין כאן חלילה שום טענה לגניבה מוזיקלית מצד גפן, רק זרקור על נוכחותו של הירח בשירי פופ ישראליים, כמו אלה שנכתבים בשפות אחרות. ולא בכדי. הוא זה שמשקיף ממעל כשאיש לא מסתכל. שומר ועוקב, בלי שיהיה אפשר לדעת אילו סודות הוא מגלה ואילו הוא שומר לעצמו.

אלא שהירח, כמו הדלת הנשארת סגורה, הם עצמים דוממים שאינם מתפתחים בשיר, פונים לכיוון מפתיע, לא צפוי. כמו ההגשה של גפן ברוב שיריו, והמעטפת המוזיקלית שהוא בוחר להם, הם נשארים סטטיים. יועד נבו, מפיק מהוקצע ומוצלח, הלביש על גפן בגדים שגדולים עליו ואם לא די בכך בחר להוביל את השיר כולו בחמת חלילים, כלי הנגינה הנדוש והשחוק ביותר בפופ הישראלי בשני העשורים האחרונים פרט לצ'לו, שהשימוש בו כמעט תמיד מפוספס ומפספס.

נבו יצר חיבור מאולץ, בומבסטי וצורם בין כמה סגנונות, מעשורים שונים, שאינם מתמזגים. לפרקים זה מזכיר את היורופופ הגרמני של מישל קרטו שהלם רק את שנות ה-80 ורק את המדינה שנוצר בה, לפרקים את הפתיחה של "Home by The Sea" של "ג'נסיס" בתקופה שוויתרה על רוק מתקדם למען פופ קצר וקליט יותר, לפרקים זה דומה ללהיטי האיצטדיונים של "קולדפליי", כאילו אין בעולם ובישראל די חיקויים של הלהקה הזאת, לפרקים זה מרמז על רצועת דאנס ארוכה ואינסופית שביקשה לצאת קצת ממועדון ריקודים כדי להתאוורר.  

מתי כספי נשמע כמי שנדחף בכוח לרקוד במסיבה שהוא אינו מוצא בה את מקומו. הקצב הקופצני הזה מוכר לו. הוא אפילו שר לצליליו, למשל בדואט אחר, עם בעז שרעבי, "שלום עליכם", אבל אז המלים והכוונות היו הומוריסטיות. קשה למתוח ביקורת על כספי, שממוקם בפסגת המוזיקה הישראלית, אבל למרבה הצער כבר שנים מרוחק מיצירה משמעותית והופעותיו כשופט בתוכנית האימים "בית ספר למוזיקה" אינן מיטיבות עמו.

שם השיר, "מסתובב", כולל כמה משמעויות המתחברות זו לזו. מסתובב כל היום עד אשר ימצא מקום ובה בעת מסתובב כדי ללכת, עד אשר ימצא את עצמו. התחושה הזאת עוברת רק חלקית, גם בגלל העיבוד והלחן, גם משום הדואט עם כספי שבו נשמרת ביניהם הפרדת כוחות, יוצרת ריחוק. גפן הוא המוביל תמיד, כספי הוא הנגרר. אין נקודת מפגש, גם כאשר הם שרים יחד.

היו לגפן דואטים רבים במשך השנים. בין השאר "יומן מסע" עם אריק איינשטיין, "סוף העולם" עם ברי סחרוף,"נוסטלגיה" עם שרון ליפשיץ ו"קוצים" עם עידן רייכל. האחרון הוא כנראה החלש שבהם, קיטש של שני זמרים וכותבים מוכשרים שלא יזוזו לעולם סנטימטר מהשביל של המיינסטרים. הראשון הוא לבטח הטוב שבהם. ניכר בו שגפן, שכתב אותו, חש יראת כבוד לאיינשטיין, אבל לא נבהל ממנו. השילוב שלהם, שהעיד על הקשבה והערכה הדדית, היה מוצלח לכל אורך השיר. הרגע שבו נכנס איינשטיין עם המשפט "מגע הרוך גובר על המכה" הוא רגע של חסד, מוזיקלי ואנושי.

