למרבה הצער זהו פוסט נוסף שבמרכזו לא עומד בקבוק יין מפתה אלא נושאים פוליטיים שמסעירים בימים אלו את עולם היין. המאבק בחוק להגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, עליו כבר כתבתי השבוע ב"גלריה", נכנס להילוך גבוה לקראת הגשת תגובת שרת הבריאות לעתירה שהוגשה לבג"ץ.

לאחר חודשים של אדישות נפתח דף פייסבוק פעיל ומעודכן בצעדי המחאה. העלייה בתהודה התקשורתית באה לידי ביטוי לפני כיומיים בעימות טלוויזיוני בין יוזם החוק, ח"כ דני דנון, לבין אורנית רז שייצגה את קבוצת העותרים.  העימות מלמד יותר מהכול על עומקה של המחשבה העומדת מאחורי חקיקה בישראל. ללא כל בושה מעיד ח"כ דנון כי הוא העתיק את החוק הנוכחי מפורמט של חוק אחר הנוגע להגבלת פרסומות של מוצרי טבק. יאללה, יש כבר חוק מוכן, נחמם את השאריות עם רוטב של אלכוהול והנה לנו חוק חדש ומצוין! הידד לפרלמנט!

ראשי המחאה צריכים להבין שדנון הוא לא הכתובת במקרה הזה. הוא לא ממש מעורה בפרטי החוק, נראה כי אין לו באמת מושג בפרטים הקטנים ולטעמי הוא לא מסוגל להבחין בין ברנדי לערק. נכון שנוח הרבה יותר להתנגח בליכודניק בעל השקפה ימנית כשל דנון, אך האחריות הפעם נופלת על כתפיהם של יעל גרמן שאישרה את התקנות ועל אבישי ברוורמן שהחליט לכלול את המדיום האינטרנטי במסגרת התקנות ברגע האחרון.

 כשפניתי בשבוע שעבר לדוברו של דנון נעניתי גם אני כי לא תהיה כל בעיה לכתוב על יין באינטרנט במסגרת אתרי היקבים וכתבות יין. אז מישהו באמת מצליח להבין את משמעות החוק והתקנות? כנראה שלא.

עניין שני.

קראתי היום בעיון את המניפסט של ד"ר יאיר כספי שפורסם ב"הארץ". ד"ר כספי מכתיב בסדר מופתי את כל האמיתות כפי שהוא תופש אותן ביחס לנושאים שונים. כמה חבל לגלות שזוהי רשימה שאין בה אף לא רעיון חדש ועדכני אחד. הציונות ניצחה, המשפחה חולה, אין חינוך, האויב אכזר, המהפכה החברתית מתחילה בבית של הצפוני אוכל הסושי התל אביבי החלול, יש אלוהים, השמאל חולה ועוד כהנה וכהנה פנינים שנמנעות מדי יום ביומו מקוראי הארץ העסוקים בזוטות כגון זכויות אדם וחתירה לשוויון.

בנוגע למהפכה החברתית כותב כספי כי היא מתחילה בוויתור על הסממנים שבחיי עשירים: מסעדות יוקרה, יין יוקרתי ורהיטי מעצבים. הוא מוסיף וכותב כי "מדור האוכל של העיתון, כמו מדור היין ומדור העיצוב, כתובים לאחוזון העליון שגר בתל אביב….".

ככתב היין של העיתון אין באפשרותי אלא להתקומם על השימוש ביין ובאוכל לצורך המחשת הטיעונים הדמגוגיים של הכותב. אותו אחוזון עליון אליו אני משתייך לשיטתו של כספי, גר דווקא בכפר סבא, מנהל מכון פיזיותרפיה, עובד בבית אבות, כותב בעיתון בתדירות חד שבועית ועדיין נאבק להרים את הראש מעל המים העכורים של המשכנתה, הפנסיה ההולכת ומידלדלת ויוקר המחיה. אז נכון, במסגרת התקציב דוחפים פה ושם בקבוק יין טוב כדי לנשום קצת, הגם על זה נתנצל?

כנראה שכן. כי לפי כספי הכל כאן דבש ועדיף ליישר קו ולאכול את הדג בשקט בשקט כדי ליהנות גם מהעצמות. נמשיך להתנחם בנחמות השוטים שאנחנו לא סוריה ולא לוב וכך נחכך ידינו בהנאה ונגיע רחוק. מה שד"ר כספי נמנע מלכתוב זה כיצד הוא, בני דורו וקודמיהם השאירו לדור שלי מדינה עם אדמה חרוכה בדמות פוליטיקה יהודית מושחתת, מורשת גזענית ומפולגת, כלכלה דורסנית ובעיקר העדר תקווה. אבל קל יותר להתעסק ב"אוכל נפלא שעשוי באהבה במסעדות עממיות". אז איך לכל הרוחות הגענו למצב שמנה שווארמה עולה כמו שעתיים עבודה?

אז נכון שכספי צודק למחצה והעיסוק בהומואים, פליטים, חרדים וטבעונות הוא לפעמים אובססיבי וטרחני במקצת, אך האם היינו מעדיפים עולם ללא סמן קיצוני שימשוך עוד קצת לכיוון האמצע? האם אפשר לחשוב שללא חשיפה תקשורתית, גם אם מוגזמת לעתים, אכן היינו מתקדמים באותה מידה בנושאים כמו שוויון מגדרי וזכויות הלהט"ב?

 כמה מפתה לדהור בעיניים עצומות לזרועותיו של ההמון  המחכה בזרועות מושטות קדימה. הטוקבקים המפרגנים והשיתופים הצבועים והנלהבים בפייסבוק של אותם אלו שניזונים יום יום מקריאת העיתון שבכל זאת מייצר להם חומר למחשבה ולהתגוששות, עוררו בי לא מעט בחילה.

בהצלחה עם ספרך החדש, ד"ר כספי.