לפני כעשר שנים בדיוק הייתי במקסיקו. לאחר טיול של שמונה חודשים בדרום אמריקה זה היה היעד האחרון לפני החזרה הביתה. הגעתי לקנקון ומשם לקחתי מעבורת שכעבור כמחצית השעה פלטה אותי אל החופים הזהובים של איסלה מוחרס (ISLA MUJERES). לאחר יותר מחצי שנה של קיום בתקציב מוגבל ולינה במקומות שבמקרה הטוב סיפקו מקלחת חמה, החלטנו אני ועוד חבר שאתו טיילתי להתפנק במלון טוב ולבזבז עד כלות את אחרוני הגרושים שנשארו לנו בחשבונות הבנק. 

בעוד מוצ'ילות ענק מכבידות על גבנו, כיתתנו רגלינו ממלון למלון, בודקים את החדרים, את בריכת השחייה ואת המחירים. לבסוף נעצרנו במלון היקר ביותר על החוף באותה עת. לא היינו אופטימיים לגבי יכולתנו להשתכן שם, אבל בכל זאת הצטרפנו לסיור בחדרים בעלי הנוף המתהדר במי טורקיז שקופים למחצה לצד חול לבן וקאריבי. עובד המלון שהראה לנו את החדר נקב בסכום גבוה, אך התמזל מזלנו והוא נקרא בדחיפות לקבלה וביקש מעובד אחר להחליפו. באופן פלאי המחיר שביקש המחליף היה נמוך כמעט בחמישים אחוז וקפצנו על המציאה. ככה זה במקסיקו, אין מחיר מחירון ושיטת מצליח היא לרוב הכלכלית ביותר לבעלי העסקים.

בבוקר ירדנו לארוחת הבוקר שהוגשה על מרפסת הצופה לים ופגשנו בזוג ישראלים, היחידים מלבדנו שהיו במלון שהיה יקר מדי עבור מוצ'ילרים. הם נראו מאוהבים ומאושרים כפי שרק זוג הנמצא בירח דבש מסוגל להיות. לא עבר זמן רב של שיחה עד שהם הגיעו לשאלה שחייבת להישאל: כמה שילמתם על המלון?

מאותו רגע, בו הם גילו ששילמנו בערך 70 דולר פחות מהם, נפלו פניהם. לא עזרו כל הנסיבות ששטחנו בפניהם, כגון העובדה שהם הזמינו מראש מהארץ ואנחנו קיבלנו מחיר של "הרגע האחרון" וכלה בזו שאנחנו קיבלנו את המחיר בעקבות טעות אנוש. הירח דבש כבר נהרס. 

לסיפור הזה אחים ואחיות רבים. לפעמים זה קורה עם הרכב, לעתים עם הדירה ומפעם לפעם עם בושם או חופשה. יש לו גם צורות לבוש שונות אך דומות, כמו אלו הבאות להוציא את המשלם כ"פראייר" שבזבז את כספו לשווא, אפילו במידה שנהנה כפי שלא נהנה מעודו. הלא כמה פעמים קניתם משהו והייתם על גג העולם עד שהגיע זה שאמר שהוא משיג את זה בפחות?

כשזה מגיע ליין השימוש בתכונות הישראליות הנהדרות הללו עלול להפוך לאמנות. אני כבר חולה מרוב התפלמסות לגבי מחירי יין והקשר בין איכות היין למחירו. כנ"ל לגבי אותם אנשים שפשוט לא מתעייפים להזכיר השכם והערב שאין באמת הבדלים בין יינות ולנסות להוכיח את צדקתם בטיעונים שמעידים על בורות ולא יותר. אני פשוט מציע דבר פשוט: כל אחד יצרוך כפי שמאפשר לו כיסו, שכלו ורצונו. אבל מסתבר שלא כולם חושבים כמוני.

ערב החגים הזדמן לי לצפות בקישור לקטע מתכנית המופת של ערוץ 10, "הכל כלול", אשר עלתה על מרקענו בניסיון למקסם רווחים מטרנד תכניות הכלכלה והצרכנות ששוטפות את המסך מאז ימי המחאה החברתית. במסגרת התכנית המהפכנית, מציגות המגישות סיון כהן ונגה ניר נאמן נושאים שונים ומשונים ומוכיחות מעבר לכל ספק כיצד "עוקצים" את הצרכן בכל אשר יפנה. הפעם, החליטו במערכת לספק ידיעה מרעישה שהרעידה את היסודות עליהם מושתתת תעשיית היין: "יין ב-40 שקלים טעים יותר מיין ב-146 שקלים או ב-400 שקלים". 

