אתחיל מהעוקץ.

ככה בשקט בשקט התפרסמה השבוע ההודעה המצערת על מצבה של "החברה הסקוטית למשקאות". מול החברה הוותיקה, שעל פי הפרסומים צברה חובות בסך 30 מילון שקלים, עומדות הצעה לכינוס נכסים שהוגשה על ידי בנק דיסקונט ובקשה לפירוק אשר הוגשה על ידי 25 מעובדי החברה.  אינני מכיר את הבעלים דן ליאור ואני לא ממש מעוניין ( ולא ממש מסוגל) לנתח את ההתנהלות העסקית או האסטרטגית של החברה אבל מבחינת חובבי היין והאלכוהול זהו יום שחור שלא מבשר טובות לעתיד הענף.

הדאגה שלי מובעת תחת כובעו של חובב יין אמיתי. ההיגיון הפשוט אומר לי, שככל שיותר יבואנים ימצאו את עצמם בהפסדים, שוק הייבוא יצומצם ובמשחק יישארו פחות שחקנים. מה גם ששחקנים חדשים עלולים להירתע ולוותר, בעוד הוותיקים ימשיכו ללכת על בטוח ולא לאתגר לנו את החך.

כאחד שכותב על יין מזה זמן מה, אני זוכה לא פעם לתגובות כגון: "בטח שילמו לך", "בטח שלחו לך", "זאת כתבת יח"צ" ועוד ססמאות המאפיינות עידן פייסבוק טרחני ומאוס שמבוסס על חשיפת השחיתות הטראנס אטלנטית שמחרבת את עולמנו. אם זה היה תלוי בקוראים בלבד, הייתי אמור לכתוב על יין שאותו אני מייצר בבית לצריכה עצמית. אז אין לי כל בעיה לחשוף את משנתי: יש צורך לתת חשיפה ליבואנים ולסחורתם. אין זה אומר שצריך לשבחה מבוקר עד ערב. ממש לא. צריך להתייחס בביקורתיות כפי שמתייחסים בכל תחום אחר. ביקורתיות כזאת עלולה להניע את השוק וליצור את הרצון להצטיינות ולתחרות, מילה גסה בשוק המסחרי בישראל.

אסור להגיע למצב שבו נשאר עם שתיים- שלוש חברות גדולות שיקבעו מה ימזג לכוס היין שלנו. זה יהיה מתכון בטוח לשעמום נצחי שינוע על קו אקספרס בין קיאנטי לעמק הרון. אז אין לי ממש תשובות לשיפור המצב של הסקוטית, אבל אני יוצא עם כמה תובנות על אופן ההתנהלות הצרכנית שלי מעתה ואילך. מקווה שגם אתם.

אם כבר ביבואנים עסקינן, כדאי לתת הצצה לאתר החדש והמושקע של בנות ג'יאקונדה. נבצר מבינתי כיצד העסק הזה, שבזמנו נתפס בעיניי כנישתי, מביא לארצנו הקטנה כ-100 יצרנים מאזורי יין מרתקים באירופה. כנראה שישנם מקרים בהם מקצועיות משתלמת גם כלכלית. במצב כזה כולם מרוויחים.

 

עכשיו לדבש.

בהמשך להתעוררות בה חשתי בשנה החולפת ברצון של אנשים ללמוד איך ליהנות מיין, ממשיכות לצוץ יוזמות, חלקן עצמאיות, שעושות שירות חיובי לענף. נכון שלפחות על פי דף הפייסבוק שלי המשתתפים נשארים זהים ורק היזמה מתחלפת, אך אני מרשה לעצמי לקוות שעם הזמן זה רק ילך ויצמח. יוזמה אחת, שמצאה חן בעיני, שייכת לבחור צעיר וחביב בשם דולב גבעון רוטר. במסגרת יוזמה זאת, המכונה בשם JAFFA, רוטר מארח בדירתו היפואית ייננים ישראלים שבאים להציג את מרכולתם ולספר את סיפורם באווירה אינטימית ובליווי ארוחה איטלקית עליה שוקדים במטבח הדירה. עדיין לא ביקרתי, אבל מהתמונות שראיתי זה נראה די מבטיח.

הדבש השני שייך לפסטיבל היין מטה יהודה שנפתח באירוע מכובד ביום חמישי בערב בפארק "מיני ישראל" בלטרון. הפסטיבל יימשך כחודש ( עד ה-24.11) ויכלול מלבד סיור ביקבים הממוקמים באחד האזורים היפים בארץ, גם תצוגות של אמנים מקומיים ובתי בשלנים (נסו אוכל כורדי בשריגים ליאון) שישמנו לכם מעט את הקיבה לפני שאתם יוצאים לשתות. בביקור שערכתי בערב פתיחת הפסטיבל טעמתי כמה וכמה יינות. אין כאן ניתוח אמיתי אלא רק התרשמויות כלליות. לצערי לא קיימת עדיין אחידות אזורית, לפחות בכל הנוגע לסטנדרטים האיכותיים של היינות שהוצגו. 

בצד החיובי יש כמובן את יקבי צרעה , קסטל, עמק האלה, סוסון ים וכרמי יוסף. תנו צ'אנס גם ליקב עגור של היינן הצבעוני שוקי ישוב, עם היינות LAYAM ו- KESSEM שמצאו חן בעיניי ונמכרים במחירים סבירים לחלוטין. יקב נוסף שהשמיע קולות נעימים לאוזני הוא משק הנס שטרנבך  עם היין נחל חכליל. יין פשוט ומהנה שלא מנסה להיות משהו אחר מזה (70 ש"ח). בצד המאכזב אני נאלץ למקם הפעם את יקבי "ענתות"  ו-"לה טרה פרומסה" שלא ממש סיפקו את הסחורה מבחינתי. זאת האמת.

היו גם לקחים אישיים כמובן:

1) לא לשתות בצהריים בורדו ( Chateau malescot- St Exupery 2008) אם אתה בונה על יין ישראלי בערב.

2) לירוק, לירוק ועוד לירוק או לא לבוא לבד. ביציאה ממיני ישראל, בצומת המובילה לכיוון כביש 1, חיכו לא פחות מארבע ניידות משטרה שדחפו ינשופים לפיהם של הנהגים הנבוכים. למרות שהשתמשתי במרקקות שחיכו בדוכני הטעימה, רעדתי מפחד פן רישיוני יישלל ותפסתי תנומה של שעתיים ברכב. לא ממש מעורר כבוד, אבל היי', הגעתי הביתה בשלום תוך שמירה על עצמאותי התחבורתית.

3)באירוע פגשתי את מנהל בוטיק היין של מלון כרמים (עליו כתבתי בפוסט הקודם), שסיפר לי שמאז ביקורי חלה ירידה במחירי היין במלון. אולי באמת יש כוח לתקשורת. את זה עוד אצטרך לבדוק.

בינתיים, שתו משהו, גם ככה מחשיך מוקדם.