מסתובב
תמיד יש עוד שמות 
תמיד נמשיך לחפש 
מסתובב
עליי וגם עלייך אותו ירח מרצד
מסתובב
רוח מלוחה מהים עכשיו קוראת בשמך
מסתובב
משאיר ת'עקבות מזכיר לי שאני נושם

בחוץ העולם חוגג
רק פה יש קצת שקט
זו בטח לא אותה המסיבה 
לכל אחד בלב יש איזו דלת
ורק שלי נשארת סגורה 
אז אני
מסתובב

מסתובב
תמיד יש עוד שמות 
תמיד נמשיך לחפש 
מסתובב
עליי וגם עלייך אותו ירח מרצד
מסתובב
תמיד יש עוד תקווה 
תמיד נרצה להתקרב
מסתובב
אם אני עוצר לרגע אחרי זה אני לא עוזב

בחוץ העולם חוגג
רק פה יש קצת שקט
זו בטח לא אותה המסיבה 
לכל אחד בלב יש איזו דלת
ורק שלי נשארת סגורה 
אז אני מסתובב

 
להמשך הפוסט

קשיי השפה של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי

איתמר זהר | 20.08.2014 | 12:26

איך שהזמן עובר. ב-1973 העלו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי את תוכנית הבידור "נישואין נוסח גירושין". בין השאר הם שרו שם את השיר "עברית קשה שפה" שכתב דן אלמגור והלחין יאיר רוזנבלום.

זהו שיר הומוריסטי מתוך תוכנית הומוריסטית, אבל הוא אינו צוחק על הדמויות המתוארות בו ומציג אותן באור מגוחך ומלעיג. גם הלחן שלו, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות תחילה, כלל לא עולץ או משתעשע. להיפך, הוא אפילו עצוב.

אולי זה משום שלא רק כל ההתחלות קשות, למשל לימוד שפה חדשה והתאקלמות בארץ זרה, אלא גם ההמשכים. זה אינו מוזכר כאן במפורש, אבל בהחלט מציץ מאחורי הדלת, כחוכמת חיים המרחפת באוויר, בדיעבד, נעה מקומה לקומה, בין חדר המדרגות ומחוץ לו.

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי לא היו זמרים בעלי קול גדול, כאלה שהאוזניים מתרגלות אליו מיד, מתרפקות עליו. זה כמובן לא הפריע לשניהם, יחד ולבד. להיפך, אפילו. מה שנחשב כביכול למגבלה נהפך בזכות כישרונם הרב ליתרון. זו יכולת ההגשה שמדגישה כל מלה, מכירה כל צליל. זו יכולת המשחק שיוצרת בכל אחד מהם שתי דמויות מקבילות זו לזו, המתקיימות זו לצד זו – הן של זמר והן של שחקן.

כך מתקיים השיר וזוהי גדולתו: פגישה מקרית בין גבר לאשה שחולקים ביניהם מכנה משותף. שניהם הגיעו לישראל לפני זמן קצר. כל אחד מהם לומד באולפן אחר, מנסה להתמודד עם נפלאות השפה העברית. כל אחד מהם מספר בקצרה על חוויותיו באולפן, חושף עוד ועוד מידע על עצמו. הפזמון מושר יחד, מקרב אותם לשפה. ההתאהבות שלהם בה מתקיימת בו בזמן להתאהבותם זה בזה, נבנית לאטה: "אהב, אוהב, אהוב, אוהבת. מלים יפה מאוד".   

ב-27 באוגוסט יצוינו 18 שנים למותו של יאיר רוזנבלום. חסרונו מורגש, בכל יום, בכל שעה, במוזיקה הישראלית, אבל הלחנים והעיבודים היפהפיים והמורכבים שהשאיר אחריו מפצים על כך. שלא לדבר על התהום שנפערה עם לכתו של יוסי בנאי לפני 8 שנים. אוי, כמה שהוא חסר כאן, שם ובכל מקום. 