לא שאני חושב שיין זול חייב להיות נחות בטעמו מיין יקר יותר, אבל זילות היינות בכתבה די עצבן אותי ואני בטוח שחובבי יין רבים נוספים לא אהבו את מה שראו. אם כבר עושים תחקיר, תעשו עד הסוף. חובבנות זולה היא הפתרון הקל והנגיש ביותר. למזוג יין בקניון בכוסות פלסטיק ולשאול מה יותר טעים, משול בעיני לקיום סקר בבתי הספר התיכונים בו יישאלו התלמידים איזו סדרת טלוויזיה איכותית יותר, "האח הגדול" או "חוק וסדר". מה שאני מנסה לומר- כשאתה רוצה לקבל תשובה מסוימת, אתה בהחלט יודע לעשות את המניפולציות על מנת לקבלה. 

אני בעד יינות זולים. אני קורא לכל יקב להוציא סדרה זולה וטובה שתהווה בסיס היכרות יומיומי עם היקב. אבל מה השורה התחתונה של הכתבה? האם היא מעודדת את היקבים לשים יהבם רק ביינות פשוטים וזולים, גם אם מספקים? אם אכן כך, זה צריך להדאיג את חובבי היין בישראל. אנחנו שמבקשים מהיקבים להשתפר כל הזמן, לשים דגש על האיכות ולא רק על הכמות, להתפתח, להתנסות,להשתכלל ולמצוא את הזנים המתאימים ביותר לאקלים ולטופוגרפיה המקומיים. 

כל העיסוק בנושא מביא אותי למאבק שאני מזהה בין השחקנים בתקשורת היין. ישנה גווארדיה ראשונה שדוחפת לכיוון שפה נגישה, גישת הטעים/לא טעים הפופולרית, העדר "פלצנות" והעלאת הצריכה ויהי מה, ולמולה אני מזהה את הקבוצה המסורתית יותר המתייחסת ליין כמשקה מורכב ומרתק המצריך התנהגות טקסית משהו. כמובן שישנם אינטרסים כאלו ואחרים לכל אחד מן הצדדים. החכמה תהיה למצוא את דרך המלך שתאפשר נגישות ליין תוך שמירה עליו כמשקה ייחודי אשר אין דומה לו. אותם כתבים שמדברים באופן טוטאלי על טעים או לא טעים יוכלו לפרוש, שכן אין הבדל בגישה כזאת בין יין למילקשייק. לעומתם, כתבים שלא ישכילו לרדת מפסגת האולימפוס, ימשיכו להתאונן על רמת הצריכה הנמוכה ובו בזמן להרחיק אנשים מיין.

אין לי ספק שמי שמורגל כל ימיו בשתיית יין ב-40 שקלים ימצא אותו ערב יותר לחיכו. הרגלים הם עדיין הכוח המניע החזק ביותר. ברור לי שלא היו עושים כתבה דומה על נסיעה במרצדס מול יונדאי, או בטעימה של מנה של רושפלד מול מנה של סודוך, אך בעולם היין עדיין הכי כיף להתעלל. לבריאות.

עכשיו ליין שעשה לי את השבוע. היינות של כרם שבו (SHVO) תמיד עושים לי טוב על הלב ומפתיעים אותי ומסיבה כלשהי הם אף פעם לא עולים בראשי כאופציה ראשונה כשאני חושב על יין. לא עוד. אהבתי מאוד את הרוזה האחרון של היקב וגם את הסוביניון בלאן המצוין, אבל היין שעושה את ההבדל הוא "כרם שבו אדום 2010". שתיתי אותו בכוס במסעדה ויום לאחר מכן רצתי לקנות את הבקבוק לטעימה נוספת. מדובר בממסך של גרנאש, סירה, מורוורדר וברברה בעל ניחוחות משכרים של אמבטיית שוקולד מפנקת ודובדבני אמרנה בשלים. בפה אנחנו מקבלים את הגירסא הישראלית ליינות עמק הרון עם טוויסט מקומי. אין כאן ניסיון להרשים או להפיל מהכיסא אלא רק לגרום להנאה צרופה. לקראת השנה החדשה היין הזה מגדיר בדיוק את מה שאני מצפה לקבל מיין ישראלי, במחיר שפוי של 89 שקלים.