לא רוצה לרדוף אחרי השקל, לא רוצה להיות מיליונר

גם לא כוכב כדורסל או כדורגל, רק חבר שלכם ולא יותר…

לא רוצה להיות שחקן קולנוע, לא רוצה כל חיי להסתתר

גם לא נשיא שבקולו חובה לשמוע, רק חבר שלכם ולא יותר!

אם נולדתם אי שם בשנות ה-80, אני מאמין שקריאת שורות אלה לוותה אצלכם בזמזום מנגינת הפתיחה של עמיקו וחבריו, סדרת המופת המקסיקנית ששודרה בערוץ הראשון וזכתה לרייטינג שהיום ברוממה יכולים רק לחלום עליו. השבוע, לכאורה משום מקום, חזרתי ושרתי לעצמי את המילים שנשמעות היום מגוכחות ורחוקות מהמציאות יותר מאי פעם.

נזכרתי, שוב לכאורה משום מקום, גם באביב גפן צווח "אנחנו דור מזויין". לא שהייתי חלק מילדי אור הירח. הסקס אפיל חוצה המגדר של ברט אנדרסון ושירי האהבה של ליין סטיילי להרואין משכו אותי הרבה יותר בתקופה ההיא. לא מכבר הזדמן לי לשמוע את החידוש הלועזי ההומאז'י שהכין סטיבן ווילסון לשיר שבעצם נקרא "עכשיו מעונן". מביך, פתטי, עצוב. מחק את המיותר. בקיצור, אלו שני השירים שהתנגנו לי בראש בשבוע האחרון.

לטעמי, עמיקו טיפוס חביב הרבה יותר מגפן, שחזר וטרח להזכיר לנו ב- "THE VOICE" עד כמה הוא שוחר תרבות אוונגרדית ויצירה מקורית, בעוד המועמדת הסופית שלו מיהרה לחלטר במחזמר "חגיגה בסנוקר". הלא "יא וואראדי איזו קציצה" הוא משפט בוב דילני טיפוסי. למרות זאת, בעולם האמיתי, שמתקיים מחוץ לראש שלי, השיר של גפן הוא זה ששרד את מבחן הרלוונטיות, בעוד ששירו של עמיקו הפך לבדיחה עלובה המשקפת את השינוי שעוברת החברה המערבית בשנים האחרונות. אתם בטח חושבים שהתחרפנתי. אז לא. טוב, אולי קצת.

התחרפנתי כי אני מוצא את עצמי טובע באקוואריום המלוכלך של החיים. ככל שאני מנסה להושיט יד ולצאת ממנו, אני רק נבלע יותר ויותר. אנחנו באמת דור מזוין. אלוהים, לא יכול להיות שהוא צדק. אני שמעתי את הגירסה של ווילסון. זה פשוט שיר גרוע.

אבל אנחנו כן דור מזוין ולשם שינוי הזיון הזה הוא לא מאלו שנגמרים מהר. אני מסתכל על האנשים סביבי. עבודה, חברים, מכרים, סתם אנשים. כולם כבויים. הם לא באמת כאן. הם כבר בדבר הבא. עבודה אחרת, קצת יותר כסף, נופש במלון קצת יותר מפנק מזה של שנה שעברה, עוד שיפוץ באמבטיה. האם בזה הכל מסתכם? אף אחד אפילו לא עוצר לחשוב מה יוצא לו מכל זה. 

אז אני מנסה לעשות רדוקציה ולהכניס קצת סדר בעניין. הכל באשמת הפייסבוק. כן, כן, וגם האינסטגרם. הרי מה אנו עושים פעם בשעה? נכנסים לוודא כמה החיים של כולם נראים יותר טובים משלנו. כי ברגע זה בדיוק, כולם במקסיקו. כולם בים, כולם שותים כוס בירה קרה שטיפות קטנטנות מעטרות את קימוריה. אף אחד לא עובד. הילדים של כולם יפים ומושלמים. אלו בדיוק אותם אנשים שפגשת לפני שעתיים ונשבעו שהם שבורים. הייתכן? די, אני סוגר את החשבון בפייסבוק. ואז אני נזכר שאני צריך אותו כדי לקדם את הבלוג. 

היום הייתי בבנק. ביקשתי הצעה למשכנתא. משתנה 5 שנים לא צמודה, משתנה 5 שנים כן צמודה, לא משתנה לא צמודה, פריים מינוס עוגן בהחזר מדורג לפי אג"ח ממשלתי שנקבע על ידי הנגיד שאני עוד לא יודע מי הוא יהיה ומה עוד יגלו עליו. סכומים רצים באוויר, אני שומע אבל לא ממש מקשיב ומקבל קצת סחרחורת. אני שוב חושב על עמיקו. על קצת שקט. על עולם שבו הייתה יותר חברות וקצת פחות כסף. עולם שבו אולי היינו קצת יותר אותנטיים.

בימים כאלה צריך לפנות לחבר נאמן. אחד שאתה לא בא אליו עם כל פיפס קטן, אלא כשאתה ממש זקוק לו. בשבילי ימים כאלו הם ימים של בורגון. אז פתחתי DOMAINE FAIVELEY GEVREY CHAMBERTIN 2007.  אומרים ש-2007 הייתה שנה רעה בבורגון, כמעט כמו 2004. אז אומרים. היין הזה גם לא מגיע מהבית הכי מפואר בבורגון. אז לא. זהו לא פרמייר קרו ולא גראנד קרו. אבל כרם יחידני הוא כן, ויש לו את הצבע הבהיר והמקסים של הפינו נואר, את ריחות היער והעלים שמאחוריהם מפציע ומפתיע בעדינותו הפרי האדום והענוג. בפה הוא טיפל'ה מבוגר, אבל שומר על מבנה טוב ומרקם רך ומלטף. נחמה צרפתית אמיתית.

אני יושב עם הכוס של הג'בריי, מביט סביב ולוקח 5-6 נשימות עמוקות. עוד לגימה ואחריה עוד נשימה עמוקה. עצרתי את הכל. חשבתי על כל מה שיש לי. אישה, כלבה, יין טוב. 

הכל יהיה בסדר.