סליחה, אולי שעון? 

כמה שעה… רוצה 
יש פה בארץ שבועיים 
יש חדש עולה. 
עברית ללמוד, עוד לא לדעת 
יש הרבה קשה. 

גם כן אני אולפן 
ללמוד קצת זמן 
אני כיתה מורה יוכבד. 

כמה זמן ללמוד? 

אולפן עקיבא מתי בבקר 
ארבעה שעות. 

אך, עברית קשה שפה 
גם שפה מתבלבלת 
אבל אפשר מדבר לאט - 

אני עם אתה 
גם כן אני עם את 
אני עם אתה 
גם כן אני עם את. 

אני אותך לראות 
מהר מילון לקנות 
מביט מילון, מתחיל מאל"ף 
מה ראשון לראות 
אהב, אוהב, אהוב, אוהבת. 
מלים יפה מאוד. 

יש גברת? 
לא בכלל, יש איש? 
יש אף אחד. 
הרבה קשה להסתדר פה 
בן אדם לבד. 
אם לבן אדם חבר 
חיים יותר נחמד. 

אך, עברית קשה שפה…. 

סוכנות נתן דירה 
מפתח לא נתן 
אומר לפני נותן מפתח 
צריך מביא חתן 
אומר: אחד זה משפחה 
יותר מדי קטן. 

לי יש גדול תנור 
לי יש פריג'ידר 
לי יש "מותר" על טלויזיה 
אצלי קטן פסנתר 
אין אוטו 
לי יש אופוניים 
יש איך נסתדר. 

אך, עברית קשה שפה 
גם שפה מתבלבלת 
מחר לגור לא יותר לבד 
אני עם אתה 
גם כן אני עם את 
אני עם אתה 
גם כן אני עם את. 

להמשך הפוסט

השיר המסמל יותר מכל את "צוק איתן"

איתמר זהר | 17.08.2014 | 16:27

 

המחשבה על גרסת כיסוי לשיר של אריק איינשטיין מעוררת מיד רתיעה. למה לחדש שיר שהביצוע המקורי שלו מושלם? אבל אז באים התנאים המקלים. הרי איינשטיין בעצמו חידש שירים רבים כל כך וגם אז בוודאי היו כאלה שתהו כיצד הוא מעז לגעת בהם.

להקת "החצר האחורית" ביצעה את "לשרוק בחושך" בתוכנית של יואב קוטנר בגלי צה"ל כשצוינו שלושים למותו של איינשטיין. בסוף יולי האחרון, בעיצומו של "צוק איתן", היא הוציאה אותו גם כשיר, לרדיו וליוטיוב.

השיר הזה, ולא השירים הפטריוטיים הרבים שהוקלטו בשבועות האחרונים, מסמל יותר מכל את המלחמה בעזה שכונתה מבצע רק כדי שהמדינה לא תשלם פיצויים לאזרחים שעסקיהם נפגעו.

הוא מסמל את "צוק איתן" אף שאינו מתייחס לחיילי צה"ל ולאזרחים שנהרגו בו, ולא מתאר עלילות גבורה וקרבות הרואיים, אלא מפגין חולשה, אנושית, שהיא כל כולה כוח. אלה הנוהים אחר ההתרברבויות המאצ'ואיסטיות של רוני דניאל, צבי יחזקאלי, או כתבים ופרשנים אחרים מטעם, לא יוכלו להבין זאת, כי מבחינתם גבר אינו רשאי להראות סדק בביטחון העצמי שלו, ודאי שלא לשרוק בחושך, לבד.

"לשרוק בחושך" נכלל באלבומם של איינשטיין ומיקי גבריאלוב, "בדשא אצל אביגדור" שיצא ב-1971. גבריאלוב הלחין אותו, יעקב רוטבליט כתב. בצליליו יש תווי היכר שהופיעו גם ב"צא מזה" ו"אני ואתה" מאותו אלבום וגם ב"אמא אדמה" שיצא שנה לאחר מכן באלבום "יסמין" של איינשטיין.

