הפייסבוק שלי כרגע מתחלק לשני מחנות. אלה שמפיצים את הממים על הבגד של שרה נתניהו בטקס ההשבעה ואלה שזועמים על המיזוגניה ושנאת השמנים שבשורש המתקפה הזו. אני, כהרגלי, חצויה. קשה לי לקבל אמיתות מוחלטות. כפמיניסטית אני יכולה לראות את האפקט הדכאני שיש בעליהום ציבורי שכזה על דמות ציבורית לא רזה שבוחרת ללבוש משהו חשוף. הרי היא אשה מבוגרת והגוף שלה לא מתאים לאידאל שלו התרגלנו לקרוא יפה. מן הצד השני הבגד באמת מאוד מכוער, לא מתאים לסיטואציה ולא עושה חסד עם גופה של נתניהו.

אני חברה בקבוצת דיון שנקראת "אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור". הקונצנזוס בדיון שנפתח שם הוא שאין מקום לדון בלבוש של פוליטיקאים ונשותיהם ושדיון כזה הוא אמצעי להסיח את דעת הציבור מהעוולות האמיתיות שהם עושים. גם עם הטענה הזו קשה לי. בעוונותי אני אוהבת לקרוא מה לבשה מישל אובמה ומי היה המעצב האהוב על ג'קי קנדי. לבוש הוא אמצעי שמסמן את המקום של הפרט בחברה. הוא שפה שיש בה חוקים שביחס אליהם הלובש משויך לקבוצות של גיל, מגדר ומעמד. שבירה של הכללים האלה כשהיא נעשית מתוך כוונה ומודעות יכולה להיות אקט חתרני. כשהיא נעשית בחוסר מודעות היא מגוחכת.

באחד הפרקים של הסדרה "בנות" לובשת לנה דנהם, יוצרת הסדרה, חולצת רשת צהובה חושפת פטמות. כשהיא בוחרת לחשוף את גופה שגם הוא לא אידאלי במונחים המקובלים ולהצטלם בעירום חלקי ובסיטואציות מיניות אין בחשיפה הזו ובבחירה שלה בבגדים לא מחמיאים במובן המקובל שום דבר נלעג. זה רק עושה אותה עוד יותר מגניבה. לא אכפת לה שיחשבו שהיא כוסית. היא גאה בגוף שלה ונהנית ממנו. היא אמנית, צעירה ולא מחוייבת לייצוגיות ולכן יכולה להרשות לעצמה לשחק עם הכללים האלה. שרה נתניהו לא נהנית מהחופש הזה ולא סובלת מהמודעות הזו. לכן מותר לצחוק עליה בלי להרגיש אשם.

לנה דנהם בחולצת הרשת