עולם היין בישראל הולך באופן שיטתי צעד קדימה ושניים אחורה, משל היה רקדן סלסה על אקסטזי. דווקא בשבוע חגיגי כל כך, בו תערוכת "סומלייה" חוזרת לחיים בהיכל התרבות לאחר שקיומה בוטל בשנה שעברה בנסיבות של שוק במשבר, אני מעלה פוסט על גסיסתו האטית של מותג הסומלייה, או אוצר היין כפי שיש צורך לומר בעברית תקנית. השם אגב מתאים באורח פלא, כי הסיכוי למצוא סומלייה במסעדה בישראל זהה להסתברות למצוא אוצר בלום בערבות הנגב.

הפוסט הזה נכתב בעקבות פוסט של אבירם כץ שקראתי השבוע  וביאס לי את הנשמה. האיש שמזוהה יותר מכל עם מסעדת "טוטו" והפך אותה לאי של תרבות יין מקומית עוזב ויורש לא נראה באופק. כץ הוא זיקית שביכולתה להתאים ולמכור לך יין בין אם אתה רוצה בכך או לא ולהוסיף נופך וחיים לבקבוק הזכוכית הקר והמשמים ביותר. לדעת רבים, כפי שאני שומע בימים האחרונים, עזיבתו תהפוך את ה"טוטו" לעוד מקום עם פיצה לבנה ממש טובה. לא חראם?

כנראה שלא. המסעדנים כנראה הבינו את הטריק. תפריט יין מתוחכם, רבגוני ווירטואזי לא מעניין 99% מהסועדים. ואילו אותו אחוז בודד שבאמת מתעניין, מביא בדרך כלל בקבוק יין לחליצה. אז למה לפנק את חובבי היין שנהנים להחליף איזו מילה או שתיים עם אוצר היין  על הבקבוק הנבחר? אולי אפשר למכור יין במחירים זהים מבלי להוציא עוד כמה גרושים על שירות איכותי?

כמובן שאפשר וזה מה שהכי מרגיז. הלא הנובורישים והתיירים שפוקדים את מסעדות העילית ימשיכו להזמין את היינות היקרים ביותר גם אם על התווית יופיע הכיתוב GATO NEGRO. הכיס יוכיח בחלוף הזמן שאין הכרח באוצר יין במסעדה וגם מושג זה יישטף היישר לנהר הנוסטלגיה בו זורמים שאר ההרגלים המגונים: קריאת עיתון בפרינט, השכרת סרט בספריית וידאו והכנת משקה סחלב בבית.

 בקצה השני של סקאלת המצב רוח שלי נמצאת תערוכת סומלייה שעושה הרבה כבוד למשקה האדום/לבן/ורוד/כתום שאנחנו אוהבים כל כך. השנה אני מתכוון לצוד עבורכם את כל היינות המעניינים ביותר כך שמי שיתאזר בסבלנות יזכה לרשימת המלצות עם תעודת אחריות פריכה יותר ממרפסת של גינדי.

עד אז, שתו משהו- הקור גורם לשפתיים יבשות.