זהו שיר ערש למבוגרים, אלה שלא פוחדים מהחושך, אבל אינם מרגישים תמיד בטוחים לצדו. החל בפתיחה המהוססת של הגיטרה ועד לסיום החרישי והמהמם של הכינורות, בין השריקות השבריריות, הצובטות את הזרוע, נדמה כי איינשטיין אכן מהלך בתוך שביל שאין בו אור, ואם יש אזי הוא מעומעם. "תיכף זה יעבור. תיכף ידליקו אור", הוא שר, בהבטחה כפולה, מודגשת, אולי גם כדי לשכנע את עצמו. והצמרמורת? היא עוברת במרחבי הגוף, כרוח קרה בליל סתיו מתעתע.  

 "החצר האחורית" (גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף) הוציאה לפני כשנה אלבום מוצלח באותו שם שהורכב כולו מביצועים לשירי רוטבליט. הבחירה לפיכך להמשיך לעבוד עמו מובנת מאליה. בגרסה שלה, המתחלקת בין שלושה קולות, הפותחים ומרחיבים את השיר, יוצרים שלושה מסלולים מקבילים, אפשר לחוש את החיפוש אחר אור בקצה המנהרה.

זהו קול התקווה, לימים אופטימיים יותר, חשוכים פחות מאלה המציפים אותנו כעת, כשהאלימות, שנאת האחר והזר גודשות את האזור, מבהילות את אלה שאינם מעוניינים במלחמה. הקריאה הנשמעת לקראת הסוף ברקע, מעין "היי", היא מחווה, מודעת או לא, לתקופה תמימה מזו של ימינו, לשנות השבעים שבהן השיר נכתב והוקלט במקור.

כל אחד, לפעמים, שורק בחושך 
זה נעים, זה תמים לשרוק בחושך 
גם אני לעצמי, גם אחר במקומי 

כל אחד קצת פוחד לבד בחושך, 
כל אחד קצת בודד בתוך החושך 
שום דבר באמת, רק טיפה לא שקט 

תיכף זה יעבור 
תיכף ידליקו אור 

מחשבות לא טובות באות בחושך 
לא מרפות, לא עוזבות אותך בחושך 
על רוחות ושדים ודברים מפחידים 

תיכף זה יעבור 
תיכף ידליקו אור 

גם אני לעצמי, גם אתה… 
על רוחות ושדים מפחידים 

תיכף זה יעבור 
תיכף ידליקו אור 

בין השירים הפטריוטיים הרבים שהוקלטו בשבועות האחרונים, כתגובה ל"צוק איתן", אפשר למנות  למשל את "עשרים אלף איש". השיר שכתב ושר אריאל הורוביץ על הלוויית החייל הבודד שון כרמלי נשמע כתגובה ספונטנית לאירוע ספונטני. הוא לא משכנע, למרות כוונותיו הראויות, משום שזה בסופו של דבר מעין דיווח של אדם על התמונות שכמה דקות לפני כן ראה בחדשות. בקולו של הורוביץ אין צבע או עומק, אבל לא זו הסיבה ששירו לא משכנע. בשביל לצעוק אפשר גם ללחוש. לו היה מנסה לתאר את רגשותיו בעקבות סיפורו העצוב והמרגש של כרמלי, באופן צפוי פחות, בלי להחניף לקהל, ייתכן שהיה מצליח יותר להביע את תחושותיו.

שיר נוסף, מביך בהרבה, הוא "אצלנו בגן" שכתב והלחין יפתח קרזנר ושרה שי לי עטרי. קרזנר, שכתב והלחין על חברו שנפל במלחמת לבנון השנייה תם פרקש  את "מיליון כוכבים" ששרה אחותו, עמית פרקש, היה בערוץ הילדים, לכן הוא יודע כיצד לפנות אל אותו קהל. בקולה המתיילד של עטרי הוא גם מצליח. יש ב"אצלנו בגן" עצב וכאב. יש בו גם כמה שניות נוגעות ללב. אבל הוא כל כך קיטשי ופונה מראש אל בלוטות הדמעות שאי אפשר שלא לראות בו מוצר, ניסיון להפיק רווח – ציני או לא, זה כבר לא משנה – ממלחמה ואנשים צעירים שנהרגו בה. העטיפה שלו דביקה כסוכרייה על מקל המטפטפת על הנעליים. הוא מושר כשיר ששרים בגן, לצד הגננת, אחרי שמדליקים את הנרות בקבלת שבת, בלי להקשיב באמת מלים, אלא כי צריך, כי כך עושים כולם. אילו קרזנר היה מלטש את מלותיו, באופן בוגר ומפוכח יותר, וגם מזיז הצדה את השמאלץ, זה היה שיר שבהחלט אפשר להבחין בעוצמתו, גם ללא התייחסותו למבצע צבאי. אלא שאז, שלא במפתיע, הוא גם לא היה מצליח כל כך, משום שהילת הקדושה שנקשרה אליו היתה מתפוגגת והוא היה "סתם שיר", יפה, עדין, לא הרואי.

 

להמשך הפוסט

האופנוען עדיין מחפש את סיון שביט

איתמר זהר | 15.08.2014 | 15:01

שנות השבעים היו כנראה העשור המשמעותי ביותר ברוק ובפופ הישראליים בכל הנוגע לאיכות היצירה. עם זאת שנות השמונים היו כנראה העשור המרתק ביותר, ולא פחות מכך – הניסיוני ביותר. בשנים של קיפאון פוליטי, ממשלת אחדות ותחושת מחנק תרבותי, שנדמה כי מעולם לא עזבה באמת את הארץ, נוצרו כאן מחאות מוזיקליות קטנות, לא צפויות.

לצד אבני דרך, כמו הקלטת של "נושאי המגבעת" שיצאה ב-1988 והקלטת של "פוליאנה פרנק" שיצאה כעבור שנה, זה היה עשור של רוק ופופ נשי שבעט – באופן עקיף או ישיר – בדומיננטיות הגברית של המוזיקה והתרבות בישראל. "פירות אסורים", אלבומה השני של קורין אלאל שיצא ב-1987 הוא כנראה אלבום הרוק הנשי הראשון והחשוב בארץ שנכנס, ולו בחלקו, למיינסטרים. גם אלבום הרוק הנשי הראשון של יהודית רביץ, "באה מאהבה", הגיע אל חנויות התקליטים באותה שנה. שנה לפני כן יצא "ימים נשברים" של עפרה חזה, שהקדים את זמנו ועדיין לא זכה להערכה הראויה. זהו כנראה אלבום הפופ הראשון בישראל, בוודאי הנשי, בוודאי המיינסטרימי, שסינתפופ ודאנס הם מרכיבים מרכזיים בו.

סיון שביט לא הגיעה עדיין למעמד של אלאל, חזה או רביץ. ייתכן כי גם לא תהיה בו. ספק אם זה מעניין אותה. היא עובדת בקצב שלה, בזמן שלה, ונהנתה מהערכת הרדיו והמבקרים בזכות שירים כמו "הכחול האפור הזה" ו"נשקי אותי" שיצאו באלבומה הראשון "הכחול האפור הזה" מ-1996.

אבל כבר בשנות השמונים, גם אם בסופן, היא החלה לשיר. היא הוציאה אז, בשנה האחרונה של אותו עשור, את "האופנוען" שכתבה ללחן של זיו גולנד. זהו שיר שנשכח מאז, וגם באותם ימים לא קיבל את הכבוד הראוי לו. הוא הופיע אמנם מאוחר יותר, בעשור הבא לאחר מכן, בתקליט "נענע אוספ מספר אחת" של חברת נענע דיסק, לצד סינגלים של זמרים אחרים שהקליטו בחברה החשובה והמשפיעה של ניצן זעירא, אבל כמעט לא הושמע.

"האופנוען" נכתב בעקבות הסרט "ראסטי ג'יימס" שביים פרנסיס פורד קופולה, על פי ספרה של ס"א הינטון ויצא ב-1983. שמו של ראסטי ג'יימס, או של מאט דילון שגילם את דמותו, אינם מוזכרים בשיר, אבל הרמזים בולטים מאוד: האופנוען הוא האח הגדול, נטול השם, שגילם מיקי רורק. הוא זה שהשיר מעביר את מחשבותיו, הנוסעות, מהירות כאטיות, מבולבלות, חסרות ודאות. ראסטי ג'יימס הוא האח הצעיר, המבזבז זמנו בקטטה. ויש גם דגים שצריך להחזיר לנהר, כי זה מקומם הטבעי, מחוץ לאקווריום. אז גם נהפך צבעם לאמיתי, שונה מהשחור לבן הצובע את כל הסרט.

זהו לא השיר הישראלי הראשון המתייחס לדמות מסרט. קדם לו בין השאר "טוט" שכתב דן תורן והלחינה ושרה שרון ליפשיץ באלבום הבכורה שלה "קולנוע", שיצא גם הוא בשנות השמונים – 1985 – וגם לו חלק חשוב בייחוד של אותו עשור מוזיקלי בארץ. השיר הזה מתאר את הסרט "המלביש" שיצא, כמו "ראסטי ג'יימס", ב-1983.

השיר "האופנוען" שונה ממנו, בין השאר משום שהוא מחוספס יותר, ישיר יותר, עירוני יותר. יש בו נחישות, הן של סיון שביט והן של הגיטרות והתופים, ויש בו דחף, להספיק, לפני ש"הכל עוד רגע יתפוצץ". היא מציגה את השלב של ההתפכחות, לא רק של האדם הנגמל, ולו לכמה שניות, מטיפה מרה, אלא גם של ילדיו, בניו, אלה שעוברים משלב הילדות לבגרות, בטקס חניכה כואב, מייסר, ארוך. שביט מכינה את המאזינים לרגע שיגיע, כאילו היא בעצמה מלווה, יד ביד, את האופנוען ואת אחיו, דוחקת בהם לעשות כבר את המוטל עליהם. כי הגיע הזמן להתבגר.

זהו שיר שלא איפיין את המשך דרכה המוזיקלית שהיתה הססנית יותר, קטיפתית בהרבה, אלטרנטיבית אמנם ביחס לשירים רבים שהושמעו  - ועדיין מושמעים – בגלגלצ ועם זאת מתאימה לתחנה הצבאית ככפפת תחרה ליד ענוגה, כי היא לא מאיימת על האוזניים, כי היא לא דורשת מהמוח להתאמץ. זה קצת חבל, כי "האופנוען" הצביע על כיוון מרתק, רחב ומאתגר בהרבה של רוק נשי ישראלי שאינו מחפש סיבות להתפשר ולכן גם לא מוצא אותן. יש לקוות ששביט עוד תחזור אליו. העצים, התמרורים והטרמפיאדות בשולי הדרך עדיין מחכים לה.



בראש שביל של ענן אבק 
מהאוקיינוס הכחול הבוהק 
חוזר אליה כאילו כלום לא השתנה, 
מתעלם מהשוטר הצוחק. 

אבא בבית בחברת אלכוהול 
נודד בין אדישות למבוכה
ואחי הצעיר הממהר לגדול 
מבזבז את הזמן בקטטה 

ונדמה שהכל עוד רגע יתפוצץ, 
אך עבורי המרדף כבר נגמר 
באוזניי לוחש קול המצווה 
להחזיר את הדגים לנהר 

אגלי זיעה על מצחי הלוהט 
מסגירים את הבערה שבפנים
אך אנשי העיר המסוגרים בבתיהם
עדיין מאמינים בקדושים 

צריך להגיע לחנות החיות 
לנסוע בכביש הראשי 
לעצום עיניים כדי לא לראות 
את השוטר המבקש את ראשי

להמשך הפוסט

לו כל גל נושא מזכרת

איתמר זהר | 11.08.2014 | 13:22

הזמר בני ברמן שר שירים רבים על ים ועל אלה שירדו אליו, כמלחים, כדי לשוט עליו. אולי בגלל אהבתו שלו לגלים. אולי משום שחש נוח יותר כשהוא רחוק ככל האפשר מהחוף, נע ונד, לא מטיל עוגן במקום קבוע.

באלבומו "חיי אדם", שיצא ב-1958, היו בין השאר השירים "נוף בים" ו"מעשה במלח וחכה". לצדם, ולצד הלהיט הגדול בו "בפונדק קטן", נכלל "פרידת המלח". כמו את "מעלה במלח וחכה" גם אותו כתב המשורר יהודה אופן. שניהם, למרבה הצער, מעט נשכחו עם השנים, שלא בצדק.

"פרידת המלח" מתייחס כבר בשמו למשהו שהיה ונגמר. אהבה אשר תמה ובעקבותיה הוא לוקח  כרטיס לכיוון אחד, עד לפעם הבאה. מלח מטבעו אמור להיות רגיל לפרידות, קצרות וארוכות, אבל אפילו בשבילו כל פרידה היא כואבת וקשה.

השיר היפה הזה, שחידשו בין השאר אריק איינשטיין ורוני אלטר, הוא דיאלוג בין מלח לצעירה שעמה בילה לילה אחד, "חטוף" כהגדרתה. הוא שר בית, היא שרה בית, וביניהם מתנדנד בים הפזמון המציג אותם זה מול זה, כשהמרחק ביניהם גדל והולך.

ברמן, המתווך בין רגשותיהם, שר בקול יציב ומאופק, מעין שאנסונר עברי, ללא דרמה וראוותנות הצפות לפעמים בשאנסון צרפתי. הוא לא מתערב בנעשה, רק מדווח, אינו נוקט צד אף על פי שברור כי הוא מזדהה, אם אפשר לומר כך, עם המלח, משום שזהו קודם כל השיר שלו, של איש הים.

סביר להניח כי המלח אמר לעשרות נשים אחרות, בנמלים שונים, במדינות שונות, כי "רק אותך ילדה תמיד אזכורה, רק אלייך ילדתי אשוב". ייתכן כי הוא מנצל את תמימותה, אמונתה כי אכן יקיים את מה שהבטיח, עוטה בנוחות את מעיל הזר, כאיש על הסוס הבא במערבון להציל את תושבי העיירה ואינו נשאר בה. אין טעם לשפוט אותו על כך משום שהמשורר והזמר אינם עושים זאת. הם מתארים רגע קטן, שחרט את העור ונחרת בזיכרון, רגע של אהבה.

 

עת במלוא קיטור שוב נחתורה 
אל יהי מראך פתאום עצוב 
רק אותך ילדה תמיד אזכורה 
רק אלייך ילדתי אשוב 

פנסי העיר דולקים עדיין 
לב הנערה עודנו ער 
עוד במסבאות נמזג היין 
המלח אל ספינתו חוזר 

כבר את הצפירה אני שומעת 
עוד שעה האוניה תפליג 
אל תשאל על מה עיני דומעת 
מה לפתע על ליבי מעיק 

פנסי העיר דולקים עדיין… 

אל נא ילדתי בטון דרמטי 
אל נא בחינם לבך ידאב 
בחיי האהבה נשבעתי 
באביב אנחנו שוב יחדיו 

פנסי העיר דולקים עדיין… 

כה רבות שבועות אשר נדרת 
איך תזכור לילנו החטוף 
רב תודות לך שכאן עברת 
רב תודות פי אלף אם תשוב 

עת במלוא קיטור שוב נחתורה 
אל יהי מראך פתאום עצוב 
רק אותך ילדה תמיד אזכורה 
רק אלייך ילדתי אשוב 

אלייך אשוב 

להמשך הפוסט